רמבן, שמות פרק יב


(ב): החדש הזה לכם ראש חדשים -
זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן): חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר "לכם" כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:

ולפי מדרשו "לכם" לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה ב). ולכך לא נאמר בתחילה "דברו אל כל עדת ישראל", שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:

וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו): ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

(ג): איש שה לבית אבות -
טעם המצווה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכוחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכוח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון.

ועל דעת רבותינו:
שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב),
כש"כ שהודיע במצווה הזאת שהשפיל אלוהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו.

וכך אמרו (שם):
קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:

(ו): בין הערבים -
משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לצד מבואו לערוב. ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה. עריבת היום בתחילת שבע, כי יינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחילת הלילה. ערב, לשון נשף וחשך, כמו ערבה כל שמחה (ישעיה כד יא). לשון רש"י.

ור"א השיב מן הכתוב שאמר (להלן ל ח):
ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, כי שם כתוב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (להלן כז כא), ועוד מן הכתוב בפסח עצמו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), כי בבא השמש שקיעת החמה.

ואין זה תשובה על הרב, שכבר אמרו רבותינו (ברכות ט א): בערב אתה זובח, כבא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף. וכבר כתב הרב זה:

והנכון בעיני בזה, כי הלילה נקרא "ערב", כמו שנאמר (להלן פסוק יח): בערב תאכלו מצות, והוא בלילה, שנאמר (להלן פסוק ח): ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות. וכן ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א ה), על תחילת הלילה כצאת הכוכבים, וכן בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה (משלי ז ט). ויקרא ג"כ סוף היום "ערב" וכן הן עוד היום גדול כמו שאמרו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום (בראשית יט א). וכן ויהי בערב ותעל השלו (להלן טז יג), ולא בא השלו בלילה. וכן רבים. וכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה (תהלים נה יח):

והנה אלה השלשה עתים כוללים כל היום:
אם כן אחרי הצהרים יקרא ערב מיד.
וכעלות השמש, וכל עת היותו במזרח, יקרא בקר, והוא ארבע שעות, כמו שהעידו על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (עדיות ו א).
ואחר הבקר יקרא העת צהרים, כמו שנאמר מהבקר ועד הצהרים (מ"א יח כו), והן שתי השעות החמישית והשישית, והוא מלשון צוהר תעשה לתיבה (בראשית ו טז), כעניין זוהר. ויזכיר בהן לשון רבים, בעבור שהן שתים.

והנה הם שני צהרים, או מפני שיצהירו כל הצדדין, כי בבקר האור במזרח, ובערב הוא במערב, ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין. וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדין יקרא "ערבים" מפני שיערוב השמש משני הצדדין ההם, והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע. אבל בשקיעת החמה, והוא כמו שעה ורביע על דעת רבותינו (פסחים נח ב), אינו זמן השחיטה ואינו נקרא ערבים, אבל הוא ערב יום:

ואמר "בין הערבים", כי "בין" במקום הזה איננו מבדיל, אבל הוא כעניין בתוכם, והוא כמו בינותינו בינינו וביניך (בראשית כו כח), ביני ובינך מה היא (שם כג טו), על בין עבותים (יחזקאל יט יא), מבינות לגלגל (שם י ו), כמו בתוכם. מבין השריפה (במדבר יז ב), מתוכה, כעניין שנאמר ותקם בעוד לילה (משלי לא טו), בתוך לילה, וכן בין הערבים. ולא נאמר בערבים, שלא יהיה במשמע ערב ימים רבים.

והנה אמר הכתוב שנשחט את הפסח בתוך הערבים, כי זמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחילת שקיעת החמה, וכן אמר בארבעה עשר לחדש בן הערבים פסח לה' (ויקרא כג ה), שהוא זמן השחיטה, וכן בין הערבים תעשו אותו (במדבר ט ג), על תחילת העשייה שהיא השחיטה, וכן בין הערבים תאכלו בשר (להלן טז יב), הם השעות הנזכרות, כי היה להם לאכילת הבשר זמן גדול. ואמר (שם יג): ויהי בערב ותעל השלו, כי עלה ביום הראשון לשעה אחת בערב:

ויתכן שיהיה הלשון כדברי רש"י:
שני ערבים, ערב בקר וערב יום, כי כן יאמר הכתוב מנחת הבקר ומנחת הערב, שנאמר (מ"ב ג כ): ויהי בבקר כעלות המנחה, ואומר (עזרא ט ד - ה): עד למנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי.
ומנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, כדמתרגמינן למנח יומא (בראשית ג ח), והן מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים (ברכות כו ב).

והנה כל הזמן הזה להדלקת הנרות ולקטורת שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו, ולזה יטה דעת אונקלוס שאמר:
בין שמשיא,
שמש המזרח ושמש המערב, ואמר הכתוב (להלן כז כא): יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, שתהיינה דולקות כל הלילה:

והנה נוכל לפרש שם תזבח את הפסח בערב (דברים טז ו), בזמן הנזכר, כי נקרא ערב, ויהיה כבא השמש מועד צאתך ממצרים מחובר עם ובשלת ואכלת, וכן רבים.

אבל על דעתי אין "תזבח את הפסח" על השחיטה, אבל יאמר במקום אשר יבחר ה' אלוהיך, שם תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש שהוא מועד צאתך ממצרים, כמו שנאמר (שם טז א): הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה. ואמר על זו העשייה ובשלת ואכלת במקום ההוא הנזכר, והפסח עצמו יקרא זבח, לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), פסחי:

וזה טעם כל הפרשה (דברים טז א): שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה וגו' לא תאכל עליו חמץ, הזכיר העשייה והלילה, וציוה איך יאכלוהו, והזכיר שבעת הימים (פסוק ג - ד), ואין בכל הפרשה ההיא זכר ליום ארבעה עשר והשחיטה בו. וכן אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דברים טז ד). והנה בערב ביום הראשון, יום חמשה עשר, הראשון בשבעת הימים הנזכרים. כי יום ארבעה עשר לא הוזכר כאן כלל, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (להלן פסוק יח): הוא ליל חמשה עשר. והנה פירוש אשר תזבח בערב שלא ילין לבקר מן הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב יום הראשון:

(ח): ומצות על מרורים יאכלוהו -
שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו. וכן על מצות ומרורים (במדבר ט יא), כמו עם, וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים (להלן לה כב), וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו (בפסוק הבא). ולא אמר "עם", ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי"ת, כמו ירחצו מים (להלן ל כ), וימת סלד לא בנים (דהי"א ב ל). וילמד הכתוב שאין מצווה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וציוה (להלן פסוק יח): בערב תאכלו מצות, אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (פסחים קכ א):

ויותר נכון שנאמר כי "ומצות" נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וציוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה ציוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא ציוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצווה רק לאכול הבשר עימהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצווה. וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצווה בפסח כמו המצווה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה:

(ט): אל תאכלו ממנו נא ובשל -
זו מצווה לדורות, שכל המצות בכאן בגוף הפסח מצווה לדורות, אבל המצווה באוכלים, כגון מותניכם חגורים (פסוק יא), והדם על המשקוף (פסוק ז), איננו רק בפסח מצרים. וכן אמר הכתוב בפסח שני (במדבר ט יא יב): על מצות ומרורים יאכלוהו, לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו, שהן צלי אש, לא נא ולא מבושל:

(יב): ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים -
של עץ הייתה נרקבת ושל מתכת הייתה ניתכת. ולא פירש הכתוב בשפטים האלה, בעבור כי מוסר הבלים עץ הוא. וכן בשעת מעשה כתוב (להלן פסוק כט): וה' הכה כל בכור אדם וכל בכור בהמה, ולא הזכיר השפטים באלוהיהם, כי למיתת הבכורות חרדו, שנאמר (שם פסוק ל): וייקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, והשפטים באלוהיהם לא נודעו עד הבקר שהלכו לבית תועבותם. וכתיב ומצרים מקברים אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלוהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד).

ועל דעתי ירמוז הכתוב לשרי מעלה, אלוהי מצרים, כעניין יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד כא). והנה השפיל מזלם ושרי המזלות שעליהם. והכתוב ירמוז ויקצר בנעלם:

אעשה שפטים אני ה' -
אני בעצמי ולא על ידי השליח. זה לשון רש"י.
ומדרש חכמים אינו כן, אלא ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר.

ופירושו, כי בעבור שהפרשה דבר משה עם ישראל, היה ראוי שיאמר "ועבר ה' בארץ מצרים, והכה כל בכור", ולכך ידרשו כי ועברתי אני בעצמי, לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות, כעניין בדוד (ש"ב כד טז): ובסנחריב (מ"ב יט לה). והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, לומר כי גם המכה תהיה על יד הקב"ה, לא כמלך שיעשה נקמה בשונאיו לפניו על ידי ספקלטורים שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו, כעניין אליהו בשרי החמישים:

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים -
ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ, והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון. כי פירוש המלה מורה הדרך, כמו שאמר בספרי (האזינו שלח): אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל.

ובילמדנו (מובא בערוך ערך מטטר):
וישמע בלק כי בא בלעם (במדבר כב לו), ששלח מטטרון לפניו, ועוד שם ראה החילותי תת לפניך (דברים ב לא), אי אכפת לך אני מטטרון שלך. ואל תתמה שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל, לפני כורש, שנאמר אני לפניך אלך (ישעיה מה ב), לפני אשה אני עתיד לקדם, לפני דבורה וברק, שנאמר הלא ה' יצא לפניך (שופטים ד יד).
וכן במקומות רבים. וכן שמעתי כי שליח בלשון יון "מטטר". ודרשו אני ה', אני הוא ולא אחר, שהוא אחד ואין אלוהים עמו למחות על ידו, וזהו עניין המדרש הזה:

(טז): כל מלאכה לא יעשה בהם -
פירש רש"י:
אפילו על ידי אחרים.

ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל, הם עצמן מוזהרין עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באסור, מוזהר עליה משום ולפני עור לא תיתן מכשול (ויקרא יט יד), בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו. ואם אחרים הללו גויים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ א), וזה דבר מבואר בגמרא:
אבל מצאתי במכילתא (כאן):
כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך. אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך,
או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו?
תלמוד לומר: ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג).
הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך, אבל יעשה גוי מלאכתו. דברי ר' יאשיה.
ור' יונתן אומר: אינו צריך, והלא כבר נאמר (להלן כ ט): ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והרי דברים קל וחומר.
ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו'. ע"כ בברייתא זו.

ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה. וכן פירש רש"י בגמרא בבא מציעא (צ א):

ושם במכילתא עוד:
אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מניין?
תלמוד לומר: ושמרתם את היום הזה (פסוק יז). להביא דברים שהן משום שבות.

וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא. ויש לי בזה פירוש נכון, עוד אדבר עליו בע"ה (בויקרא כג כד):

לכל נפש -
אפילו נפש בהמה. יכול אף לכותים, תלמוד לומר לכם, לשון רש"י.

וגם זה איננו כהלכה.
אבל לכם ולא לכותים, לכם ולא לבהמה (עי' ביצה כא א):

(יט): לא ימצא בבתיכם -
מנין לגבולין, ת"ל בכל גבולך (להלן יג ז). מה ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. זה לרש"י.

ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע "ברשותך" להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שווין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים.

ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב (להלן יג ז): לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין?
תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שווה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה א):

אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי.

וכן שנויה במכילתא (כאן):
בבתיכם למה נאמר?
לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו.
ת"ל: בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו'.

ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי:

ולמדנו מן הברייתא הזו, שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא.
וכן הדבר, שאם לא תאמר כן, על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים, ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל, ואם כן למה נאמר "בבתיכם" ולמה נאמר "בגבולך", אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגויים וגבוליהם הפרש, אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו. אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום:

ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו א):
ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל.
והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים. וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, מהיקש בתים וגבולין קאמר, דמה בגבולין מותר דכתיב לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אף בבתים נמי מותר. ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך:

(כ): כל מחמצת -
להביא את תערובתו, לשון רש"י.

וגם זה אינו, שהלכה היא כדברי חכמים (שם מג א):
על חמץ דגן ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום:

(כא - כב): ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם -
הפרשה הזו מקצרת באשר ציוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל העניין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר ציוה ה' את משה כן עשו (להלן פסוק כח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש.

ויתכן שאמר "משכו", בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן (בראשית מו לד). ואמר וקחו לכם, קחו אותם למשפחותיכם איש שה לבית אבות שה לבית ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצווה:

ושנו במכילתא (כאן):
ויקרא משה לכל זקני ישראל, מגיד שעשאן ב"ד. ויאמר אליהם, הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל. דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר: הדבר מפי משה לאמר לזקנים, וזקנים לאמר לכל ישראל.

והנה לדעת רבי יאשיה יהיה "ויקרא משה לכל זקני ישראל" שיאספו אליו כל העם, כמו שפירשתי. ועל דעת רבי יונתן הן יאמרו לקהל, ויהיה "דברו אל כל עדת בני ישראל" (לעיל פסוק ג): הזקנים הנועדים להם, כמו והיה אם מעיני העדה (במדבר טו כד):

והוסיף בזאת הפרשה ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה בפירוש, אבל שם (בפסוק ז): נאמר סתם ולקחו מן הדם, ללמד שכל לקיחה האמורה בתורה סתם שתהא באגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי, כמדרש רבותינו (במכילתא כאן). ופירש להם בפרשה הזאת (פסוק כב):
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר ולא יהיה בכם נגף למשחית (לעיל פסוק יג):

וכתב רש"י:
ואתם לא תצאו, מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ): בו תרמוש כל חיתו יער.

ולא הבינותי דבריו במה שאמר ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד בקר מן המקרא הזה, והיה לו לומר שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל, ולכן הזהירם ממנו. אבל לא ראה הרב לומר כן, מפני שהקב"ה בעצמו ובכבודו היה המכה:

והעניין הזה שנוי הוא במכילתא (פסחא יא): בלשון אחרת:
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר (ישעיה כו כ): לך עמי בא בחדריך.
ואומר (יחזקאל כא ח): הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע, ואומר (להלן לג כב): והיה בעבור כבודי, ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב.
וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ:
וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג),
וישכם יעקב בבקר (שם כח יח),
וישכם משה בבקר (להלן לד ד),
וישכם יהושע בבקר (יהושע ג א),
וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (ש"א טו יב).
והרי דברים קל וחומר, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.
וכן הוא אומר (תהלים קד): תשת חשך ויהי לילה, הכפירים שואגים לטרף, תיתן להם ילקוטון, תזרח השמש יאספון, מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם). ע"כ הברייתא:

והעניין לומר שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא, לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו, כעניין ובא ה' אלוהי כל קדושים עמך (זכריה יד ה), וכן והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (להלן לג כב), להגן עליו משרפים ופמליא של מעלה. וכיון שמצינו בשעה שנתנה רשות למשחית לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע, לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה, לפי שהוא זמנן של חיות שנתן להם לטרוף, ואין להבחין בין צדיק לרשע:

(כג): וטעם ולא ייתן המשחית -
המלאך המשחית בעולם בעת הנגף, כעניין ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך (ש"ב כד טז), לא המשחית במצרים, כי הקדוש ברוך הוא הוא המכה:

(כד): ושמרתם את הדבר הזה -
הוא דבר הפסח עצמו שאמר למעלה (בפסוק כא): ושחטו הפסח, ואם הוא רחוק, לא מתן הדמים הסמוך לו, כי בפסח מצרים בלבד נצטוו בכך, כמו שאמר (בפסוק כג): ועבר ה' וראה את הדם וגו', וכן ושמרתם את העבודה הזאת (פסוק כה), זבח פסח, וכמוהו (דברים טו יז): ואף לאמתך תעשה כן:

(כח): וילכו ויעשו בני ישראל -
שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערבים, ודרך הכתוב לכפול ולאמר "כן עשו", לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו, כמו שפירשתי בנח (בראשית ו כב). וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו (להלן לט מג).

ולרבותינו בזה מדרש (מכילתא כאן):
לפי שלא היה צריך הכתוב להזכיר ההליכה, אמרו ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. ויעשו, וכי כבר עשו, אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם הכתוב כאלו עשו. כאשר ציוה את משה ואת אהרן כן עשו, להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה ואהרן עשו. ד"א מה תלמוד לומר כן עשו, אלא שאף משה ואהרן כן עשו. דרשו תחלה כי הכפל לשבח ישראל שלא שכחו, ולא נפל להם דבר מכל אשר אמרו להם.
והוא דרך הלשון במקומות רבים:

(ל): כי אין בית אשר אין שם מת -
לשון רש"י:
היה שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול הבית מת, שקרוי "בכור", שנאמר (תהלים פט כז): אף אני בכור אתנהו. ד"א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו.

ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (להלן יג ב), והיה בכור פרעה היושב על כיסאו (פסוק כט): פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כעניין שנאמר באחשוורוש (אסתר ב ג). אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית. ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באוהלי חם (תהלים עח נא), כי על הזכר יאמר כן:

(לא): ויקרא למשה ולאהרן לילה -
מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי. לשון רש"י.

והיה זה כי משה ואהרן לנו במצרים בלילה ההוא, לקיים דבריו שאמר (לעיל יא ח): וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר. ובבא פרעה אליהם שלחו מלאכים אל ארץ גושן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת, ונאספו כלם ברעמסס, והיה יום גדול, ומשם נסעו ביד רמה ומשה בראשם, כמו שנאמר (במדבר לג ג): ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. והכתוב שאמר (דברים טז א): הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה, כי מעת שפטרם פרעה יקראו יוצאים:

וכך אמרו בספרי (ראה קכח):
והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג ג): ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, אלא מלמד שנגאלו מבלילה.

ובגמרא במסכת ברכות (ט א):
הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, שנאמר (דברים טז א): הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים.

ויש אומרים: שיצאו ממצרים בלילה, ומארץ מצרים שהיא רעמסס ביום, כי רבים מהם יושבים בעיר מצרים, ויצאו בלילה ונאספו עם אחיהם ברעמסס. ואינו נכון, כי הכתוב אמר (פסוק כב): ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שהיו אסורים לצאת כלל מן הבתים בלילה, וכך אמרו במכילתא (פסחא יג): ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, אמר לו משה כך נצטווינו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים.

ואונקלוס פירש:
כי הנסים שנעשו להם בלילה יקרא "הוציאך", כי בעבורם יצאו:

וטעם קומו צאו מתוך עמי -
מצות מלך שיצאו מיד, כי לא אתן לכם רשות לעמוד בתוך עמי כלל, כי הם נהרגים עליכם:

גם אתם -
המכים:

גם בני ישראל -
כלם תצאו ולא תתעכבו בכאן בשום פנים, וזה לקיים גרש יגרש אתכם מזה (לעיל יא א):

ואמרו לכו עבדו את ה' כדברכם -
פיוס, שירצו לצאת וישמעו אליו, כי אתם חפצים ללכת למדבר לעבוד את ה':

(לב): וטעם וברכתם גם אותי -
כאשר תזבחו לה' אלוהיכם כאשר דברתם, ותתפללו על נפשותיכם שלא יפגע אתכם בדבר או בחרב, תזכירו גם אותי עמכם.

ואמר רש"י:
התפללו עלי שלא אמות שאני בכור.

ופשוטו שיברכו אותו ואת ממלכתו, כי בכלל ברכת המלך שלום כל המלכות.

ובמכילתא (כאן):
התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות, כלומר שלא ייענש עוד בעבורם:

(לט): וטעם ויאפו את הבצק -
שאפו אותו מצות מפני המצווה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. ואמר כי גורשו ממצרים, לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן):

(מ): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה -
משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים. זה לשון רש"י. והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן).

אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב יד): ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים. אבל נצטרך לתרץ העניין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א): אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר (בפסוק מא): ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר (בראשית יב ד): ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויהיה עניין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בבית אביו היה בן שבעים וחמש שנה:

ודעתי בדרך הפשט כי ה' אמר לאברהם, ידוע תדע כי טרם תתי לך הארץ הזאת גר יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלושים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עוון האמורי, ירמוז לשלושים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא מפני עוון האמורי שלא נשלם:

ויהיה שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד שלשים שנה וארבע מאות שנה שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם. הודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות, לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם. ובעבור שכבר הזכיר העניין הזה והודיע בו, לא הוצרך בו להאריך, כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלושים שנה שנוספו עליהם. ולכך אמר דרך קצרה שהשלימו במצרים ארבע מאות שנה הנאמרים לאברהם אביהם וידועים להם, ועוד שלשים שנה, וחזר ואמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לגלותם יצאו מארץ מצרים לחירות עולם:

ודומה לו (דברים ב יד): והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל"ח שנה, להשלים החשבון, כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה, אבל ישבו בקדש שנים רבות, ואח"כ הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף, ובשנת ל"ח עברו נחל זרד. והנה שיעור הכתוב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד עד שלשים ושמונה שנה. וכמוהו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), שיגיע לקצם, לא להם עצמם:

(מב): ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים -
כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב).
או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם:

והנה אם נאמר שטעם כי גר יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו. גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון, שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו.

והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה. והעניין לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים. ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה, או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון של אותיות רד"ו שמה (בראשית מב ב): מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים. ועם י"ז יהיו רכ"ז
:
וכבר הזכרתי (בבראשית טו יג): פירוש רבי אברהם (שם):
שמאמר כי גר יהיה זרעך בעבדות ועינוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואמר כי השלושים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו. והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלושים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם:
ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה הייתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלושים שנה האלו הם תוספת עליהם בעוון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות ועינוי שנה או שנתיים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות וייסורין כהנה וכהנה, שאין עונשו הראשון הבטחה לו שלא ייענש בעוון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עוון האמורי, ולא הייתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה:

ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח): וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד): והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפילה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם, וישמע אלוהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז): ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להיגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה):

ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים שנים ההם היה להם עינוי, כמו שאמר (דברים ח ב): וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב (שם ג): ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל.

ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבנו, וכמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין צב ב), כי הם מנו ולא טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע (משלי ה כב). והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה:

וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם -
שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג י): ושמרת את החוקה הזאת, ואמר (דברים טז א): שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם.
ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים:

(מג): ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח -
בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, לשון רש"י.
וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ): ויעשו כל בני ישראל כאשר ציוה ה', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם. ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם ויהי בחצי הלילה (לעיל פסוק כט).

אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (פסוק כא), ציוה אותם בחוקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, ויקוד העם וישתחוו (פסוק כז). וסמך הכתוב לזה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לעניין ראשון להשלים חוקת הפסח:
והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות, איסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות, והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה ועשו כאשר ציוה ה'. ואמר בכאן, כל בני ישראל, לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי ה' בכל אלה ובכל אשר ציוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות.

ור"א אמר:
כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים, ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית, ונכתב בכאן עם הצוואה, כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (להלן טז לד). וזה שבוש, כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ כמו שנאמר למעלה (פסוק כה), והיה כי תבואו אל הארץ וגו', אבל פסח מדבר מצווה שנצטוו בה באותו הפרק:

כל בן נכר -
שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל במשמע. לשון רש"י ממכילתא (כאן).
והכתוב לא הוצרך אלא לישראל.

וכן תרגם אונקלוס:
כל בן נכר כל בר ישראל דאשתמד,
שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (בראשית מב ח), וחסרו העי"ן, כמו שהבליעוה במלות רבות, ואמרו מדם במקום מדעם (עי' ערוך ערך מדעם). דור קטי (כתובות י ב), דור קטיע. בקי, בקיע (סנהדרין ה ב):

(מה): תושב -
זה גר תושב. שכיר, זה הגוי.
ומה תלמוד לומר והלא ערלים הם?
אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול. לשון רש"י.

ולא ידעתי למה יכתוב הרב הדברים הנדחים בגמרא, שהרי הקשו על זה (יבמות עא א): והני מולין נינהו והתנן (נדרים ג יא): הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם, שנאמר (ירמיה ט כה): כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל:

(נא): ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' -
מפני שאמר למעלה (פסוק מב): ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כולם מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלווים עליהם.

ור"א פירש:
כי ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים דבר השם אל משה קדש לי.