פרק יג
פרק יג, יד
והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם, והקשה מהרי"א בספר זבח פסח:
מנא לן שזה מדבר בבן תם, שמא הוא אומר דרך לעג מה זאת, כמו בן הרשע?
ותירץ שלמדנו מתשובתו, אשר צוה ה' להשיב לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מאחר שצוה ה' להשיב לו כהוגן ודאי שאל כהוגן,
אבל תירוץ זה אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו מה זאת, כי מלתא דפסיקא הוא שכל מי שאומר מה זאת תם הוא?
ואם לפניו יתברך גלוי דעתו לפנינו מי גלוי?
ובמה אדע מה בלב השואל?
גם התורה אינה מגדת עתידות כזה.

והקרוב אלי לומר בזה,
שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני בנים לשון מחר, א' בפסוק זה, ב' בפרשת ואתחנן (ו כ): כי ישאלך בנך מחר לאמר, ובשני בנים לא הזכיר לשון מחר ואדרבה אמר והגדת לבנך ביום ההוא ממש והוא הפך המחר?
וקשה, למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא?
ועוד קשה, למה זכרה התורה שאלת מה זאת אצל פדיון הבכורים, ולמה לא זכרה שאלה זו על פסח מצה ומרור כמו שזכרה בבן הרשע ובשאינו יודע לשאול?

מהכרח קושיות אלו, ראה בעל ההגדה לומר שפסוק זה מדבר בתם, ושבפרשת ואתחנן מדבר בחכם, ומחר הנאמר בשניהם אינו מחר שלאחר זמן אלא מחר ממש, כי התם כל זמן שאביו נותן לו פסח ומצה ומרור אינו שואל כלום כי ודאי אינו מלעיג על העבודה ומצות ה', וטעם על המצוה ג"כ אינו מבקש כי הלואי שיאכילו כל היום פטומות צלי אש ומצות מסלת נקייה על מרורים שדרכן לאכול לסבב תאות המאכל, ולמה יבקש התם טעם לכל אלו כי אינו חסר לנפשו מאומה, אבל בפדיון הבן, שאין נותנים לו כלום אלא מבקשים ממנו שיתן הוא דמי פדיון, אז הוא שואל מה זאת, כי אפילו תם ופתי גמור הרי הוא חכם לענין זה להחזיק ממון שלא ליתן ממון לשום אדם כלום בחנם, אמנם מן מלת מחר אנו למידין שזהו תם וישר ואינו מלעיג על הנתינה ואינו ממאן בה, כי באותו יום שמבקשים ממנו דמי פדיון אינו אומר כלום ונותן דמיו ואינו מבקש לידע טעם הדבר לומר על מה זה, כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן מרצון טוב ויאמרו שהוא קורא תגר על מצות ה' לאמר למה זה אתן דמי בחנם, על כן הוא שותק ביום הנתינה ונותן דמיו לקיים מצות ה', אבל מכל מקום ביום המחרת הוא שואל מה זאת, כי הוא חפץ לידע טעם על מה צוה לנו ה' ליתן דמי פדיון הבכור.
וסימן זה מסרה לנו התורה, שאם ישאלך מחר מה זאת למחרת יום הנתינה וביום הנתינה אינו שואל כלום, אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל מה זאת, שאילו היה מלעיג או קורא תגר על מצות ה' אז היה אומר דבריו ביום הנתינה כדי לבטל הנתינה, ומאחר ששתק ביום הנתינה ושואל ליום המחרת ודאי תם וישר הוא ושואל כהוגן על כן תשיב לו כהוגן כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהרוג ה' כל בכור וגו', או אם הבן רואה את אביו שנותן פדיון דמי בכור בהמה ואינו שואל לו כלום ביום הנתינה שלא יחשדוהו פן רצונו למנוע את אביו מן המצוה, ושואל לו ביום המחרת גם הוא תם יחשב, ולפי ששואל בקצרה מה זאת ואין בו דעת לפרט כל הענינים, מזה שפט שהוא תם ואינו חריף לדקדק בפרטי הענין, אבל אם היה שואל לשון זה ביום הנתינה יכול להיות שאינו תם.
וכן פסוק כי ישאלך בנך מחר, הנאמר בפרשת ואתחנן הנדרש על שאלת בן החכם נקט גם כן שם מחר למחרת יום העבודה, כי החכם מתירא לשאול ביום עשיית המצוה פן יחשדוהו שומע לומר שהוא מלעיג על המצות בשעת עשייתם כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השי"ת, כי בלאו הכי רבים מקשים מה בין דברי הרשע לדברי החכם ולא רבים יחכמו להביא מתוך דקדוקי הלשון לחלק ביניהם, ואולי יחשדוהו כמלעיג, ולצאת מידי חשד זה הוא שואל ג"כ ביום המחרת לעשיה, אבל הרשע שכל עיקר כוונתו כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השם יתברך, על כן הוא אומר דבריו בשעת עשיית המצוה, ומלעיג עליהם לאמר: במה אתם עסוקים?
וזקנים כמותכם יתעסקו בדברים בטלים הללו?
על כן לא הזכיר לשון מחר בדבריו, ועל כן אמרה התורה והגדת לבנך ביום ההוא, כשם שהוא אומר דבריו ביום ההוא של העשיה כך תגיד לו גם אתה דבריך תיכף ומיד, כי כבר אמרנו שבפסוק זה יש הגדה לשני בנים, אם לבן הרשע פשיטא שצריך אתה להשיב לו תיכף ומיד פן יהיה חכם בעיניו לומר שאין מענה בפיך, על כן דחית אותו בקש לאמר לך ושוב מחר אתן לך תשובה, על כן ענה כסיל כאולתו תיכף ביום ההוא, ואם לבן שאינו יודע לשאול למה תאמר לו דבריך למחר?
והלא יותר נכון שתגיד לו דבריך בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כדי להמשיך לבו לעבודת ה'.
ואגב גררה אפרש גם דברי החכם הנאמר בפרשת ואתחנן, כי יש להקשות על המגיד שאמר ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, למה לא זכר התשובה שבצדו הכתובה בפרשת ואתחנן (ו כא)?
ואומר אני, כי החכם שואל טעם על פסח מצה ומרור כסדר שהם כתובים בתורה, שנאמר (יב ח): ואכלו את הבשר צלי אש וגו' ומצות על מרורים, ועל ג' אלה הוא שואל ואומר מה העדות והחוקים והמשפטים, על צלי אש של הפסח אמר מה העדות, כי זביחת הפסח יתן עדות ה' נאמנה שהשם יתברך מושל על המערכה אפילו על מזל טלה שהוא בכור וראש לכל המזלות וכל שכן לשאר המזלות כמו שאמר והיה הדם לכם לאות, כי כל אות הוא עדות ומופת על איזו דבר כמבואר למעלה בפסוק החודש הזה לכם. (יב ב).
והחוקים
היינו המצה, שענינה ההכנעה כעיסה זו שאינה עולה למעלה, כמבואר כל זה באר היטב בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר כ"ה, כי כל חק מורה על דבר שיש לו חק וגבול כמו שאמר אצל הים (איוב לח י): ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף. כך ניתן חק וגבול לעיסת המצה שלא יעלה כי ממנו נקח למוד על ההכנעה, ועל כן המצה סימן חירות כי בזכות ההכנעה נגאלו אבותינו ממצרים, וכמו שכתוב (דברים ז ז): לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, בזכות שאתם ממעטים אתכם לפני, ועל כן דין החמץ בשריפה כי כל המתגאה נידון באש כדאיתא בילקוט (פרשת צו תפ): בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי טבע האש לעלות למעלה על כן נידון בו העולה למעלה, ודינו של חמץ במשהו, כי כך היא המדה בגסות הרוח, שבכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן גסות הרוח שעליו אמרו רז"ל (סוטה ה): לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו המשהו, וכן אמרו רז"ל (אבות ד ד): מאוד מאוד הוי שפל רוח להפלגת הענין ולהרחקתו מכל וכל.
והמשפטים רמז לוימררו את חייהם, כי מה שנעשה שפטים במצרים היינו בעבור שמררו חיי אבותינו, והיסורין נקראים משפט, שנאמר (ישעיה כח כו): ויסרו למשפט.

ואחר שהזכיר שאלת החכם על פסח מצה ומרור, אמרה התורה שתהפוך לו הסדר ותשיב לו טעם תחילה על המרור ואחר כך על המצה ואחר כך על הפסח, כדי שילמד החכם סדר קנין השלימות וזה סדרו. כי מתחילה צריך האדם להביא את חומרו בכור עוני לזקקו ולצרפו מחלודתו, ועל ידי זה יבא לידי הכנעה לפני בוראו, וע"י ההכנעה יבא לידי הכרת מציאת השם יתברך, כי על כן הביא ה' את ישראל בכור עוני מצרים כדי למרק חומרם להביאם לידי הכנעה, ומתוכה יבואו לידי הכרת מציאת השם יתברך. ושנים אלו הקודמים הם כמו הכנה לבא אל הענין השלישי, והוא לידי ידיעת מציאת השם יתברך, כי זה הנרצה והתכלית המכוון מכולם להביאם לידי אמונתו ברוך הוא, כמו שאמר משכו וקחו לכם צאן, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת, זהו שאמר אף אתה אמור לו, רצה לומר אע"פ שבעשית המצוה נזכר הפסח ראשונה לפי שהוא התכלית וראשון במעלה, מכל מקום אתה תשיב לו על הפסח באחרונה כסדר התשובה שנזכרה שם כדרך שיתבאר.
ואל תטעה לומר, שלכך הפכה התורה סדר התשובה על דרך במאי דסליק פתח, אלא בכוונה גמורה הפכה התורה הסדר ואמרה שתשיב לו תחילה על המרור ואחר כך על המצה ועל הפסח לבסוף כסדר קניית השלימות, כדי שילמוד מזה שהפסח הבא באחרונה עיקר, כי מטעם זה יש בביטול הפסח כרת מה שאין במצה ומרור כי אף מי שאינו אוכל מצה ומרור אינו בכרת, וצוה בעל ההגדה להביא לו ראיה בריאה וטובה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל (פסחים קיט): אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והטעם כדי שישאר טעם הפסח בפיו באחרונה, ולמה לא הקפידו שישאר טעם המצה או המרור בפיו באחרונה? אלא לפי שהפסח היא העיקר וסוף התכלית הנרצה מן אכילת מצה ומרור, והיינו לפי שהפסח מופת על אמונת השי"ת.
וזהו שאמר ואף אתה אמור לו, רצה לומר כמו שהפכה התורה הסדר כך תשיב לו גם אתה וזהו לשון אף, ואם ישאלך בנך למה זה הפכה התורה הסדר, תביא לו ראיה מהלכות הפסח, שאמרו רז"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ומכאן תביא לו ראיה שכשם שטעם הפסח ראוי לישאר בפיו באחרונה כך בהתשובה לבן השואל צריך להיות באחרונה, כסדר שהוא נאמר בתורה. וכוונתו להשיב לו כל הפסוקים הנאמרים בתורה על שאלת בן החכם וזה סדרן.
מתחילה נאמר שם ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' עד ויצונו ה', כי כל זה טעם על המרור הבא זכר לעבדות שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה.
ואחר כך אמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וגו' עד וצדקה תהיה לנו. וכל זה טעם על המצה שנקראת חק כמבואר למעלה שהיא הוראה על ההכנעה והענוה, וכתיב (משלי כב ד): עקב ענוה יראת ה' וכן נאמר כאן לעשות את החוקים האלה ליראה את ה', כי ההכנעה מביאה לידי יראה
ואחר כך אמר וצדקה תהיה לנו עד סוף הפרשה, הכל תשובה על הפסח הבאה לעדות על ממשלתו יתברך, כי במצות הפסח נאמר ופסחתי עליכם פירש רש"י וחמלתי, רצה לומר כי עכשיו תצאו מרשות המזלות אשר כל פעולתם הכרחיות וטבעיות ואין בהם כח לפעול שום פעולה על צד החמלה והחנינה והצדקה, ותכנסו תחת כנפי השכינה אשר פעולתו יתברך ברצון המוחלט ופועל ישועות ועושה צדקות על צד החמלה, וזהו שאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. כי הרבה מצות תלוין במצות הפסח, לכך נאמר כל המצוה דהיינו מצוה פרטית שהרבה מצות תלוין בה, לפני ה' אלהינו רצה לומר ע"י מצוה זו נצא מתחת יד המערכה ונעמוד לפני ה' אלהינו לכנס בצל כנפיו, וזו היא כונת הפסח והמשכיל יוסיף לקח.

פרק יג, טז
והיה לאות על ידכה. אמרו רבותינו ז”ל (מנחות לז): יד כהה להורות שהנחת תפילין ביד שמאל, וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו, כשזה קם זה נופל, וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל, ועל ידי זה יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים, כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו, חלש וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור - יתגבר שכלו, ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.
וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד, כי בו משכן הכח המתאוה, ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה - כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו בין עיניך כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה): על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאת השם יתברך ויכלתו, ועל ידי זה ישובו מאון.

דבר אחר:

לכך הזכיר יד כהה, להורות שלא בכח יגבר איש, כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה, אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו, כמו שכתוב (תהלים טז ח): שויתי ה' לנגדי תמיד וגו', כי מתחילה היה דוד מצטער על הנחת הלב ביד שמאל והכבד בצד ימין, כאילו היה רצון האל שכח המתאוה יהיה עיקר והשכל שבלב טפל, כמו שיד ימין עיקר והשמאל טפל, ואחר כך אמר שויתי ה' לנגדי תמיד, ואז יד שמאלי כנגד ימין ה', ובזה אני בוטח כי מימיני בל אמוט, שלא יהיה כח בתאוה שבימין למוטט אותי מן דרך הישר, לפי שימין ה' רוממה ליתן עוז ותעצומות אל הלב השכלי שכנגדו כשפני לנגד ה', לכן שמח לבי בראותי כי ה' סומך ידי, וזהו שמסיים ואמר נעימות בימינך נצח, משמע ולא בימיני לפי שהכל תלוי בימין ה' כי היא כנגד יד כהה שלי, ועל כן צוה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה, להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כח ליד כהה זו, זהו שאמר: כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו יד ה' הימנית החזקה אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה', ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה, ולהורות נתן בלבם שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם כי אם בעזר השם יתברך.
ומה שנאמר והיה לך לאות על ידך. ובשל ראש לא הזכיר לך, לפי שהם אות גם לאחרים שנאמר (דברים כח י): וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמר מר אלו תפילין שבראש (ברכות ו). ומה שמניחין של יד תחילה ואחר כך של הראש ובהסרתן מסירים של ראש תחילה, לפי ששלשה סרסורי עבירה הם: העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים (רש"י שלח טו לט), ואם כן בשל יד הרוב כי שם הלב והיד, ועל כן המקום ההוא צריך שמירה מן החטא ביותר מבשל ראש, על כן יקדים לתקן המקום ההוא, וכן בהסרה יהיו על היד תמיד.


כלי יקר לפרשת בשלח


המשך פרק יג
פרק יג, יז
ויהי בשלח פרעה את העם. ואחר כך נאמר פן ינחם העם. ויסב אלהים את העם, ואחר כך נאמר וחמושים עלו בני ישראל, ויש להתבונן למה קראם ג' פעמים העם וברביעי קראם בני ישראל אצל וחמושים דהיינו כלי זיין?
וכפי הנראה שמצד היותם בני ישראל לא היו צריכין לכלי זיין, ושלוחו של פרעה היה מצד היותם בני ישראל, ואם כן איפכא היה לו לומר.
ונראה ליישב זה בשני פנים:
האחד הוא, על דרך שמסיק בילקוט וחמושים עלו אין חמושים אלא מזויינים בחמשה כלי זיין, וקשה על זה וכי מלחמתן של ישראל תלויה ברבוי כלי זיין, והלא כתיב (שופטים ה ח): מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל. כי השם יתברך מגן בעדם, והתורה והתפלה כלי זיינם של ישראל, שנאמר (תהלים קמט ו): וחרב פיפיות בידם, שני פיות כי שניהם תלוין בפה, ואם כן מה תפארת זה לישראל שעלו חמושים מזויינים, כאילו לא היו בטחונם בה' חלילה?
ואף אם נאמר שחייב אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות, ומה שיחסר הטבע ישלים הנס, מכל מקום קשה על מה זה הגיד לנו הכתוב שהיה לכל אחד חמישה כלי זיין ומנינא למה לי?
ועוד, כי קרה בדרך נס או במקרה שהיה לכל אחד חמישה לא פחות ולא יותר?
הלא דבר הוא.
ועוד, כי כפי הנראה לא היו ישראל מלומדי מלחמה כלל כי היו עסוקים בעבודת פרך כל הימים, וכלי זיין אלו למה להם?
כי לא נסו באלה והיה להם לילך במקלות ובאבני קלע.
על כן נראה לפרש, שבא להודיענו שלא היה בידם שום כלי זיין, כי אם ה' חומשי תורה החלוקים לז' ספרים, למאן דאמר שפרשת ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, וזהו שאמר וחמשים היינו מזויינים הכל רמז לתורה, ונקט לשון חמשים שהלשון נופל על הלשון, וכן מזויינים, כי לשון חמשה וזיין, שמות כלי מלחמה המה, ואצל ישראל ירמוזו גם על התורה. או חמשים היינו חמשה חומשי תורה כאמור, ומזויינים היינו התפלה כמו שכתוב (תהלים קיט קסד): שבע ביום הללתיך.
והנה מהידוע שלא היו ישראל ראויין לקבל התורה, כי אם אחר שעברו בים סוף ואחר שהלכו במדבר, כי בים סוף באו לידי אמונה שלימה בה' ובנבואת משה עבדו כמו שכתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וקודם שבאו לידי אמונה זו, פשיטא שלא היו ראוין לקבל התורה כל זמן שהיו מסופקים בנבואת משה ובאמונה בה', ואחר שבאו על ים סוף לידי אמונה זו, מאז היו ראוים לקבלת התורה, והיו צריכין עוד לילך במדבר בארץ לא זרועה לקנות שמה מדת ההסתפקות, כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל כו', ולא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן (מכילתא בשלח (ויסע) ב). כי מן ירידת המן למדו דרך ההסתפקות אשר מקבלי התורה צריכין לזה, נוסף על זה נשתרשו באמונה ע"י ניסים שנעשו להם במדבר כמו ניסי הים סוף, ולהורות נתן בלבם עוד, שלפי ששני אלפים תוהו היה העולם שמם כמדבר, כל זמן שהוא בלא תורה על כן היו צריכין לקבלת התורה להשלים חסרון העולם.
והנה קודם שקבלו ישראל התורה היו בכלל שאר העם ולא נבדלו עדיין בשלימות המיוחד להם מן שאר האומות על כן לא נקראו בשם בני ישראל, כי אם על ידי קבלת התורה אז הבדילם ה' מכל העמים להיות לו לעם סגולה. ובזה יהיה ביאור הפסוקים על זה האופן: ויהי בשלח פרעה את העם בשעת שלוח נקראו עדיין בשם העם כי לא נבדלו עדיין מן שאר עמי הארץ, לפי שלא היה כלי זיינם עליהם, לא כלי זיין הטבעי שהרי לא היו מלומדי מלחמה, ולא כלי זיין של התורה, שהרי לא קבלו עדיין התורה, ולא היו אפילו מוכנים לקבלה כי לא נשתרשו באמונה עדיין, לפיכך לא נחם אותם אלהים דרך ארץ פלשתים אע"פ שקרוב הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה. לפי שעדיין המה בכלל יתר עמי הארץ, על כן בהכרח ישובו מצרימה, כי מאחר שאין בידם שום כלי זיין, פשיטא שיהיו מנוצחים אם לא ישובו, על כן ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, כי על ידי ניסי הים והמדבר יקנו אמונה שלימה ואז יהיו מוכנים לקבל התורה, ומשעה ההיא יהיה כלי זיינם עליהם ויהיה דומה כאילו כבר קבלו התורה, ויהיו נקראים אז בשם בני ישראל להבדילם מן שאר עמי הארצות, וזהו שאמר וחמשים עלו בני ישראל - אין חמשים אלא מזויינים בחמשה כלי זיין - היינו ה' חומשי תורה וז' ספרים או שבע תפלות כאמור, ומסכים לזה מה שמצינו (פס"ר לד ו): שבמתן תורה חגר להם הקב"ה כלי זיינאות כו', ועיין ברמב"ן פרשת כי תשא בפרשת ועתה הורד עדיך (לג ה): שתרגומו אעדי תיקון זיינך מנך, כי משם ראיה ברורה שהתורה כלי זיינם של ישראל, ואע"פ שבשעת העליה ממצרים לא היו עדיין מזויינים עד שבאו למדבר, מכל מקום אמר וחמשים עלו וגו', לפי שמיד כאשר נתרצו לילך למדבר ולא אמרו היאך נלך למדבר לא מקום זרע, מיד קנו האמונה, והתחלת הקנין נחשב להם כאילו היו מושרשים בה, לכך נאמר וחמושים עלו היינו בזמן שעלו מארץ מצרים אל המדבר, וסוף קנין האמונה היה על ים סוף כאמור.

דרך שני ביישוב מקראות אלו, שהעם הנזכר כאן הם הפחותים שבישראל והערב רב, כי שם אחד להם, וכשאמר ויהי בשלח פרעה את העם בערב רב ידבר, כי מאחר שלא מיחה בם לצאת דומה כאילו שלחם, כי מצינו לשון שלוח במי שמניחו לילך כמו שלחוני לאדוני (בראשית כד נד), הנאמר באליעזר עבד אברהם, וכמו ויאמר יעקב אל לבן שלחני (שם ל כה) כך שילוח האמור כאן על הערב רב, ובעבורם היה צריך להסב אותם שלא יחזרו למצרים בראותם מלחמה, אבל בעבור בני ישראל לא היה צריך לכל זה הסבוב כי בני ישראל עלו חמשים מזויינים, כי המה בנים אמון בם בני מאמינים ובוטחים בתשועת ה' וזו היא כלי זיינם, על כן היו בטוחים במלחמה, אבל כל מיעוט הבטחון בא להם מן הערב רב, כי קרוב הוא רצה לומר חדשים מקרוב באו ולא נשתרשו עדיין באמונה.

פרק יג יט
ויקח משה את עצמות יוסף עמו. סמך ענין זה לפסוק שלמעלה וחמושים עלו בני ישראל, לפי שמסיק בילקוט פרשה זו שהיו מהלכין במדבר שני ארונות, ארון השכינה וארונו של יוסף, והיו האומות שואלים: מה טיבו של ארונו של מת עם ארון חי העולמים? והשיבו להם: קיים זה מה שכתוב בזה, שיוסף קיים כל עשרת הדברות כו', וסמך זה למה שנאמר וחמשים עלו בני ישראל - מזויינים וכלי זיין שלהם הוא ארון הקודש שהיה הולך עמהם במלחמה, ותינח אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה איך עלו חמושים, הלא עדיין לא היה הארון הקודש עמהם?
על כן אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי ארונו של יוסף היה דומה כאלו היו חקוקים בו כל עשרת הדברות.

דבר אחר:

לפי שראה משה שה’ יתברך הסיבם דרך המדבר ים סוף, וחשב משה שאם אולי יעכב עליהם הים אז יקרע להם בזכות יוסף, כמו שלמדו רז"ל (תנחומא קיד ט): מן פסוק:
הים ראה וינוס (תהלים קיד ג): מה ראה עצמותיו של יוסף שנאמר בו וינס ויצא החוצה.
וטעמו של דבר בארנו למעלה פרשת וישב (לט יב).
ורז"ל (סוטה יג): דרשו על משה, פסוק חכם לב יקח מצות (משלי י ט): שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצות, רצו לתרץ יתור לשון עמו שבא למעט עסק בזת מצרים, כי הממון קנין שאינו דבק עמו כי לא ירד אחריו כבודו, אבל מה שהאדם מסגל מעשים טובים בעולם הזה הוא הדבר הדבק עמו בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ואולי לכך עסק דווקא במצוה זו עכשיו, להיות לישראל כמזכיר את יום המיתה, כי בסבה זו לא יהיו כל כך להוטים אחר הביזה בזכרם כי יעזוב לאחרים חילו ולא ירד אחריו כבודו.



הפרק הבא    הפרק הקודם