רמבן, שמות פרק טו


(א): אז ישיר משה -
לשון רבנו שלמה:
כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן עשה ויאמרו לאמר וגו'. וכן אז ידבר יהושע (יהושע י יב), כשראה הנס אמר לו לבו לדבר וכן עשה ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל (במדבר כא יז): פירש אחריו עלי באר ענו לה, וכן ובית יעשה לבת פרעה (מ"א ז ח), חשב בלבו לעשות לה הבית. אז יבנה שלמה (שם יא ז), פירשוהו חכמי ישראל (סנהדרין צא ב): שבקש לבנות ולא בנה. זהו לישב פשוטו.

ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט), כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (שם עח מ), וכל המזמור כן, יהרג בברד גפנם (שם מז), ישלח בהם ערוב (שם מה)?
וכן ומאין יבאו אליך (מ"ב כ יד), מן המכים אשר יכוהו ארמים (שם ח כט, ט טו)?
וכן ומשה יקח את האהל (להלן לג ז), כי איננו לשון הווה, שלא לקחו אלא פעם אחת?

אבל דרך הלשון הוא לומר עתיד במקום עבר, וכן יאמרו במקומות רבים ההפך. והטעם, כי מנהג הלשון שהמספר עניין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ, וירמוז למעשה ממנו. פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בעניין הווה, ועומד עליו בתחילתו, ויאמר "ישיר ישראל" כאלו משוררים לפניו, וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר, והכל לאמת עניין, ולכן רוב שיבוא זה יהיה בעניין הנבואות:

כי גאה גאה -
על השירות, ועל כל מה שאקלס בו עוד יש בו נוספות. לשון רש"י.
עשאו לשון רוממות וגודל. ואולי כן הוא, וכמוהו ופה ישית בגאון גליך (איוב לח יא), כי גאו המים (יחזקאל מז ה), ויגאה כשחל תצודני (איוב י טז), לשון גדל וריבוי.

והנכון דעת אונקלוס:
לשון גאות ממש.
כי נתגאה על הסוס שמתגאה במלחמה ועל הגיבור הרוכב בו, כי את שניהם רמה בים, וכן וברוב גאונך (פסוק ז), וכן כלם לשון גאות, כי המתגאה ירומם עצמו במעלה:

(ב): עזי וזמרת יה -
פירוש ר"א:
כי מלת עזי מושכת, עזי וזמרת עזי יה. והטעם, הודה כי עזו ותקפו אשר יזמר בו הוא השם, והוא היה ישועתי. זה אלי ואנווהו, אושיבנו בנוה, זה אלוהי אבי וארוממנהו, שאספר גבורותיו.
וזה הוא ודאי פשוטו של מקרא. אבל לא הזכיר השם שלם, והזכיר ממנו שתי אותיות בלבד, ודרך משה רבנו בכל התורה להזכיר השם הגדול כלו אשר אמר לו, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (לעיל ג טו). וכבר דרשו (תנחומא סוף פרשת תצא): בפסוק כי יד על כס יה (להלן יז טז), נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימחה זרעו של עמלק:

ועל דרך האמת, בעבור כי ישועת הים כולה הייתה על יד מלאך האלוהים, הוא שכתוב עליו כי שמי בקרבו (להלן כג כא), וכמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה (לעיל יד לא), כי "היד" ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים, כמו שפירש הנביא עורי עורי לבשי עוז (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה (שם י), וכמו שכתבתי למעלה (עי' לעיל יד לא), בעבור כן אמר כי עוזו וזמרתו השם הזה, כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד). וכן ביאר מה לך הים כי תנוס (תהלים קיד ה), מלפני אלוה יעקב (שם ז).

וכן אמרו במכילתא (בשלח ג):
ירדו לים שכינה עימהם, שנאמר (לעיל יד יט): ויסע מלאך האלוהים.

ובאלה שמות רבה (ל א) אמר:
אין עוז אלא דין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט ד).

זה אלי ואנוהו -
ואעלה אותו אל נווה עליון. אלוהי אבותי, שנראה להם באל שדי, ועתה ארומם אותו בשם השלם, כי מעתה יהיה השם איש מלחמה ויהיה ה' שמו, כטעם עתה ארומם עתה אנשא (ישעיה לג י).
ויתכן שירמוז זה לשבע ספירות בחכמה, כמו זה שמי לעולם וזה זכרי (לעיל ג טו).

ובמכילתא (בשלח ג):
אלי, עמי נהג במידת רחמים, ועם אבותי במידת הדין, ומנין שאין "אלי" אלא מידת רחמים, שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב), אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח כז). ואם כן יאמר זה אלי, כי עמי הוא "אל" בזה, כי יתעלה עם הרחמים להיות רחמן בדינו:

(ו): ימינך ה' תרעץ אויב -
לשון רש"י:
פשטו של דבר, ימינך הנאדר בכוח מה מלאכתה, ימינך ה' תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צב י), עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו (שם צד ג), נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם (שם צג ג). ורבים ככה.

ואינו נכון לדעתי, כי הפסוקים יכפלו מלות לומר כי תמיד יהיה ככה מבלי שיבארו עניין רק בפעם השנית, ואלו אמר ימינך ה' ימינך ה' תרעץ אויב, היה כמות אלו הנזכרים:

ור"א אמר:
כי פירושו ימינך ה' שאתה נאדרי בכוח ימינך ה' תרעץ אויב, שהוא כמו אלה הנזכר.

ויותר נכון לומר ימינך ה' הוא נאדר בכח להשפיל לכל גאה ורם, ימינך ה' תרעץ אויב בכוח גדול. והזכיר ימין בלשון זכר ונקבה, כמו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחזקאל ב ט), והוא כפול כדרך הנבואות, ודרך האמת ידענה המשכיל מן הפסוקים הראשונים שפירשתי.

וכך אמרו (שמו"ר כד א):
הייתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצלת אותם, כי הכוח מציל, כעניין שנאמר ועתה יגדל נא כוח אדני (במדבר יד יז):

(ט): אמר אויב -
לעמו כשפתם בדברים. ארדפם ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי. לשון רש"י.

וראיתי במדרש חזית כך:
תני רבי ישמעאל: אמר אויב ארדוף אשיג היה ראוי להיות תחילת השירה,
ולמה לא נכתב?
אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ראה קהלת רבה א יב).

ואונקלוס סובר כן:
ולכך תרגם דהוה אמר שנאה, על תחילת מחשבתו ברדפו אחריהם.

ולדעתי בדרך הפשט הוא סדור בפסוק הראשון ממנו, כי מתחלה (בפסוק ד): אמר שטבעו בים וירדו במצולות, והיה זה כאשר שבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים (בפסוק ה), ואח"כ (בפסוקים ח - י): שב לומר איך נעשה זה, כי ברוח אפך היא רוח קדים עזה נערמו מים מתחלה וקפאו התהומות, ומפני זה חשב האויב שירדוף וישיגם בים ויחלק שללם ותמלא נפשו מהם, ונשפת עליהם ברוחך וכסמו הים. והזכיר זה כי גם במחשבתו זאת סבה ופלא מאת השם שחזק לבם וסכל עצתם לבא בים, כאשר פירשתי למעלה (יד ד כא). על כן אמר אחריו מי כמוכה באלים, עושה גדולות ונפלאות בדבר והפכו:

(י): נשפת ברוחך -
אמר ר"א:
מגזרת נשף, כי בנשף הביא רוח שהטביעה אותם.

ורש"י פירש:
לשון הפחה, כמו וגם נשף בהם ויבשו (ישעיה מ כד). ויפה פירש.

ודעתי עוד שענינו כמו בבי"ת, נשבת ברוחך, מלשון כי רוח ה' נשבה בו (ישעיה מ ז), ישב רוחו יזלו מים (תהלים קמז יח), כי שתי האותיות האלה ישמשו בעניין אחד, כמו על גפי מרומי קרת (משלי ט ג), על גבי, אם בגפו (להלן כא ג), וכן ורכוש להם יבזור (דניאל יא כד), בזר עמים (תהלים סח לא), לשון פזור. וכן בשמות יחליפו אותם, שובך (ש"ב י טז), שופך (דהי"א יט טז):
ולרבותינו במשנה (פאה פ"ו מ"א): הבקר לעניים הבקר, כמו הפקר, ומן עבשו פרודות (יואל א יז): יאמר עפוש (פסחים מה ב), ואמר בן פקועה (חולין סט א): במקום בן בקועה, מפני שנבקעה ומצאו שם בן תשעה חי. וכן על דעתי הכפישני באפר (איכה ג טז), הכבישני, מלשון ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א כח), יכבוש עונותינו (מיכה ז יט). ובלשונם עוד מידה כפושה (יבמות קז ב), כמו כבושה:

ועניין הכתוב, כי ברוחך הקשה והעזה נערמו מי הים, ונשפת ברוחך אשר אתה מנהג הים וכסמו ים. זהו וישב הים לפנות בקר לאיתנו (לעיל יד כז), כי שב לנשוב בו הרוח כאשר יעשה באיתנו בשוא גליו. וטעם צללו כעופרת, שבאו במצולות כמו העופרת. והזכיר בזה בשירה פעמים, כמו אבן (פסוק ה), כעופרת, כי גם זה להם מיד ה', שהיו בהם אנשים רבים יודעים לשחות והיו קרוב ליבשה, אף כי רוכבי הסוסים במים כלם היו ראויים להינצל כי הסוסים שטים הרבה על פני המים, וכן תופשי המגינים נצלים במים, ובכאן לא נמלט מהם אחד. וזהו טעם וינער ה' את מצרים (לעיל יד כז), שהיה השם מגביהם ברוחו הקשה ומשפילם בים, מלשון וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), והיה החסון לנעורת (ישעיה א לא), מה שמפיץ ומפיל מן הפשתן המתקן אותו:

(יא): מי כמכה באלים ה' -
בחזקים, כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), אילותי לעזרתי חושה (תהלים כב כ). לשון רש"י.

ובאמת שהלשון לשון תוקף וחוזק, אבל מי כמכה באלים במלאכי מעלה שהם נקראים אלים, מלשון זה אלי ואנווהו (פסוק ב). והקב"ה נקרא אל עליון על כלם, וכן ועל אל אלים ידבר נפלאות (דניאל יא לו), כמו הוא אלוהי האלוהים (דברים י יז), וכן הבו לה' בני אלים (תהלים כט א), כמו בני האלוהים, כי יקראו אלים ובני אלים, וכן יקראו האלוהים ובני אלוהים, כי גדול ה' מכל האלוהים (להלן יח יא), ויבאו בני האלוהים להתייצב על ה' (איוב א ו).

ויש אומרים (הרד"ק בספר המכלול י ב):
כי "בני" איננו סמיכות, וכן בני שלשים (בראשית נ כג), אנשי מחקה על הקיר (יחזקאל כג יד).
וזה טעם מי כמכה נאדר בקדש, שאין כמהו אדיר במעון הקדש בשמים.

ובמכילתא (כאן):
מי כמוכה באלו שהם משמשים לפניך במרום, שנאמר (תהלים פט ז ח): כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים אל נערץ בסוד קדושים רבה:

נורא תהלות -
יראו מלהגיד תהילותיו פן ימעטו, כמו לך דומיה תהילה (תהלים סה ב). לשון רש"י.

וגם ר"א פירש:
כי כל המהללים יראים להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהילתו, והם חייבים להלל שמו כי הוא לבדו עושה פלא.

ולפי דעתי כי טעם נורא תהילות שהוא נורא בתהילות, כי יעשה דברים נוראים ומתהלל בהם, שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו, והנה הוא בזה נורא ומהולל מאד. ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעשק ונלוז, אמר כי ה' הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם. וכן לך דומיה תהילה על דרך הפשט התוחלת לך תהילה, כי כל המייחלים לך יפיקו רצונם ויהללו שמך בציון וישלמו שם את נדרם אשר נדרו בעת צרתם, מלשון אך לאלוהים דומי נפשי כי ממנו תקוותי (תהלים סב ו), וידום השמש וירח עמד (יהושע יג י). וכן אך אל אלוהים דומיה נפשי, מייחלת. כך נראה לי. ואחרים שמעתי אומרים, לך משתתקת התהילה כי לא תשיג תהילה לפעליך הגדולים והנוראים, מלשון ולילה ולא דומיה לי (תהלים כב ג), ויהיה טעם אלוהים בציון (שם סה ב), האלוהים אשר בציון, כלומר השוכן שם. והנכון מה שאמרנו:

(יב): נטית ימינך תבלעמו ארץ -
הטעם, כי אחר שנשפת ברוחך וכסמו הים נטית עליהם ימינך וזרועך ותבלעמו ארץ. והעניין, כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג הימים, וכן אמר (לעיל יד ל): וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ושם יכלו וישובו לעפר על הארץ כשהיו. והנה הם נבלעים ונשחתים, כמו יחד סביב ותבלעני (איוב י ח), בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב), ודרך אורחותיך בלעו (ישעיה ג יב), השחיתו.

ורבותינו אמרו (מכילתא כאן):
שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק (לעיל ט כז), ואין לשון "ימין" "ויד נטויה" רק לנקמה ולהשחתה, ואולי יפרשו נטית ימינך להמיתם בים, ותבלעמו הארץ אחר כך, והיא הקבורה שזכו אליה:

(יג): נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך -
אמר ר"א:
כי הוא עבר במקום עתיד כי כן יבא בנבואות.

ועל דעתי כי יאמר נטית ימינך על האויב ותבלעם הארץ, ונחית בחסדך בעמוד הענן לנחותם הדרך עם זו גאלת, ונהלת אותם בעז ידיך אל נוה קדשך, כי אליו הולכים. וכן ונהרו אליו כל הגויים (ישעיה ב ב). "ונוה קדשך", הוא בית המקדש כאשר יאמר עוד, מקדש אדני כוננו ידיך (פסוק יז).

וכן אמרו במכילתא (כאן):
אין נווה אלא בית המקדש, שנאמר (ישעיה לג כ): חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נווה שאנן:

(יד): שמעו עמים ירגזון -
יאמר, כאשר שמעו העמים ירגזון מתגרת ידיך, וחיל אחז יושבי פלשת בעת ששמעו.

ויתכן שיאמר כי כבר שמעו העמים כל אשר עשה השם בארץ מצרים וירגזון תמיד מן המחלה אשר שם בהם, ויתפלל שתיפול עליהם אימה ופחד שלא יצאו לקראת ישראל למלחמה. ואמר ר"א כי "תפול עליהם" שב אל פלשת אדום ומואב, לא אל כנען, וזהו שאמר עד יעבור עמך ה', כי עליהם עברו טרם בואם אל ארץ כנען, ולא נלחמו עימהם. ואם יצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ כ), לבל יעברו בארצו, לא נלחם בהם, ולולא כי נפל עליהם אימתה ופחד היו חפצים להלחם בם משנאתם אותם. ולא הזכיר עמון, כי עמון ומואב כגוי אחד הם.

ויתכן שגם על הכנעני נפל פחדם ולא נלחם בהם עד עברם, כי הכנעני מלך ערד יושב הנגב (במדבר כא א): איננו כנעני בייחוסו, כדעת רבותינו (במד"ר ותנחומא שם):

(יח): ה' ימלוך לעולם ועד -
יאמר, כי הראה עתה כי הוא מלך ושלטון על הכל, שהושיע את עבדיו ואבד את מורדיו, כן יהי הרצון מלפניו לעשות בכל הדורות לעולם, לא יגרע מצדיק עיניו, ולא יעלימהו מן הרשעים המריעים. ובאו כזה פסוקים רבים, כגון ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם (שם קיג ב), והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט).
ואונקלוס נתיירא ממנו בעבור שהמלכות לאלוהים היא לעולמי עד, ולפיכך עשאו לשון הוה:
ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא,
כדרך מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג). ולא הבינותי דעתו בזה, שהרי כתוב יהי כבוד ה' לעולם (שם קד לא), וימלא כבודו את כל הארץ (שם עב יט), יתגדל ויתקדש, יאמן ויגדל שמך (דהי"א יז כד). ויתכן שטעמם כסוד הברכות:

(יט): כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו -
אמר ר"א:
שגם זה מן השירה, כי היו משוררים ואומרים כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והוא נס בתוך נס. ואיננו בלשון השירה והנבואות.

אבל פירושו, אז ישיר משה, כי בא סוס פרעה ביום ההוא מיד, לא מיום המחרת או אחרי כן. או טעמו אז ישיר, כאשר בא סוס פרעה בים והשיב עליהם ה' מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו, להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה.

ואמר עוד, כי אז לקחה מרים הנביאה את התוף בידה וענתה להם הפסוק הראשון של השירה שתענינה כן אחרי משה וישראל:

(כ): אחות אהרן -
הנכון בעיני כי מפני שהוזכרו בשירה משה ומרים ולא הוזכר אהרן רצה הכתוב להזכירו, ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו, שהוא אחיה הגדול ואחותו הנביאה מתייחסת אליו, שגם הוא נביא וקדוש ה'.

ויתכן שדרך הכתובים ליחס אל גדול האחים, וכן ובני כלב אחי ירחמאל (דהי"א ב מב), שהיה גדול מאחיו, שנאמר (שם ב ט): את ירחמאל ואת רם ואת כלובי:

(כה): שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו -
במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינין. ושם נסהו, לעם, לשון רש"י. והיא דעת רבותינו (סנהדרין נו ב).

ואני תמה, למה לא פירש כאן החוקים האלה והמשפטים ויאמר "וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל" כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (לעיל יב יג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב)?

ולשון רש"י שאמר:
פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הניסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך והאזנת למצוותיו אשר יצווה אותך בהם:

ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצורכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", כעניין הטריפני לחם חוקי (משלי ל ח), חוקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש"א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו.

או שייסרם בחוקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באוהליהם בעניין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכעניין שציוה בתורה (דברים כג י): כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ ב), וכיוצא בהם. ואמר ושם נסהו, להודיע כי אשר הוליכם בדרך הזה שאין שם מים והביאם אל מקום המים המרים, לניסיון, כמו שאמר ויענך וירעיבך ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דברים ח טז):

וטעם ויורהו ה' עץ -
שהראה אותו עץ ואמר לו השלך את העץ הזה אל המים וימתקו.
ובעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בעניין למוד, ויורני ויאמר לי (משלי ד ד): למדני, וכן כלם, נראה בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה.

ורבותינו אמרו (מכילתא ותנחומא כאן):
שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כעניין המלח שנתן אלישע במים (מ"ב ב כא). ואם כן אמר "ויורהו" כי לא היה העץ נמצא במקום ההוא, והקב"ה הורהו את מקומו. או שהמציאהו אליו בנס.

ושוב מצאתי בילמדנו (מדרש תנחומא כאן):
ראה מה כתיב שם, ויורהו ה' עץ, ויראהו לא נאמר אלא "ויורהו", הורהו דרכו.
כלומר שהורהו ולמדהו דרכו של הקב"ה שהוא ממתיק המר במר:

(כו): אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך -
פירש ר"א:
להבין טעם מה שיצווך לעשות.
והישר בעיניו תעשה - מצות עשה.
והאזנת למצוותיו - מצות לא תעשה.

ובמכילתא (כאן) אמרו:
והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן, מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כלה.
ועוד אבאר זה בהגיעי בפסוק ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), אם ייטב עמי האל הטוב:

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך -
לשון רש"י:
לא אשים עליך, ואם אשים הרי הם כאלו לא הושמו כי אני ה' רופאך. זה מדרשו. ופשוטו, כאדם שאומר אני הוא הרופא המזהירך שלא לאכול דברים המחזירים את האדם לחליו, ע"כ.

ואין פשוטו של מקרא שיהיה "רופאך" תואר, ואין דרך שיבטיח האדון את עבדיו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים. ולא כן כל ההבטחות שבתורה. אבל זו אזהרה, שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצרים, כי בשמעם קולו ינצלו מכל אותה המחלה, כי כל המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על המצרים שלא שמעו אליו. וזו כדרך שאמר שישים בך את כל מדווה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך (דברים כח ס). ואמר כי אני ה' רופאך, הבטחה, שאסיר מקרבך מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר ריפאתי המים:

ואמר ר"א:
כי האות הזה, והוא הראשון במדבר, הפך המכה הראשונה שבמצרים, כי מימי היאור היו מתוקים והפכם לרעה, ואלו היו מרים ורפא אותם, והנה השם יעשה דבר והפכו, על כן יש לך לירא מפניו שלא תמר בו שלא יריע לך כהם, ולאהוב אותו כי ייטב לך כאשר ריפא לכם המים:

ועניין הכתוב שמדבר בשני לשונות, למצוותיו וחוקיו, ולא אשים עליך כי אני ה', כבר כתבתי לך שלישים בביאור ענינו. ויובן ממלת "לקול" וממלת "אני", כי אם נשמע לקול אלוהינו לשמור מצות ה' וחוקיו יהיה השם הנכבד רופאנו. ומכאן תקנו בברכות אשר קדשנו במצוותיו וציונו, כי הברכות יש בה מלכות, והמצות נצטוו לנו מן העולם ועד העולם. והמשכיל יבין.

והנני מאיר עיניך
כי כל ברכה שיש בה מלכות היא כן, שחלקו כבוד למלכות העולם אשר קדשנו ואשר עשה לנו, והסמוכה לחברתה אשר לא יזכירו בה מלכות הן לנוכח, אתה גיבור, אתה קדוש, וכן כלם. ותקנו בעלינו לשבח נסתר מפני שמזכירין בה מלפני מלך מלכי המלכים. והבן זה:

(כז): ושם שתים עשרה עיינות מים ושבעים תמרים -
איננו דבר גדול בהימצא במקום שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר מהמה, ועיינות מים רבים יוצאים בבקעה ובהר, ולא יספר הכתוב זה.

ור"א אמר:
כי יספר הכתוב שבאו במקום טוב, הפך מרה, כי באלים עיינות רבות והם מים מתוקים ויפים, כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים.
ולכן אמר ויחנו שם, כי נתעכבו שם בעבור זה ימים יותר משאר המקומות שעברו בהן.
אבל בפרשת אלה מסעי לא ספר דבר מי מרה, ואמר ויסעו ממרה ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עיינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם (במדבר לג ט). ולא האריך כן בכל מקומות המסעים:

ורש"י כתב:
שתים עשרה עיינות מים כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים.

לא ידעתי מהו הזימון הזה, אם במעשה הנסים נעשו שם באותה שעה.
אבל ראיתי במכילתא (כאן):
ר' אלעזר המודעי אמר: מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וספר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח האל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה.
ועוד לרבותינו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה בכתוב הזה פירוש נפלא בעינינו.