רמבן, שמות פרק יח


(א): כבר - נחלקו רבותינו (מכילתא כאן, זבחים קטז א): בפרשה הזאת. יש מהם אומרים כי קודם מתן תורה בא יתרו כסדר הפרשיות, ויש מהן שאמרו שאחר מתן תורה בא. וזה ודאי יסתייע מן הכתוב (פסוק ה): שאמר ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוהים. הנה אמר שבא אליו בחנותו לפני הר סיני שחנו שם שנה אחת, וזה טעם אשר הוא חונה שם. ועוד, שאמר והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו (פסוק טז), שהם הנתונים לו בהר סיני. ועוד, כי כאן (פסוק כז): אמר וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, והיה זה בשנה השניה בנסעם מהר סיני, כמו שאמר בפרשת בהעלותך (במדבר י כט): ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו, ושם כתוב ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, והיא ההליכה הכתובה בכאן וילך לו אל ארצו:
ועוד הביאו ראיה ממה שאמר הכתוב (דברים א ו ז): ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם, ושם (בפסוק ט): נאמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וגו' (שם טו), וזו עצת יתרו, ושם (בפסוק יט): כתוב ונסע מחורב, כי נסעו מיד. ואם כן נצטרך טעם למה מקדים הפרשה הזאת לכותבה בכאן. ואמר ר"א כי היה זה בעבור דבר עמלק, כי כאשר הזכיר הרעה שעשה עמנו עמלק וצוה שנגמלהו כרעתו, הזכיר שעשה לנו יתרו טובה, להורותינו שנשלם לו גמול טוב, וכשנבא להכרית את עמלק כמצוה עלינו שנזהר בבני הקיני העומדים עמהם ולא נוסיפם עמם. הוא דבר שאול שאמר להם כן (ש"א טו ו):
ועם כל זה אני שואל, על הדעת הזו כשאמר הכתוב וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ולמה לא אמר ששמע מה שעשה למשה ולישראל במתן התורה שהוא מהנפלאות הגדולות שנעשו להם, כמו שאמר (דברים ד לב): כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי:
וכשאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (פסוק ח), ואמר יתרו מזה עתה ידעתי כי גדול ה' (פסוק יא), למה לא ספר לו מעמד הר סיני, וממנו יודע כי השם אמת ותורתו אמת ואין עוד מלבדו, כמו שאמר (דברים ד לה לו): אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו, מן השמים השמיעך את קולו וגו'. ואולי נאמר ששמע יתרו בארצו מיד כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ונסע מארצו והגיע אל משה אחרי היותו חונה בהר סיני אחר מתן תורה. ולא סיפר שהזכיר לו ענין המעמד ההוא, כי הדבר עודנו קרוב ועודם שם, ובידוע כי סופר לו:
והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים, כמו שאמרו במכילתא (כאן): רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, ונסע עמהם מרפידים אל הר סיני. והכתוב (פסוק ה): שאמר אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוהים, ענינו כי היה הר סיני בדרך מדין קרוב משם, שהרי משה הלך שם לרעות צאן מדין (לעיל ג א), ובאהרן אמר ויפגשהו בהר האלוהים (שם ד כז). והנה יתרו יצא עם בתו והבנים ממדין ובאו אל הר סיני, ומשה היה ברפידים שהוא מקום אחד במדבר סין, שהכתוב אמר (לעיל טז א): ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני, לומר כי מדבר סין מגיע עד הר סיני, ויכלול דפקה אלוש ורפידים. ואף על פי שאמר (לעיל יז א): ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים, כך אמר ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ואלוש (במדבר לג יב יג), והם ממדבר סין עצמו, כי המדבר כלו יקרא מדבר סין, והמקום שלפני הר סיני יקרא מדבר סין, וכמוהו וישובו אל ארץ פלשתים (בראשית כא לב):
והנה יהיה פירוש הכתוב ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם ויבא אל הר האלוהים, כי אל ההר בא ושם עמד, והוא כמו שאמר ויבא אל הר האלוהים חורבה, וכן ויפגשהו בהר האלוהים (לעיל ד כז), וכן רב לכם שבת בהר הזה (שם ד כז). ומן ההר שלח אליו אני חותנך יתרו בא אליך, ויצא אליו משה. ולא נצטרך לומר כי "ויאמר" יהיה מוקדם. ואפילו אם לא יהיה רפידים במדבר סין, על כל פנים במדבר הוא, כי לא באו ישראל בארץ נושבת כל ארבעים שנה, וקרוב מהר סיני היה, שבאו משם אל ההר ביום אחד מחנה קהל גדול כמוהו, וכמו שנתבאר (לעיל יז ו): בענין הצור ששתו ממנו ברפידים כאשר פירשתי (שם). והנה יהיה הפירוש שאמרתי נכון:
וראיתי נמי במכילתא (כאן): אל המדבר אשר הוא חונה שם, הרי הכתוב מתמיה עליו שהוא שרוי בתוך כבודו של עולם ובקש לצאת אל המדבר תוהו שאין בו כלום. דעתם לפרש אל המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלוהים, כי מאלים ועד הר סיני היה מדבר סין, וספר הכתוב שבא אל קצה המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלוהים חורבה. והזכיר זה לשבח יתרו, שעזב ארצו ובא אל המדבר אשר הוא שם בעבור שידע שהוא הר האלוהים, כי בו נגלו אליו האלוהים, שכבר שמע כל הענין כי ישראל יצאו ממצרים לעבוד את האלוהים על ההר הזה (לעיל ג יב), ובא לשם ה' אלהי ישראל. וגם זה נכון הוא:
וכן נראה לי שאמר כאן (בפסוק כז): וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, שהיה זה בשנה הראשונה, והלך לו אל ארצו וחזר אליו. ויתכן שהלך שם לגייר את משפחתו וחזר למשה ועודנו בהר סיני כי קרוב הוא למדין, כמו שהזכרתי, שהרי בנסוע המחנה באייר בשנה שנייה כשאמר לו משה נוסעים אנחנו לכה אתנו (במדבר י כט), וענה אותו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (שם ל), התחנן לו משה מאד ואמר לו אל נא תעזוב אותנו וגו' והיית לנו לעינים, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך (שם לא לב), ולא השיב אותו דבר, ונראה שקבל דבריו ועשה כרצונו ולא עזבם:
אבל בימי שאול היו בניו עם עמלק ובאו והתחברו עוד אל ישראל, והיו בירושלם בני יונדב בן רכב, אולי במות משה חזר לארצו הוא או בניו. ואפשר שהיה הקני היושב עם עמלק ממשפחת יתרו לא בניו, ועשה חסד עם כל המשפחה בעבורו כאשר עשה יהושע עם משפחת רחב (יהושע ו כג). ודעת רבותינו כך היא שהלך עמהם, אמרו בספרי (בהעלותך לד א): שנתנו לו דשנה של יריחו והיו אוכלין אותה עד שנבנה בית המקדש ת"מ שנה, ורש"י עצמו כתב זה בסדר בהעלותך (במדבר י לב). אם כן חזר אליו. ובמכילתא (כאן): אמר לו הריני הולך ומגייר את בני מדינתי שאביאם תחת כנפי שמים, יכול שהלך ולא חזר, ת"ל ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וכו':
למשה ולישראל עמו - הנפלאות שעשה למשה, שעשה עמו חסד וטובה שיבא אל פרעה תמיד ולא יפחד ממנו ויביא עליו המכות עד שיצאו ממצרים הוא והעם עמו, והוא כמלך עליהם. ור"א אמר, למשה ולישראל, בעבור משה וישראל, והטעם על המכות וטביעת פרעה. וכן נראה מדעת רבותינו שאמרו (במכילתא כאן): שקול משה כישראל וישראל כמשה:
וטעם אשר עשה אלוהים, כי הוציא ה' - הזכיר אלוהים, השם שהיה יתרו יודע מלפנים, וכי הוציא ה', בשמו הגדול, שנודע עתה על ידי משה שבו נעשו האותות:

(ב): אחר שלוחיה - בעבור שהזכיר הכתוב (לעיל ד כ): ויקח משה את אשתו ואת בניו וישב ארצה מצרים, הוצרך לומר כאן שהיתה בבית אביה, כי משה שלחה שם. ויתכן שיאמר כי לקחה יתרו להשיבה אליו אע"פ ששלחה ממנו, בעבור ששמע כל אשר עשה אלוהים למשה, כי מעתה ראוי ללכת אחרי המלך בכל אשר ילך:

(ג): ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום - אף על פי שאין זה מקום מולדתם יפרש שם הבנים, כי לא היה מקום להזכיר שם אליעזר בהולדו כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ד כ). ובכאן רצה להזכיר החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למשה, שהיה גר בארץ נכריה, ונותן שם הודאה לשם שהצילו מחרב פרעה בברחו, ועתה הוא מלך על ישראל והטביע פרעה ועמו בים. וטעם כי אמר, נמשך למשה הנזכר בפסוק הראשון, וכן שם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי, נמשך על כי אמר, וכן רבים:

(ו): ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך - שלח לו הדבר באגרת כתוב בה כן, כי השליח לא יאמר אני חותנך, אבל יאמר הנה חותנך יתרו בא אליך. וכן לא יתכן שיאמר לו ככה פה אל פה, כי יאמר הנה באתי אליך, ואין דרך להזכיר שמו אני פלוני, כי בראותו אותו יכירנו, וכמהו ויאמר חירם מלך צר בכתב וישלח אל שלמה (דהי"ב ב י):

(י): אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה - כי עשה עמכם נס גדול שלא הרגו אתכם פרעה ועמו, כי באו בעבורכם עליהם מכות גדולות בארצם. והיה הנס הזה גדול במשה, על כן הזכירו לנכח בכלל, ואמר "אתכם", אתה והעם. ועוד נס אחר, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, שהיו הם במצרים ויצאו משם לחירות עולם. ור"א אמר כי ברך תחלה השם אשר הציל אתכם אתה ואהרן שבאו המכות על ידכם לפרעה ולמצרים, ואחרי כן ברך אשר הציל את העם מתחת יד מצרים במצרים ובים:

(יא): כי בדבר אשר זדו עליהם - פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלוהים. וטעם זה, מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג): ולא היה על המצרים בזה העונש הגדול, אבל הזידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם, כמו שאמר (לעיל א י): הבה נתחכמה לו פן ירבה, וצוה למילדות להמית הבנים, וגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכהו (שם כב), ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי, וזהו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), כמו שפרשתיו (שם ולעיל יב מב). והנה השם ראה מחשבתם, ונקם מהם על זדון לבם. וכן אמר הכתוב עוד כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י), כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם. והנה ה' רואה ללב ועושה משפט העשוקים, ונוקם ובעל חמה, ואין מוחה בידו. ואונקלוס שאמר ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון, ירצה לומר כי היה ענשם על טביעת הילדים ביאור שאיננו בכלל ועבדום וענו אותם, ועל כן אבדם במים:

(יב): ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלוהים - היה כל זה טרם בואם אל הר סיני. גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו, אבל היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים, ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא:

(יג): ויהי ממחרת - ממחרת היום שעשו זה שנזכר ישב משה לשפוט את העם. ואמרו במכילתא (כאן): ממחרת יום הכפורים. ואין דעתם לומר שיהיה ממחרת רמז ליום הכפורים, כי יום הכפורים לא נזכר בכתוב שיאמר עליו ממחרת. וגם כן אין הכונה שיהיה ממחרתו ממש, כי לא אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום הכפורים בשנה ראשונה קודם שנצטוו בו. ועוד, כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות וממחרתו ירד משה ודבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו בהר סיני (להלן לד לב), ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבקר עד ערב. וגם כן אי אפשר שיהיה בשנה שניה ביום הכפורים, כי בנסוע הדגלים אמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל). אבל הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים, כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת:
ואמר עולה וזבחים לאלוהים, בעבור שיתרו עדיין לא ידע ה', כי משה אמר אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויצילם ה' (לעיל פסוק ח), אבל יתרו הקריב לאלוהים. וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים, כאשר אפרש בע"ה (ויקרא א ט). וכן כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים, והודעתי את חקי האלוהים (להלן פסוק טו - טז), דברי משה לחמיו. ויתכן שאמר לו כן בעבור כי המשפט לאלוהים הוא (דברים א יז), כמו שמזכירין רבותינו תמיד אלוהים זו מדת הדין (בר"ר עג ג):

(טו): כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים - השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת אלוהים", וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר (ש"א ט ט): לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלוהים לכו ונלכה עד הרואה, וכן ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה (מ"ב ח ח), שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב), כמו שפירשתי שם, ועוד שאני שופט אותם, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי. ועוד אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חקי האלוהים ואת תורותיו:

(יט): ויהי אלוהים עמך - בעצה זו, אמר לו צא המלך בגבורה. לשון רש"י. ור"א פירש שמע בקולי והיה ה' בעזרך להצליחך בעצתי. אבל למטה (בפסוק כג): אמר אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלוהים, שפירושו אם תעשה את הדבר וצוך אלוהים לעשותו אז תוכל לעמוד, שתמלך בגבורה, ואין ספק שעשה כן:
היה אתה לעם מול האלוהים - נגד האלוהים, ויאמר היה אתה בעבורם עומד נגד האלוהים להתפלל אליו, כטעם יום צעקתי בלילה נגדך (תהלים פח ב):
והבאת אתה את הדברים - שיבקשו אל האלוהים - הודה לו על הדבר הראשון שאמר כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים. ויתכן שהיה גם בזה עצה ממנו, יאמר היה אתה לעם מול האלוהים לשבת באהל מועד מזומן לפניו לדרוש אותו, ולא יהיה זה במקום המשפט:

(כ): והזהרת אתהם את החקים ואת התורות - ותודיע להם את הדרך אשר ילכו בה על פי התורה והמצוה. שתזהירם אתה מאד, ותלמדם התורה והמצוה. הודה לו גם במה שאמר והודעתי את חקי האלוהים ואת תורותיו. וגם בזה עצה, להזהיר אותם מאד, ולהתרות אותם במצות ועונשם, אחרי אשר לא יעשה הוא בהם את הדין. אבל במשפט אשר אמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו, שים לך שופטים עמך, כי כבד ממך דבר המשפט יותר מן הכל, וטוב לך ולהם להקל מעליך, ונשאו אתך. ובידוע כי היו עם משה שוטרים נוגשים בעם, להביא הנתבעים לפניו ולנגשם בדבר המשפט, והרבה מהם עם השופטים האלו, ולכך אמר במשנה תורה (דברים א טו): ושוטרים לשבטיכם. ואין צריך להזכיר זה בכאן, כי לא היה מעצת יתרו:

(כא): וטעם אנשי חיל - אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קבוץ ואוסף יקרא חיל, ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד, וכן חיל גדול מאד (יחזקאל לג ו), ובארבה, חילי הגדול (יואל ב כה), ובממון, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח יז), ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיה ל ו), ובפירות, תאנה וגפן נתנו חילם (יואל ב כב). והנה יקרא איש חיל במשפטים, החכם הזריז והישר. ובמלחמה. הגבור הזריז היודע מערכות המלחמה, ותקרא גם כן האשה אשת חיל (משלי לא י): בהיותה זריזה ויודעת בהנהגת הבית:
והנה יתרו דבר בכלל ופרט, אמר שיחזה אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים, ופרט, שיהו יראי אלוהים אנשי אמת ושונאי בצע, כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מדות הללו. ולא הוצרך להזכיר חכמתם ובינתם, כי הדבר ברור שהוא בכלל אנשי חיל. וכאשר נאמר למטה ויבחר משה אנשי חיל, הנה הכל בכלל, שהיו יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע וחכמים ונבונים. ועוד, שאמר מכל ישראל, וטעמו המובחר מכל ישראל, והם שיש בהם כל המדות הללו, כי כיון שאמר מכל ישראל, אמר שהיו המובחרים מכלם, בידוע כי הטובים שבישראל כל מדות טובות בהם, אבל יתרו מפני שלא היה רגיל בעם הוצרך לפרש:
ויש מפרשים אנשי חיל, אנשי כח וזריזות, וכן אשת חיל, בעלת כח וזריזות בעבודת הבית, כאשר יפרש בה (במשלי לא), כענין ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך (דניאל א ד), וכן הניעמו בחילך (תהלים נט יב), בכחך. וכן וברב חילו לא ימלט (שם לג יז), מלשון הארמית שיאמר ביש לאל ידי (בראשית לא כט): אית חילא בידי. ולמטה (בפסוק כה): אמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, המובחרים מכל העם, והכל בכלל, כאשר פירשתי:
שונאי בצע - ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן (ב"ב נח ב): כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא. לשון רש"י. ירצה לפרש שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם, ואפילו הוא שלהם באמת, כגון שקנה עבד שלא בעדים, וכיוצא בו. אבל הלשון במכילתא אינו כן, אלא כך שנויה שם שונאי בצע, שהן שונאין לקבל ממון בדין, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר, שונאי בצע, אלו שהן שונאין ממון עצמן, אם ממון עצמן שונאין קל וחומר ממון חבריהם. פירש רבי יהושע שונאי בצע, שונאי שוחד, כמו כולו בוצע בצע (ירמיה ו יג), איש לבצעו מקצהו (ישעיה נו יא). רבי אלעזר המודעי דרש כי הם השונאים הממון הרב, ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב, כענין אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה). כי הממון יקרא בצע, מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), ואם בצע כי תתם דרכיך (איוב כב ג), והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ (מיכה ד יג):
ושוב ראיתי בילמדנו שונאי בצע, ששונאין ממון עצמן ואין צריך לומר ממון אחרים, יהיו אומרים אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעותי כהוגן אני דנו. וזה ענין ששונאין ממון עצמן שאמר רבי אלעזר המודעי, שלא יחמלו על ממונם בענין הדין אם יבא להם הפסד ממנו. ומשה הזהירם עוד בזה לא תגורו מפני איש (דברים א יז). והבצע ממון כמו שפירשתי. ואונקלוס אומר דסנן לקבלא ממון. ואין הממון אצלו שחד, רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם, שלא ישאו להם פנים בעת המשפט. וכענין שאמרו (כתובות קה ב): האי דיינא דשאיל שאלתא אסור למידן דינא. ועל דרך הפשט אנשי אמת שונאי בצע, שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק:

(כב): וטעם ושפטו את העם בכל עת - כי בהיות להם שופטים רבים ילך העשוק אל השופט בכל עת שירצה וימצאנו מזומן, כי אליך לא יוכל להתקרב בכל עת מפני ההמון הגדול אשר לפניך והטרדה הגדולה אשר לך, ורבים מהם יסבלו החמס הנעשה להם מפני שלא יזדמן להם להגידו לך ולא ירצו לעזוב מלאכתם ועסקיהם עד בא העת הפנאי שיוכלו לגשת אליך. וזה טעם איש על מקומו יבא בשלום, כי עתה מפני שלא יוכלו לגשת למשפט בכל עת לא ינוחו בשלום, כי זה פתח לגוזלים לעשות חמס ולעושקים לעשות מריבה. וטעם על מקומו, אל כל המקום אשר יבאו שמה בהיותם במחנה במדבר. ודקדקו רבותינו (סנהדרין לד ב): מלשון ושפטו את העם בכל עת, שדיני ממונות גומרין אפילו בלילה, כי לא אמר כל היום