מדרש רבה, שמות, פרק ב

יט [וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי]

וילך איש מבית לוי
להיכן הלך?
אמר רבי יהודה בר רבי זבינא: שהלך בעצת בתו.
תניא, עמרם גדול הדור היה וכו' (לעיל).

ויקח את בת לוי. והחזיר לא נאמר:, אלא ויקח.
אמר רבי יהודה בר רבי זבינא: שעשה לה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון, ומרים ואהרן מרקדין לפניהם, ומלאכי השרת אומרים (תהלים קיג, ט) אם הבנים שמחה.

את בת לוי
אפשר בת מאה ושלושים שנה היתה, וקרי לה בת?!
והאמר רבי חמא בר חנינא: יוכבד היתה, והיא היתה הורתה בדרך, ולדתה בין החומות, שנאמר: (במדבר כו, נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לדתה במצרים ולא הורתה. וקרי לה בת.
אמר רבי יהודה בר רבי זבינא: שנולדו בה סימני נערות:

כ [הולדת משה]

ותהר האשה ותלד בן
אמר רבי יהודה:
מקיש לדתה להורתה: מה הורתה שלא בצער, אף לדתה שלא בצער. מכאן לנשים צדקניות, שלא היו בפתקה של חוה.

ותרא אותו כי טוב הוא
תני רבי מאיר אומר:
טוב שמו.
רבי יאשיה אומר: טוביה שמו.
רבי יהודה אומר: הגון לנביאות.
אחרים אומרים: שנולד כשהוא מהול.

ורבנן אמרי: בשעה שנולד משה, נתמלא כל הבית כלו אורה.
כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא.
וכתיב התם (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב.

ותצפנהו שלושה ירחים
שלא מנו המצרים אלא משעה שהחזירה, והוה מעברא בה תלתא ירחי מתחילתו.

ולא יכלה עוד הצפינו
למה?
שלפי שהמצרים היו הולכין בכל בית ובית שהיו חושבין בו שנולד שם תינוק, ומולכין לשם תינוק מצרי קטן, והיו מבכין אותו, כדי שישמע תינוק ישראל קולו ויבכה עמו. והיינו דכתיב: (שיר ב, טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו':

כא [תבת גומא]

ותקח לו תבת גומא
ולמה של גומא?
אמר רבי אלעזר: שחביב עליהם לצדיקים ממונן יותר מגופן.
וכל כך למה?
שאין פושטין ידיהן בגזל.

רבי שמואל בר נחמן אמר: דבר רך, שהוא יכול לעמוד לפני רך ולפני קשה.

ותחמרה בחמר ובזפת
תנא,
חמר מבפנים, וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע.

ותשם בה את הילד וגו'
רבי אלעזר אמר:
ים סוף, שים סוף מגיע עד נילוס.

רבי שמואל בר נחמן אמר: אגם, כמה דתימא (ישעיה יט, ו) קנה וסוף קמלו.
ולמה השליכה אותו ביאור?
כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין, שכבר הושלך למים, ולא יחפשו אחריו:

כב [ותתצב אחותו מרחוק]

ותתצב אחותו מרחוק
למה עמדה מרים מרחוק?
אמר רבי עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי, שתלד בן שיושיע את ישראל, כיון שנולד משה, נתמלא כל הבית אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה.
אמר לה: בתי! נתקימה נבואתך, הינו דכתיב: (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה, אחות אהרן את התף, אחות אהרן ולא אחות משה?!
אלא שאמרה נבואה זו, כשהיא אחות אהרן ועדין לא נולד משה, וכיון שהטילוהו ליאור, עמדה אמה וטפחה לה על ראשה.
אמרה לה: בתי! והיכן נבואתך?! והינו דכתיב: ותתצב אחותו מרחוק וגו', לדעת מה יהא בסוף נביאותה.

ורבנן אמרין: כל הפסוק הזה על שם רוח הקודש נאמר:.
ותתצב על שם (ש"א ג, י) ויבא ה' ויתיצב.
אחותו
על שם (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את.
מרחוק
על שם (ירמיה לא, ב) מרחוק ה' נראה לי.
לדעת מה יעשה לו
על שם (ש"א ב, ג) כי אל דעות ה' (וכל הענין)

כג [בת פרעה מצילה את משה]

לרחוץ על היאור
לרחוץ מגלולי בית אביה.
ונערותיה הולכות
אמר רבי יוחנן:
אין הליכה האמורה כאן, אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות.
אמרו לה: גברתנו מנהגו של עולם, מלך גוזר גזרה, וכל העולם אינן מקימין אותה, ובניו ובני ביתו מקימין אותה, ואת עוברת על מצות אביך?!
מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע.

ותשלח את אמתה ותקחה
רבי יהודה ורבי נחמיה
חד אמר:
ידה.
וחד אמר: שפחתה.
טעמא דמאן דאמר ידה, דכתיב: אַמָּתָהּ.
וטעמא דמאן דאמר שפחתה, דלא כתיב ידה.

על דעתה דמאן דאמר שפחתה, כשבא גבריאל וחבטן בקרקע, הניח לה אחת מהן, דלאו דרך בת מלך לעמוד יחידה.
איתיבון אליבא דמאן דאמר ידה, לכתוב ידה?!
לא תברא, שלכך כתיב אמתה, דאשתרבובי אשתרבוב.
ותנינן, וכן אתה מוצא (תהלים ג, ח) שני רשעים שברת, אל תקרי שברת, אלא שרבבת.

רבנן אמרין: בת פרעה מצורעת היתה, לפיכך ירדה לרחוץ, כיון שנגעה בתבה נתרפאת, לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתירה:

כד [הצלתו של משה]

ותפתח ותראהו
ותרא לא נאמר:, אלא ותראהו
אמר רבי יוסי בר חנינא: שראתה עמו שכינה.

והנה נער בוכה
קרי לה נער, וקרי לה ילד?!
תני, הוא ילד וקולו כנער, דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי נחמיה: אם כן עשיתו בעל מום, למשה רבנו עליו השלום, אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתבה.

בוכה, היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי.

דבר אחר:
והנה נער בוכה
ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכה למשה, כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים.

ותחמול עליו
כיון שראתה אותו בוכה, חמלה עליו.

ותאמר מילדי העברים זה
מנין הכירה בו?
אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: שראתה אותו מהול.
זה
מהו זה?
זה נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור, כיון שהפילו משה ליאור, בטלה הגזרה.
כההיא דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: (ישעיה ח, יט) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, צופין ואינן יודעין מה צופין, הוגין ואינן יודעין מה הוגין, ראו שמושיען של ישראל במים הוא נדון, עמדו וגזרו (שמות א, כב) כל הבן הילוד, כיון שהושלך משה למים, אמרו: כבר מושלך מושיען במים, מיד בטלו הגזרה, והם אינם יודעים, שעל מי מריבה הוא לוקה.
כההיא דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב: (במדבר כ, יג) המה מי מריבה, המה ראו אצטגניני פרעה וטעו, הינו דקאמר (שם יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם וגו'.
אמר להם משה לישראל: בשבילי נצלתם כולכם.

רבי חנינא בר פפא אמר: אותו היום עשרים ואחד בניסן היה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים! מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה, ילקה במים ביום זה?!

אמר רבי אחא בר חנינא: אותו היום ששה בסיון היה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?!
איתיבון, בשבעה באדר נולד משה.
על דעתה דמאן דאמר, בששה בסיון נשלך ליאור, ניחא, שמשבעה באדר עד ששה בסיון, יש שלשה חדשים שנטמן, אלא למאן דאמר בעשרים ואחד בניסן, לא ניחא! ולית תברא, אותה שנה מעוברת היתה. רובו של ראשון ורובו של אחרון וחודש האמצעי שלם, חשב להו תלתא ירחי:

כה [משה סירב לינוק מן המצריות]

ותאמר אחותו אל בת פרעה וגו'
למה אמרה מרים מן העבריות, וכי אסור לו למשה לינוק מחלב הנכרית? לא כן תנינן (ע"ז כו.) בת ישראל לא תניק בנה של כותית, אבל כותית תניק בן ישראל ברשותה?!
אלא למה אמרה כן?
לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו, ופסל את כולן.
ולמה פסלן?
אמר הקדוש ברוך הוא: הפה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא?! והיינו דכתיב: (ישעיה כח, ט) את מי יורה דעה וגו'.
למי יורה דעה?
לגמולי מחלב וגו'.

דבר אחר:
למה פסל דדיהן?
אמר הקדוש ברוך הוא: זה עתיד לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות: זה, שמדבר עם השכינה, אני הניקיתיהו.

ותלך העלמה
למה קראה הכתוב עלמה?
שהלכה בזריזות.

רבי שמואל אמר: שהעלימה את דבריה.

ותאמר לה בת פרעה היליכי.
אמר רבי חמא בר רבי חנינא:
נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת: היליכי, שליכי הוא.

ואני אתן את שכרך.
אמר רבי חמא בר חנינא:
לא דיין לצדיקים שמחזירין להם אבדתן, אלא שנוטלים שכר.

ותקח האשה את הילד ותניקהו
באותה שעה נתן לה הקדוש ברוך הוא מקצת שכרה, שהיא היתה מחיה את הילדים, וכן הקדוש ברוך הוא החזיר לה את בנה, ונתן לה שכרה:

כו [משה בבית פרעה]

ויגדל הילד
עשרים וארבעה חודש הניקתהו, ואתה אומר ויגדל הילד?!
אלא שהיה גדל, שלא כדרך כל הארץ.

ותבאהו לבת פרעה וגו'
היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו, כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה כל מתאוים לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול.

וכן הקדוש ברוך הוא אומר לחירם (יחזקאל כח, יח) ואוציא אש מתוכך היא וגו'.
וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד לפרע מאביה.
ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר: (ישעיה כז, י) שם ירעה עגל ושם ירבץ וגו', והיו שם יושבין חרטומי מצרים, ואמרו:
מתיראין אנו מזה, שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך.
מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו.
והיה יתרו יושב ביניהן, ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת, ואין עליו משפט מות.
מיד הביאו לפניו, ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה (שמות ד, י) כבד פה וכבד לשון.

ותקרא שמו משה
מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה, אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר:

כז [ויגדל משה ויצא אל אחיו]

ויהי בימים ההם ויגדל משה
בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים.

ויגדל משה
וכי אין הכל גדלים?!
אלא לומר לך, שהיה גדל שלא כדרך כל העולם.

ויצא אל אחיו
שתי יציאות יצא אותו צדיק, וכתבן הקדוש ברוך הוא זו אחר זו.
ויצא ביום השני, הרי שתים.

וירא בסבלותם
מהו ויראה?
שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן.

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגליגי אומר: ראה משוי גדול על קטן, ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה, ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומישב להם סבלותיהם, ועושה כאלו מסיע לפרעה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים, ואדבר עמך.
הדא הוא דכתיב: (שמות ג, ד) וירא ה' כי סר לראות, ראה הקדוש ברוך הוא במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך (שם שם, שם) ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה:

כח [משה תקן להם את השבת למנוחה]

דבר אחר:
וירא בסבלותם
ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת! ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים!
אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.

וירא איש מצרי
מה ראה?
אמר רבי הונא בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים:
אחד שלא שינו שמותם (כמו שכתוב בשיר השירים רבה ובויקרא רבה פרש ל"ב).
ומנין שלא נחשדו על הערוה?
שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר: (ויקרא כד, י-יא) ושם אמו שלומית בת דברי וגו'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נוגשים היו מן המצריים, ושוטרים מישראל.
נוגש ממונה על עשרה שוטרים.
שוטר ממונה על עשרה מישראל.
והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה, להוציאן למלאכתן לקריאת הגבר.
פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל, ונתן עיניו באשתו, שהיתה יפת תאר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר, והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו, והיתה סבורה שהוא בעלה, ונתעברה ממנו. חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו.
שאל אותה: שמא נגע בך?
אמרה לו: הן, וסבורה אני שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, החזירו לעבודת הפרך, והיה מכה אותו ומבקש להרגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו, וראה ברוח הקדש מה שעשה בבית, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה.
אמר: ודאי זה חיב מיתה, כמו שכתוב (שם שם, כא) ומכה אדם יומת! ולא עוד, אלא שבא על אשתו של דתן, על כך חייב הריגה, שנאמר: (שם כ, י) מות יומת הנואף והנואפת, והיינו דכתיב: ויפן כה וכה וגו', ראה מה עשה לו בבית, ומה עשה לו בשדה:

כט [ויך את המצרי]

וירא כי אין איש
כי בן מות הוא.
רבי יהודה אומר: כי אין איש שיקנה להקדוש ברוך הוא, ויהרגנו.

רבי נחמיה אומר: ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם, ויהרגנו.

ורבנן אמרי: ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו, עד סוף כל הדורות, כיון שראה משה כך, נמלך במלאכים, ואמר להם: חיב זה הריגה!
אמרו לו: הן.
הדא הוא דכתיב: וירא כי אין איש, שילמד עליו זכות.

ויך את המצרי
במה הרגו?
רבי אביתר אמר: הכהו באגרוף
. ויש אומרים: מגרפה של טיט נטל והוציא את מוחו.

רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו, שנאמר: (שמות ב, יד) הלהרגני אתה אומר?!

ויטמנהו בחול
שלא היה שם אלא ישראל, טמנו בפניהן של ישראל, שנמשלו לחול.
אמר להם: אתם משולים כחול.
מה חול הזה, אדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן, ואין קולו נשמע,
כך יטמן הדבר הזה ביניכם, ולא ישמע.

[והנה שני אנשים עברים נצים]

וכן אתה מוצא, שלא נשמע הדבר אלא על ידי העברים, שנאמר: ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, זה דתן ואבירם, קראם נצים, על שם סופם.
הם הם שאמרו דבר זה.
הם היו שהותירו מן המן.
הם היו שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה.
הם שהמרו על ים סוף.

דבר אחר:
נצים,
שהיו מתכונין להרוג זה את זה, כמה דתימא (דברים כה, יא) כי ינצו אנשים יחדו.
ואמר רבי אלעזר: במצות של מיתה הכתוב מדבר.

ויאמר לרשע למה תכה רעך
הכית לא נאמר:, אלא תכה, מכאן, שמשעה שאדם מרים ידו להכות חברו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע.
רעך, שהוא רשע כיוצא בך, מלמד ששניהם רשעים:

ל [הויכוח בין משה לדתן ואבירם]

ויאמר מי שמך לאיש שר וגו'
רבי יהודה אומר:
בן עשרים שנה היה משה באותה שעה.
אמרו לו: עדין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו, לפי שבן ארבעים שנה לבינה.

ורבי נחמיה אמר: בן ארבעים שנה היה.
אמרו לו: ודאי שאתה איש, אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו.

ורבנן אמרי: אמרו לה: והלוא בנה של יוכבד אתה, והיאך קורין לך בן בתיה, ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו?! נודיע עליך מה עשית למצרי.

הלהרגני אתה אומר
אתה מבקש לא נאמר:, אלא אתה אומר, מכאן אתה למד, ששם המפורש הזכיר על המצרי והרגו, כיון ששמע כן, נתירא מלשון הרע.

ויאמר אכן נודע הדבר
רבי יהודה בר רבי שלום, בשם רבי חנינא הגדול ורבותינו, בשם רבי אלכסנדרי אמרו:
היה משה מהרהר בלבו ואומר:
מה חטאו ישראל, שנשתעבדו מכל האומות?
כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה?!
לכך אמר: אכן נודע הדבר, עתה ידעתי, באיזה דבר הם משתעבדים:

לא [וישמע פרעה ויברח משה מפני פרעה]

וישמע פרעה
שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו.
ויבקש להרוג את משה, שלח פרעה והביאו סיף שאין כמותה, נתנו עשר פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר: (שיר ז, ה) צוארך כמגדל השן.

ויברח משה מפני פרעה
אמר רבי ינאי:
וכי אפשר לבשר ודם לברוח מפני המלכות?!
אלא בשעה שתפסו את משה וחייבוהו להתיז את ראשו, ירד מלאך מן השמים, ונדמה להם בדמות משה, ותפשו את המלאך וברח משה.

אמר רבי יהושע בן לוי: נעשו כל הסנקליטין, שהיו יושבין לפני פרעה, מהם אלמין, מהן חרשין, מהן סומין.
והיה אומר לאלמין: היכן משה?
ולא היו מדברים.
לחרשין, ולא היו שומעין.
לסומין, ולא היו רואין.
זה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ד, יא) מי שם פה לאדם?! מי שם פה לפרעה?! שאמר בפיו: הביאו את משה לבימה להרגו.
(שם שם, שם) או מי ישום אלם, מי שם הסגנים אלמים, חרשים וסומין, שלא הביאוך?!
ומי עשה עצמך פקח, שתברח?!
(שם שם, שם) הלא אנכי ה', שם הייתי עמך, והיום אני עומד לך:

לב [משה על יד הבאר ובנות יתרו]

וישב בארץ מדין וישב על הבאר
קלט דרך אבות.
שלשה נזדוגו להם זווגיהם מן הבאר:
יצחק
יעקב
ומשה.

ביצחק, כתיב (בראשית כד, סב) ויצחק בא מבוא באר וגו', ועוד שנזדוגה רבקה לאליעזר, למעין.
יעקב, (שם כט, ב) וירא והנה באר בשדה.
משה, וישב על הבאר.

ולכהן מדין שבע בנות
והלוא הקדוש ברוך הוא שונא עבודת כוכבים, ונתן מנוס למשה אצל עובד עבודת כוכבים?! אלא אמרו רבותינו: יתרו כומר לעבודת כוכבים היה, וראה שאין בה ממש, ובסר עליה, והרהר לעשות תשובה, עד שלא בא משה, וקרא לבני עירו ואמר להם:
עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני, בחרו לכם כומר אחר, עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים, ונתן להם הכל ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה, ולא ירעו את צאנו, וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, לפיכך הוציא בנותיו.

ותבאנה ותדלינה, מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים.
ויבאו הרועים ויגרשום, אפשר הוא כהן מדין, והרועים מגרשים בנותיו?!
אלא ללמדך, שנדוהו וגרשו בנותיו, כאשה גרושה, כמה דאת אמר: (שם ג, כד) ויגרש את האדם.

ויקם משה ויושיען, מלמד, שישב להן בדין.
אמר: דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים?!
ויצילן לא נאמר:, אלא ויושיען.

רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן, ועמד משה והושיען.
נאמר: כאן ויושיען, ונאמר: להלן (דברים כב, כז) צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה, מה להלן גלוי עריות, אף כאן גלוי עריות.

ורבנן אמרי: מלמד שהשליכו אותן למים, והוציאן משה.
ואין ויושיען, אלא לשון הצלת מים, שנאמר: (תהלים סט, ב) הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש.

וישק את צאנם, מלמד שדלה משה להם והשקה את צאנם, כשם שעשה יעקב לרחל.
ותבאנה אל רעואל אביהן, זה יתרו.
ולמה נקרא שמו רעואל?
שנעשה רע לאל.
ויאמר: מדוע מהרתן בא?!
מכאן אתה למד, שכל הימים באחרונה היו באות.

ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרועים
וכי מצרי היה משה?
אלא לבושו מצרי, והוא עברי.

דבר אחר:
איש מצרי
משל לאחד,
שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו.
אמר לו התינוק: אלולי אתה, כבר הייתי מת!
אמר לו: לא אני הצלתיך, אלא הערוד, שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך!
כך, אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך, שהצלתנו מיד הרועים!
אמר להם משה: אותו מצרי, שהרגתי, הוא הציל אתכם!
ולכך אמרו לאביהן: איש מצרי, כלומר מי גרם לזה, שיבוא אצלנו, איש מצרי שהרג.

דלה דלה
דליה אחת דלה והשקה את כל הצאן, שהיו שם ונתברכו המים על ידו, הדא הוא דכתיב: וישק את הצאן. צאננו לא נאמר:, אלא הצאן, שאף צאן הרועים השקה.
ומה לנו?
שאף לנו דלה, שהרועים השליכונו למים, והוא הוציאנו.

ויאמר אל בנותיו ואיו וגו'
אמר להם: סימן שאתם אומרות, שדלה והשקה את כל הצאן, זה מבני בניו של יעקב, שעמד על הבאר, והבאר מתברכת בשבילו.

למה זה עזבתן את האיש וגו'
שמא ישא אחת מכם. ואין אכילת לחם האמור כאן, אלא אשה.
ודומה לו (בראשית לט, ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל, מיד רצתה צפורה אחריו כצפור, והביאה אותו.
ולמה נקרא שמה צפורה?
שטהרה הבית כצפור:

לג [משה בבית יתרו]

ויואל משה
רבי יהודה אומר:
שנשבע לו, ואין ויואל אלא לשון שבועה, שנאמר: (ש"א יד, כד) ויואל שאול את העם.
ולמה השביעו?
אמר לו: יודע אני שיעקב אביכם, כשנתן לו לבן בנותיו, נטלן והלך לו חוץ מדעתו, שמא אם אתן לך את בתי, אתה עושה לי כך?
מיד נשבע לו ונתן לו את צפורה.

ורבי נחמיה אמר: קבל עליו ללון עמו, ואין ויואל, אלא לשון לינה, שנאמר: (שופטים יט, ו) הואיל נא ולין.

ורבותינו זכרונם לברכה אמרו: קבל עליו לרעות את צאנו, ואין ויואל אלא לשון התחלה, כיון שנשא בתו, התחיל וקיבל עליו לרעות את צאנו.

ותלד בן ויקרא את שמו גרשום
דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המאורע.
ביוסף מהו אומר (בראשית מא, נא-נב) ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו.
אף משה קרא שם בנו גרשום, על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא משם:

לד [ויאנחו בני ישראל]

ויהי בימים הרבים ההם
ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן רבים.
ודכוותה (ויקרא טו, כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, לפי שהיו של צער, קורא אותן רבים.

וימת מלך מצרים, שנצטרע, והמצורע חשוב כמת, שנאמר: (במדבר יב, יב) אל נא תהי כמת ואומר (ישעיהו ו, א) בשנת מות המלך עוזיהו.

ויאנחו בני ישראל
למה נתאנחו?
לפי, שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה, אם לא נשחוט מקטני ישראל מאה וחמישים בערב, ומאה וחמישים בבקר, ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזירה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים, ואין ויזעקו אלא לשון קינה, כדכתיב: (יחזקאל כא, יז) זעק והילל בן אדם.

ותעל שועתם אל האלהים, אינו אומר צעקתם, אלא שועתם, כמה דתימא (איוב כד, יב) ונפש חללים תשוע.

וישמע אלהים את נאקתם,
נאקת החללים, כמה דתימא (יחזקאל ל, כד) ונאק נאקות חלל, וכמה דתימא (איוב שם, שם) מעיר מתים ינאקו.

ויזכור אלהים את בריתו,
ולא היו ראוין ישראל להנצל, לפי שהיו רשעים, אלא בזכות אבות נגאלו, הדא הוא דכתיב: ויזכור אלהים את בריתו.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו:

לה [כי ידעתי את מכאוביו]

וירא אלהים את בני ישראל, כמה דתימא (שמות ג, ז) ראה ראיתי את עני עמי. וידע אלהים (שם שם, ז) כי ידעתי את מכאוביו.

דבר אחר:
וירא אלהים,
שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם.
וכן הוא מפורש על ידי יחזקאל, (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך, לא היה צורך לומר, אלא ושערך צמח ואחר כך: שדים נכונו, שקודם בא סימן התחתון מן העליון. אלא
מהו שדים נכונו?
זה משה ואהרן, שהיו נכונים לגאלם, דכתיב: (שיר ד, ה) שני שדיך כשני עפרים.
ושערך צמח, הגיע הקץ של גאולה.
ואת ערום ועריה, בלא מעשים טובים.
לכך נאמר: וירא אלהים, שאין בידם מעשים ליגאל בהן:

לו [וירא אלהים... וידע אלהים]

וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים
ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות.
וכן הוא אומר (שמות ב, כד) ויזכור אלהים את בריתו.
וכך הוא אומר על ידי יחזקאל, (יחזקאל כ, ט) ואעש למען שמי.

דבר אחר:
וירא אלהים
אמר ריש לקיש:
שראה, שהן עתידין להמרות על ים סוף, דכתיב: (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף.

וידע אלהים, ידע, שהן עתידין לומר (שמות טו, ב) זה אלי.

רבי יהושע בן לוי אמר: ראה שעתידין לומר (שם לב, ד) אלה אלהיך ישראל, וידע אלהים, שעתידים להקדים נעשה לנשמע.

ורבנן אמרי: וירא אלהים, שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, דכתיב: (שיר ב, יג) התאנה חנטה פגיה.

וידע אלהים, שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, וזה מכוון את לבו, וזה מכוון את לבו ועושין תשובה, ואף על פי שעשו תשובה, לא יצאו משם אלמלא זכות האבות, מפני שמדת הדין מקטרגת עליהן, על העגל שהיו עתידין לעשות, ועל זה נאמר: (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב, כנגד שהשפילו עצמן לעשות תשובה כאזוב.
(שם שם, שם) וטבלתם בדם אשר בסף, בזכות התורה שעתידין לקבל, דכתיב: במתן תורה (שם כד, ו) ויקח משה את הדם.
וכתיב (שם יב, שם) והגעתם אל המשקוף, שאברהם גדול בגרים, וכשם שהמשקוף גבוה, כך היה גדול שבאבות.
(שם שם, שם) ואל שתי המזוזות, בזכות יצחק ויעקב, ללמדך שבזכות כל אלו יצאו.

דבר אחר:
וירא אלהים,
פרישות שביניהן.
וידע אלהים, ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם, ונגלה על משה להודיעו, כשהיה רועה: