רמבן, שמות פרק כג


(יא): תשמטנה ונטשתה -
תשמטנה מעבודה, ונטשתה מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה, ונטשתה מלזבל ומלקשקש. לשון רש"י.
ואיננו נכון, כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אבל המקשקש והמזבל, ואפילו מנכש ועודר וכוסח וכל שאר עבודות קרקע, אינו אסור מן התורה. וכך העלו בתחילת מסכת מועד קטן (ג א): בפרק משקין דחרישה וזריעה אסר רחמנא אבל תולדות לא אסר רחמנא וכלהו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה:

ור"א אמר:
תשמטנה, שמוט כל בעל משה ידו. ונטשתה, שלא תזרע את ארצך.
ואינו כלום. אבל הכתוב דבק בראשון, אמר שש שנים תזרע ותאסוף התבואה, והשביעית תשמטנה שלא תזרע את ארצך, ונטשתה שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה, ואכלו אביוני עמך וחיות השדה פרי העץ ותבואת הכרם, וכן ונטוש את השנה השביעית:

(יב): למען ינוח שורך וחמורך -
מפני שמלת "למען" כמו "בעבור" נפרש שיאמר ששת ימים תעשה כל מעשיך בבית ובשדה בעבור שינוח בשביעי בן אמתך והגר להיות כלם עדים במעשה בראשית, כטעם את אשר תאפו אפו (לעיל טז כג), וכן אמר (שם כ ט): ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כאשר פירשתי שם:

(יג): ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -
פירש רש"י:
לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו.
ולפי דבריו יצטרך הרב לומר שיהיה לאו שבכללות, שאם לא כן היו לוקין על כל עשה ועשה שבתורה, אבל בזה הלאו שיכלול דברים רבים ולא יזכיר שם העבירה כלל הכל מודים שאין לוקין בו. אבל כבר אמרו הישמר דעשה עשה (עירובין צו א), וא"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה. ובמכילתא (כאן): נחלקו במקרא זה ודרשוהו בפנים רבים:

ועל דרך הפשט טעמו בכל אשר אמרתי אליכם מאלוהים אחרים תשמרו, כי הכתוב נקשר בסופו, יאמר, מכל האזהרות הרבות אשר אמרתי אליכם מאלוהים אחרים תשמרו מאד שלא תעבדום ולא תשתחוו להם, ותחרימו הזובח להם, ולא תעשו פסל וכל תמונה, ועוד תשמרו שלא תזכירו שם אלהותם, להזכיר "כמוש אלהי מואב", "מלכום אלהי בני עמון" (מ"א יא לג), "אשימא אלהי חמת" (שם ב יז ל), לא ישמע על פיך שמם אפילו בלא זכר אלהות, להזכיר מלכום ואשימא כלל, אבל תכנה אותם לגנאי, "שקוץ מואב" (שם א יא ז), "תועבת בני עמון" (שם ב כג יג).
או לא ישמע בפי עובדיו על דברך, כעניין שאמרו רבותינו (סנהדרין סג ב): שלא יעשה שותפות עם הגוי וישבע לו בע"ז שלו.

ויתכן שיהיה לא תזכירו יוצא, שלא תזכיר אותו לעובדיו לאמר באלוהיך, עשה עמי חסד, ולא ישמע על פיך זכר שמו כלל. והוא שנאמר בספר יהושע (כג ז): ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום. הוסיף שם לבאר כי האזהרה שלא יזכיר או ישביע שום אדם באלוהי הנכר:

(טז): וחג הקציר בכורי מעשיך -
לא ידעתי למה יזכירם הכתוב בשם הידיעה, כי לא ציוה בהם ולא הזכירם עד עתה, וראוי הוא שיאמר ועשית חג קציר בכורי מעשיך, כאשר אמר במשנה תורה (דברים טז י): ועשית חג שבועות לה' אלהיך. ואולי בעבור שאמר (בפסוק יד): שלש רגלים תחוג לי בשנה, ופירש את חג המצות תשמור בחדש האביב (פסוק טו), שתשמור לעשות חג בתחילת האביב, חזר ואמר והאחר תשמור שיהיה חג הקציר בכורי מעשיך, והשלישי תשמור שיהיה חג האסיף בצאת השנה, והנה כלם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלוהים, שהוא שומר חוקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצום. והנה אל פני כמו לפני:

ועל דרך האמת יהיה מן פנים, וכבר רמזתי לך פירוש הפנים בעשרת הדברות (לעיל כ ג), ולכן אמר האדון ה', כמו שאמר בפעם השנית האדון ה' אלוהי ישראל (להלן לד כג), וכן הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע יג יא), מלפני אדון חולי ארץ (תהלים צז ה):

(יח): לא תזבח על חמץ דם זבחי -
לא תשחט את הפסח בארבעה עשר בניסן עד שתבער את החמץ. לשון רש"י.
ולא תבין ממנו שירצה לדרשו אזהרה על ביעור החמץ שיהיה קודם זמן השחיטה, כמו שהוזכר זה בפרק ראשון בפסחים (ה א): זמן שחיטה אמר רחמנא, שאין זה עיקר מדרש הכתוב כפי פסק ההלכה שם, כי ביעור חמץ בערב פסח אין בו לאו מן התורה, ולא אפילו לאוכל אותו.

אבל לפי העניין שהוא כהלכה הוא אזהרה לשוחט את הפסח על החמץ. וענינו שלא יהא חמץ לאחד מבני החבורה הנמנין על הפסח בשעת השחיטה. וכך כתב רש"י בפרשת כי תשא (להלן לד כה). וראוי למקרא שיאמר לא תזבח על חמץ זבחי, כי הדם איננו נזבח.

אבל על דעת רבותינו (במכילתא כאן) הוא:
לרבות את הזריקה, שלא יזרק על חמץ, יאמר לא תשחט על חמץ, ולא דם זבחי, כלומר ולא דם זבחי יהיה על החמץ, ומקרא קצר הוא:

(כ): הנה אנכי שולח מלאך לפניך -
כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך (להלן לג ג). כי שמי בקרבו, מחובר לראש המקרא, הישמר מפניו כי שמי משותף בקרבו. ורבותינו דרשו (סנהדרין לח ב): זה מטטרון ששמו כשם רבו, מטטרון בגימטריא שדי. לשון רש"י.

ובאלה שמות רבה (לב ז) ראיתי גם כן, יש מי שדורש כך שזה על דבר העגל. ויש לשאול שהרי הגזרה ההיא לא נתקיימה, שהקב"ה אמר לו ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך (להלן לג ב ג), ומשה בקש עליה רחמים ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו (שם טו - טז), ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שם יז). וכך אמרו (סנהדרין שם): דאפילו בפרונקא לא קבליניה, דכתיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה:

והתשובה לפי הדעת הזאת, כי הגזרה ההיא לא נתקיימה עם משה בימיו, הוא מה שאמר (להלן לג טז): ונפלינו אני ועמך, ואמר (שם יז): כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, ועוד אמר (שם לד י): וראה כל העם אשר אתה בקרבו, אבל לאחר מיתתו של משה רבנו שלח להם מלאך, וזה שאמר הכתוב (יהושע ה יג יד): ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרנו, ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי. ושם תראה ששאלו יהושע מה אדוני מדבר אל עבדו (שם יד), ולא ציוה דבר שנגלה אליו בעבורו, אלא שאמר לו של נעלך מעל רגליך (שם טו), ולא בירר למה בא. אבל הייתה המראה להודיע אותו כי מעתה יהיה מלאך שלוח לפניהם לצבא בבואם במלחמה. וזהו שאמר עתה באתי (שם יד).

וכך אמרו בתנחומא (יח):
אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו.

ומפורש אמרו (בשמו"ר לב ג):
בטל שלא ימסרו להם שר כל ימי משה, וכיון שמת משה חזר אותו השר למקומו, שכן יהושע רואה אותו, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, לכך נאמר הנה אנכי שולח מלאך:

ועל דרך האמת, המלאך הזה שהובטחו בו בכאן הוא המלאך הגואל (בראשית מח טז): אשר השם הגדול בקרבו, כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד), והוא שאמר אנכי האל בית אל (בראשית לא יג), כי דרך המלך לשכון בביתו, ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות כל הנהגת העולם הזה במידה ההיא.
ורבותינו אמרו (סנהדרין לח ב): כי הוא מטטרון, והוא שם למורה הדרך.

וכבר פרשתי זה בסדר בא אל פרעה (לעיל יב יב). וזה טעם לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, הוא בית המקדש, כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך (לעיל טו יז).
והטעם אשר הכינותי לי, להיות בית קדשי ותפארתי כי שם הכסא שלם. ועוד אזכיר (להלן כד א): כוונתם בשמו כשם רבו, והנה קולו הוא קול אלוהים חיים, והמצווה לשמוע בקולו מפי הנביאים.
או הטעם שלא יקצצו בנטיעות ויעזבו תורה שבעל פה, כעניין שדרשו (פתיחתא איכה רבתי ב): ואת אמרת קדוש ישראל ניאצו (ישעיה ה כד): זו תורה שבעל פה. והנה פירושו ושמע בקולו (פסוק כא): לדברי, וכן אמר כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר (פסוק כב). ואונקלוס רמז זה, שתרגם ארי בשמי מימריה, כי בו ידבר:

ואמר ואיבתי את אויביך, שגם במידת הרחמים אהיה להם אויב, וצרתי את צורריך על ידו במידת הדין. ולכן פירש כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו' והכנעני והכחדתיו, בהביאו אותך אליהם, להודיע כי הוא המכחיד אותם. והזכירם בלשון יחיד, כי כלם כאיש אחד יכחידם. והנה כאשר המלאך הזה שוכן בקרב ישראל לא יאמר הקב"ה לא אעלה בקרבך (להלן לג ג), כי שמו בקרבו, והוא בקרב ישראל, אבל כשחטאו בעגל רצה לסלק שכינתו מתוכם ושיהיה מלאך משלוחיו הולך לפניהם, ובקש משה רחמים וחזר ושיכן שכינתו בתוכם, ושם אפרש הפסוקים בע"ה:

וגם שם במדרש רבה (שמות לב ט): רמזו לזה, אמרו:
הנה אנכי שולח מלאך, אמר לו הקב"ה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים.
וכן אתה מוצא באברהם כשבירך את יצחק אמר הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד ז), ביעקב המלאך הגואל אותי (שם מח טז), אמר להם הוא גאלני מיד עשו, הוא הצילני מיד לבן, הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. אמר הקב"ה למשה אף עכשו מי ששימר את האבות ישמור את הבנים, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

ועוד אמרו שם (שמו"ר לב ד):
בפירוש אמר להם הקב"ה לישראל היזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחותו, מדת הדין הוא אל תמר בו וכו'.
ומכל מקום לדברי הכל המדרש שהזכרתי אמת הוא שכל ימי משה לא היה מלאך שר צבא הולך עימהם, כי משה היה ממלא מקומו, כעניין שנאמר (לעיל יז יא): והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ובימי יהושע הוצרך לו שיבוא אליו מלאך שר צבא ה' ללחום מלחמותם, והוא גבריאל הנלחם להם, וזהו שראה אותו וחרבו שלופה בידו (יהושע ה יג), כי בא לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים:

(כא): כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו -
יאמר, אל תמר בו שלא ישא לפשעכם אם תמר בדברו, כי הממר בו ממר בשמי הגדול אשר בקרבו, וראוי להכחידו במידת הדין. ויתכן שיהיה שמי בקרבו מחובר למעלה, ושמע בקולו כי שמי בקרבו, וקולו הוא קול אל עליון:

(כד): לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם -
התורה תזהיר על ע"ז בכמה מקומות. ואע"פ שהמקראות מיותרין בה אין להקפיד בכך, שמפני חומר שבה, שכל המודה בה כופר בכל התורה כלה (חולין ה א), תזהיר ותחזור ותזהיר, כאומר לעבדו זכור תמיד ולא תשכח העיקר הגדול שציוויתיך שהכל תלוי בו.

ויתכן שתזהיר בעשרת הדברות שלא יעשה לו עבודה זרה ולא יעבדנה, ועכשיו הזהיר שימצאו אותה עשויה ונעבדת לגויים שבארץ שלא יעבדו אותה כלל, אבל יעקור אותה מן הארץ:
ולא תעשה כמעשיהם - יתכן שהיא אזהרה מדרכי האמורי שמנו חכמים (שבת סז א), כמו שהזהיר במקום אחר ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג).

ואמרו (בספרא שם):
אלו דרכי האמורי שמנו חכמים.

והנראה יותר כי יזהיר על ע"ז שלא יעבוד אותה כדרכה אפילו בעבודה שאינה דרך כבוד, כמו שדרשו (סנהדרין סא א): בפסוק איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני (דברים יב ל).
והטעם, כי אמר לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם, ועבודה היא הכבוד אשר יעשה העבד לאדוניו, וחזר ואמר כי אפילו עניין שאינה עבודה אלא בזיון, כגון פעור, שפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס, אם נהגו בה לעשות להם כן לא תעשנו אתה להם כלל.

ואמרו (סנהדרין סד א):
אע"ג דקא מכוין לבזויה לפעור, ואע"ג דקא מכוין למירגמיה במרקוליס:

(כה - כח): ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך וגו' -
כוונת הכתוב הזה בעבור שרוב עובדי ע"ז יכירו וידעו כי השם הנכבד הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים, ואין כוונתם בע"ז, רק יחשבו כי בעבודות ההם תהיה להם הצלחה. כגון שיעבדו השמש בעבור שמצאו לו ממשלת בתבואות, והירח במעיינות ובכל התהומות, וכן כיוצא בהם בכל צבא השמים. וכ"ש שיחשבו כי תהיה להם תוספת טובה בעבודת המלאכים, בעבור שהם מכבדים משרתי האל הגדול. ועל כן יאמר הכתוב הזה כי בעבודת הקב"ה בלבד תהיה להם ההצלחה והשמירה, ועקירת ע"ז לא תזיק אבל תוסיף לכם טובה וברכה, כי הקב"ה יברך לחמך, והוא כלל לכל מאכל אשר יאכל, ויברך מימיך שהוא אב לכל משקה אשר ישתה, והברכה היא תוספת בהן, שיהיה מהן לך לרוב מאד:

ואמר והסירותי מחלה מקרבך -
כלומר שאסיר בהם מחלה מקרבך, שיהיו המאכלים והמשקים טובים ובריאים לא יולידו מחלה אבל ירפאו ממנה:

ואמר עוד שלא תהיה - בהם אשה משכלה -
ברחם משכיל, ולא עקרה ברחם ושדים צומקים, כי בהיות המאכלים והמשקים והאוויר מבורכים יהיו הגופים בריאים, ואברי הזרע נכונים לעשות מעשיהם כהוגן. והזכיר הנקבות, כי בהן ימצא השכול והעקור יותר מן הזכרים.

ויתכן שיהיו הזכרים בכלל והסירותי מחלה מקרבך, כי העקור מחלה בגופים, ועם האנשים ידבר מן הסתם, ואחר כך הזכיר הנשים כמו שאמר לא יהיה בך עקר ועקרה (דברים ז יד).

וטעם בארצך -
להכניס גם הבהמות, כמו שאמר שם ובבהמתך:

ואמר את מספר ימיך אמלא -
שלא ימות במלחמה או במגפה בשנוי האוויר רק בזקנה שימלא ימים כמספר אשר הם חיי האדם בדורותיו, כגון שבעים ושמונים שנה כדור דוד המלך. וכבר הזכרתי (בראשית יז א ולעיל ו א): כי כל אלה נסים שיעשה השם בשמים ובארץ מופתים בעבור עושי רצונו:

ואמר כי כאשר יעשה עימהם אות לטובה כן יעשה בשונאיהם לרעה, שיתן להם לב רגז ומחדרים אימה.

ועוד ישלח בהם את הצרעה -
והוא מין ידוע כגון הדבורה, ומזכירין אותה חכמים תדיר דבש דבורין דבש צרעין (מכשירין פ"ו מ"ד, בכורות ז ב). והעניין, כי ישלח המכה הזו באוויר ארצם כמו הארבה ששלח במצרים, והילק החסיל והגזם חילו הגדול שבא בימי יואל (יואל ב כה):

וטעם וגרשה -
כי הוא סבה בהם להתגרש מן הארץ כי תכסה את עין הארץ ותחשך, ולא יוכלו לבא במלחמה, ועוד, כי תאכל כל יגיעם בשדה, כעניין שאמר בקללות זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה וגו' (דברים כח לח), כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל (שם מב), כן אמר בכאן שיעשה בשונאינו:

והזכיר הכתוב החיווי והכנעני והחיתי -
דרך קצרה, והכוונה בכל הנזכרים למעלה.

והנכון בעיני כי שלשה אלה לא יצאו רובם במלחמה ולא נפלו הם בחרב והיו נשגבים במבצרים, ושלח בהם רק את המות הזה כעניין שאמר במצרים (לעיל י ו): ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים, והוא מה שאמר במשנה תורה (דברים ז כ): וגם את הצרעה ישלח ה' אלוהיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. והצרעה הזאת עברה עם יהושע את הירדן, וכך העלו במסכת סוטה (לו א).

ואמרו (בתנחומא כאן):
שהייתה מטלת בהם ארס ומתים בה.
והאמת כי יש בה גם היום ארס מזיק וממית:

וכתיב ביהושע (יהושע כד יא - יב): ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפריזי והכנעני והחיתי והגרגשי החווי והיבוסי ואתן אותם בידכם, וכתיב ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך. וטעמו ותגרש אותם, הנשארים בהם, כי אחרי נתני בידכם כל הנזכרים שלחתי הצרעה לגרש הנשארים והנסתרים. ואמר שני מלכי האמורי, והם סיחון ועוג שהזכיר מתחלה, ולא בחרבך ולא בקשתך עשית כל אלה. ור"א אמר כי הצרעה חולי בגוף מגזרת צרעת. ואין צורך.

וטעם ועבדתם את ה' אלהיכם -
ריקן העבודה לשם המיוחד. ואמר וברך, והסירותי, כדרך כי אני ה' רופאך (לעיל טו כו). וכבר פירשתיו, והמשכיל יבינהו משם:

(לב): לא תכרות להם ולאלהיהם ברית -
הזהיר שלא יכרות להם ברית להחיות מהם כל נשמה, ולאלוהיהם, יזהיר שלא יכרות להם ברית להניח ע"ז שלהם, אלא שיהרסם וישבר מצבותיהם.

ויתכן שיאמר שלא יכרות להם ברית ועם אלוהיהם כאחת, אלא שיהרסם וישבר מצבותיהם. והכוונה לומר כי בעודם עובדים את אלוהיהם לא יכרות להם ברית, אבל אם קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז רשאי הוא לקיימם:

(לג): כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש -
אלו "כי" משמשין בלשון אשר, וכן בכמה מקומות, וזה לשון "אי" שהוא אחד מד' לשונות "שהכי" משמש, שמצינו בכמה מקומות, וזהו אם משמע בלשון אשר וכו', לשון רש"י.
ואינו כן.
אבל שיעור הכתוב,
לא ישבו בארצך כי יהיה לך למוקש פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם, וכן אמר (להלן בפסוק לג): פן תכרות ברית ליושב הארץ פן יהיה למוקש בקרבך.

והטעם, כי ישיבתם בארצך יהיה לך למוקש ולמכשול פן יחטיאו אותך לי בדרכיהם הרעים ובעלילותם הנשחתות, כי תעבוד את אלוהיהם, כי יפתוך וישיאוך בכך.