רמבן, שמות פרק כד

(א): ואל משה אמר וגו' -
פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיוון נאמרה לו, לשון רש"י.
ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם, לאחר מתן תורה נאמר לו כן. גם אלו דבריו ז"ל.

ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (להלן בפסוק ג): ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (לעיל כא א): ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד:
וכבר היטיב לראות ר"א שפירש העניין כסדרו, ואמר:
כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג): ספר הברית.

והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וציוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג): ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג): כאשר ציוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט), ואת כל המשפטים כאשר ציוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה.

והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד): ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד):

והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חוקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (פסוק ד), וזבח הזבחים (פסוק ה), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באוזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (פסוק ז): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצווה מאתו ית'. ואז זרק עליהם חצי הדם (פסוק ח), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שווים. ואחרי שהשלים מעשיו עימהם הוצרך למלאת דבר ה', שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו'. וזהו שאמר (בפסוק ט): ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (בפסוק ב): וניגש לבדו אל ה', והוא שאמר (בפסוק יח): ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו הייתה העלייה שעלה משה אל ההר (פסוק יג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (פסוק טז): ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (פסוק יח): ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:

וראיתי במכילתא (לעיל יט י):
שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות. ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה:

וטעם ואל משה אמר -
בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצווה שיעשנה הוא בעצמו, כי ציוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עימהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצווה הראשונה בשישי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית, ואחרי כן עלה אל ההר הוא והנקראים, על הדרך אשר נצטוו:

וטעם עלה אל ה' -
דרך הפשט יזכיר שם במקום הכינוי, כמו נשי למך (בראשית ד כג), ואת יפתח ואת שמואל (ש"א יב יא), וכן והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' (דניאל ט יז). אבל בתלמוד (סנהדרין לח ב): שאלו עלה אלי מיבעי ליה, ולכן אמרו זה מטטרון ששמו כשם רבו, כלומר ואל משה אמר השם הנזכר בתחילת העניין, ויאמר ה' אל משה (לעיל כ כב), עלה אל מטטרון שנקרא בשמי ה'.
והטעם, עלה אל מקום הכבוד אשר שם המלאך הגדול, והכוונה כי משה יבא בתוך הענן אשר שם כבוד ה' ולא יבא אל השם המיוחד, כי לא יראני האדם וחי (להלן לג כ):
ואין כוונת רבותינו כלל כמה שכתב רש"י למעלה (כג כא), גם במסכת סנהדרין (שם): הפך הרב העניין, וכבר הזכרתי (לעיל יב יב, כג כא): כוונתם בשם הזה, וכל דבריהם אמת, אלא שדברו בהגדה ההיא כמסתיר פנים, כי רב אידי לא גלה למין ההוא השואל עניין מטטרון הגדול וסודו חלילה, אבל הזכיר לו כי על המלאך מורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר, ולפיכך אמר לו דאפילו בפרוקנא לא קבילניה, דכתיב (להלן לג טו): אם אין פניך הולכים, שאנו לא קבלנו שליח בלתי השם הנכבד. וכבר פירשתי (לעיל כ ג): סוד הפנים וכל העניין בביאור למשכילים בו במתן התורה:

(ב): ונגש משה לבדו אל ה' -
גם זה על דעת ר"א שם במקום כינוי, שהיה ראוי לומר אחר עלה אל ה', וניגשת לבדך, אבל מנהג הלשון כן כאשר הזכרתי (בפסוק הקודם).
וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה מאת ה' (בראשית יט כד), והטעם מאתו, ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י כט), הטעם חותנו. וכן וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (ש"א יב יא). וכן אז יקהל שלמה את זקני ישראל ואת כל ראשי המטות אל המלך שלמה (מ"א ח א). והנכון בעיני בכאן כי הדבור הזה היה גם לאהרן, שגם הוא שמע כאשר קול ה' אומר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק (בפסוק הקודם), וא"כ היה צריך להזכיר הניגש בשם, ואם ידבר אליו לנוכח ג"כ היה צריך לבאר וניגשת אתה משה אל ה', ולא יספיק הכינוי בו, ולפיכך אמר וניגש משה לבדו והם לא ייגשו. וזה טעם "לבדו", למעט גם אהרן הנכלל עמו בדבור.
ויתכן שהיה רמז לדבור המתעלה שיצווה לאמר למשה שייגש אל ה'. והמשכיל יבין:

(ג): ויבא משה ויספר לעם -
היה משה בעת הדבור הנזכר כלו במקום אשר ניגש בו אל הערפל אשר שם האלוהים. ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה, וספר להם כל מה שנצטווה, ושמעו בקולו, ולא אמר בכאן "וירד", כי כלם בתחתית ההר היו, לא בראשו ששם כבוד השם, אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל, והם עמדו מרחוק בשעת הדברות, כאשר פירשתי (לעיל יט יט). וכאשר נפרד משה ממקומו והחל לבא אל העם קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם אל מקום מעמד הכוהנים הניגשים אל ה', ואמרו לו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת (דברים ה כב), קרב אתה ושמע וגו' (שם ה כד), כי היו סבורים שידבר להם השם הנכבד כל המצות כאשר דבר להם עשרת הדברים, ומשה בא עימהם אל מקום העם וספר לכולם את כל דברי ה', והם אמרו נעשה כל דברי ה' אשר ציוה אותנו בעשרת הדברות ונשמע לקולך לכל אשר ציווית או תצווה בשמו יתעלה. וכאשר חזר משה אחרי כן ועלה אל קצה ההר עם הזקנים כאשר ציוה אותו אלוהים (פסוק ט), אז אמר לו השם פעם אחרת עלה אלי ההרה והיה שם. ובעת הזאת הודיעו שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך הטיבו אשר דברו (דברים ה כה), וציוהו לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם (שם ה כז - כח). זהו שאמר בכאן (פסוק יב): ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה, כי לך לבדך אתן את התורה והמצות אשר תלמדם ועשו אותה כאשר נדרו לעשות:

(ה): נערי בני ישראל -
הם הבכורות כדברי אונקלוס, כי הם המעלים העולות והשלמים. ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי, אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל, קרא הבכורות נערים, כי הם נערים כנגדם, ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקורבנות.

ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא ניגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כעניין שאמרו (ברכות מג ב): עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון וכו':

וטעם לה' פרים -
כי ישראל כל ימי היותם במדבר פחדו ממידת הדין, וזאת טעותם במעשה העגל, והנה העלו העולות וזבחו השלמים כולם פרים, כטעם פר כהן משיח (ויקרא ד ג): ופר העלם דבר (שם יד): ופר ע"ז (במדבר טו כד), גם פרה אדומה (שם יט ב): כן. ובעניין העגל אזכיר זה (להלן לב א):

(ו): וישם באגנות -
הם כלים עשויים שלא כדמות כלי המזבח, ולכך אמר כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם שם בכלים ההם, והחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקות שקבל אותו בהם כדרך הקורבנות.

ור"א אמר:
כי באגנות ישמש בעבור שניהם.
וכן דעת אונקלוס שתרגם:
במזרקיא:

(י): ויראו את אלהי ישראל -
פירש ר"א:
במראה הנבואה, כמו ראיתי את ה' ניצב על המזבח (עמוס ט א).

ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר -
הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו).

וכעצם השמים לטוהר -
שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (שם כב). והנה בכאן כתוב ויראו את אלוהי ישראל, ושם (י כ): כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל, כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד.

ועל דרך הפשט טעם אלוהי ישראל, לומר כי זכות ישראל אביהם עימהם לזכותם במראה הזאת:
ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלוהים (לעיל יט כה), והוא כאשר אמר הן הראנו ה' אלוהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה כא), ביאר כאן שראו אלוהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה' אלוהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (שם ד לו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל (שם ה יט).

ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם:
וחזו את יקר אלהא דישראל,
ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה', כמנהגו במקומות אחרים:

(יא): ואל אצילי בני ישראל -
הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (לעיל פסוק א), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלוהים, וכן מאציליה קראתיך (ישעיה מא ט), הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות:

וטעם לא שלח ידו -
בעבור שאמר והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם, הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלוהים, ולא הרסו לעלות אל ה':

וטעם ויאכלו וישתו -
שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלוהים טרם שישובו אל אוהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה ב), ובשילה בכל הרואה (שם קיב ב), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה:

וטעם וישתו -
שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר ציוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך (דברים כז ז).
וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב): החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג טו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא - כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו:

(יב): ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה -
היא המצווה שאמר לו מאמש עלה אל ה', וניגש משה לבדו אל ה' (לעיל פסוקים א - ב), ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר והיה שם ואתנה לך, כי יתעכב בהר עד כי ייתן אליו לוחות האבן והתורה והמצווה. "ואשר כתבתי" יחזור על הלוחות, "ולהורותם" על התורה והמצווה. ושיעור הכתוב ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי, והתורה והמצווה להורותם. והוא כאשר אמר במשנה תורה (דברים ה כח): ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם:

ורש"י כתב:
אשר כתבתי בתוך לוחות האבנים להורותם, שכל שש מאות ושלש עשרה מצות בתוך עשרת הדברות הם.

ור"א אמר:
התורה, הדבור הראשון והשני, והמצווה, השמונה הנזכרים.
ואינו כלום, כי הכתוב במשנה תורה (שם): ואדברה אליך, יעיד כי על כל המצות כולן ידבר.

ועל דעת רבותינו (דב"ר ג יב):
יתכן
כי יהיה רמז שהייתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם, כאשר הזכרתי בתחילת ספר בראשית:

(יג): ויקם משה ויהושע משרתו -
לא ידעתי
מה טיבו של יהושע בכאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל האלוהים, ויהושע נטה שם אוהלו כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה (להלן לב יז), למדנו שלא היה יהושע עימהם. לשון רש"י.

ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים, כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלוהים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול. ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בעונש הזקנים האלו בתבערה (תנחומא בהעלותך טז), כי יאמרו כן על כלן חוץ מיהושע, לפי שהיה ראוי למראות אלוהים ולכל נבואה:

(יד): וטעם ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה -
כי בהיפרדו מהם עם משרתו ציוה אותם שישבו להם בזה. ואין הטעם שיעמדו שם כל היום וכל הלילה עד שובם, כי אמר והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים ייגש אליהם, ובמחנה יהיו בעלי הדברים, ושם מקום המשפט, וכבר אמר לכולם שובו לכם לאיהליכם (דברים ה כז). אבל הטעם שיעמדו ויבאו עד למקום ההוא, ולא יהרסו לעלות אליהם, אפילו אל מקום יהושע, עד שובו אליהם:

ולפי דעתי יתכן להיות פירושו שבו בעבורנו ובמקומנו במחנה, ואהרן וחור עמכם, ומי בעל דברים, מן הדבר הקשה אשר יקריבון אלי, ייגש אליהם במקומי. ואמר "אליהם" דרך מעלה לאהרן וחור, כי לפני כלם יצווה לבא ובמעמד אחד יהיה, כאשר אמר "עמכם". והנה ציוה שישבו הזקנים ואהרן וחור מושב ב"ד כמשה על שרי האלפים והמאות עד שובו, כי ידע שיתעכב בהר. ואמר "לנו", דרך כבוד לתלמיד, כאשר אמר בחר לנו אנשים (לעיל יז ט). וזה פירוש נכון.

אבל רש"י כתב:
ואל הזקנים אמר, בצאתו מן המחנה, שבו לנו בזה, התעכבו שם עם שאר העם להיות נכונים לשפוט לכל איש ריב.
ולא יתכן, כי לא היו עתה במחנה, ומה טעם שיאמר להם כן והם במחנה ישבו, וכבר נתמנו שופטים