(ב): כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וציוה אותם על ידי משה קצת מצוות שהם כמו אבות למצוותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתייהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עימהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלוהים כאשר התנה עימהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן ציווה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב): ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על עניין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אוהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז): וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא): הן הראנו ה' אלוהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו): מן השמים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט): וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפורת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג): אשר איוועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי:

והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא): יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה' אלוהי ישראל (מ"א ח כג), כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלוהי ישראל (לעיל כד י), והוסיף שם לפרש "ה'" לעניין שרמזנו שם למעלה כי אלוהי ישראל יושב הכרובים, כמו שאמר וכבוד אלוהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ). ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי"א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה' (מ"א ה יט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במידת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה): והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלוהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי"ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלוהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש"ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו): להעלות משם את ארון האלוהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:

(ג): וזאת התרומה -
על דרך האמת הוא כמו וה' נתן חכמה לשלמה (מ"א ה כו), וכן כתוב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מט כח), וכתיב וזאת הברכה (דברים לג א), וכתיב מאת ה' הייתה זאת (תהילים קיח כג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (ק יב): במדרש מזקנים אתבונן, והמבין יתבונן.
ובאלה שמות רבה (מט ג):

וזאת התרומה אשר תיקחו מאתם, כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב ג).

ושם (שמו"ר לג א): עוד:

אמר להן הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר: וייקחו לי תרומה, כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שה"ש ב טז).

וכן אמר ככל אשר אני מראה אותך (להלן פסוק ט), כי אני הוא המראה, ואמר הראה אותך, רמז למלת אני, וכן אשר אתה מראה (להלן כוח מ), וכן אמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דהי"א כוח יט), כי הייתה עליו יד ה':

(ו): בשמים לשמן המשחה וקטורת הסמים -
יש אומרים שזה מקרא קצר, בשמים לשמן המשחה וסמים לקטורת הסמים.

ואחרים אמרו (הראב"ע בשם חכמי הדור):
שהוא כאלו בהפוך, ולקטורת יביאו סמים. והזכירם בידיעה לומר הסמים הטובים להקטיר, כי גם שם לא פירש אותם. ור"א אמר שהוא כמשמעו, ובשמים לשניהם לשמן המשחה וקטורת, כי יכנסו בקטורת בשמים שבלת נרד וכרכם וקינמון כדברי רבותינו (כריתות ו א). ולא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים קטורת , בעבור שהזכיר קטורת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה. וזהו הנכון:

והוצרכו לכל אלה הסברות, כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות, כגון הלבונה והחלבונה, ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים, אשר להם בישום בריחן הטוב.

אבל על דעת רש"י:

סמים שם לבשמים, וכך היא כונת רבותינו (שם ו ב): במדרש אחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני, וכן מתרגם אונקלוס בוסמין בשניהם.

והוא הנכון בכתוב הזה.

אבל בעבור ששינה הכתוב הלשון יתכן שנאמר כי החשובים שבבעלי הריח והבשם נקראים בשמים. וענינו המובחרים והידועים בסמים, כמו שאמר בשמים ראש (להלן ל כג), בראש כל בושם (יחזקאל כז כב).

גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובשם מלה מורכבת, בו שם, בה סמים: והראיה על דבריהם שאמר (להלן ל כג): בשמים ראש מר דרור, והמור בסמים יחשב שהוא תרופה לא מסעד, ואמר הכתוב נרד וכרכם קנה וקינמון עם כל עצי לבונה (שה"ש ד יד), וכתיב (שם): מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, ועל כולם אמר (שם טז): הפיחי גני ייזלו בשמיו. ועוד, שהכתוב אמר (להלן לה כח): ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה וקטורת הסמים, ולא הזכיר שהביאו סמים, אם כן כולם בכלל הבושם:

(ז): אבני שהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן -

על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מילואים. ומקום הגומא קרוי משבצת. לאפוד ולחשן, השהם לאבני האפוד ואבני המילואים לחשן, לשון רש"י.

וכן פירש (רש"י להלן כח כ):

משובצים זהב יהיו במלאותם, מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון מלאותם, וכן כל לשון מלוי האמור בעניין הזה:

ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה אבני מילואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם.

ועוד, כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מילואים.

ועוד, שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח ב): אבנים הללו אין מפרשין עליהם באזמל, שנאמר במלאותם (להלן כוח כ), ואם היה פירוש במלאותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באזמל כלל.

ועוד, כי עניין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן.

אבל הוא כדברי אונקלוס שתרגם:

מרמצן (שם).

והוא שעשו מלמטה מושב כמידת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלוש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב א), כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג א). וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתתראה מכל צד ולא ייטמן יפיה והדרה בתוך הגומא:

תדע לך שהוא כן, שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד, ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן. אבל הן מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסים בהן.
וממנו לפי דעתי כי אחזני השבץ (ש"ב א ט), אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים, כמו שאמר (שם ו): והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו. ופירוש מוסבות משבצות (להלן כוח יא), שיעשה רמצי זהב סביב.

ועל דעת אונקלוס שאמר:

משקען,

היו האבנים משוקעות בתוך הבתים, והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה:

אבל עניין מילואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל.

ולכך תרגם אונקלוס:

אשלמותא.

כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש, ותמלא כדה (בראשית כד טז): ומליאה, וכן כלם, אבל כאן תרגם המילוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (להלן לה לה): אשלם, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה, וזה טעם ובחורשת אבן למלאת (להלן לא ה), שידעו לפתח פיתוחי חותם באבנים במלאותם:

והנה באבני האפוד נאמר (להלן כוח יא): מעשה חרש אבן פיתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החושן כתוב (להלן כוח יז): ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד), לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבנו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח ב): אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פיתוחי חותם (להלן כוח כא), ואין מפרשין עליהן באזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן. ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן:

ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח א): איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחושן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי הגישה האפוד (ש"א כג ט), ובחשן היו שואלין. והנה פירוש הכתוב אבני שהם, שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן, ואבני מילואים, לחשן. ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מילואים, מן הכתוב הזה, יהיו לאפוד ולחשן, שניהם, אבני שהם ואבני מילואים:

(ט): וכן תעשו -

לדורות אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו כלי בית עולמים כגון: שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו, לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו. לשון רש"י.

ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחושת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א):

ור"א אמר:

וכן תעשו הכלים, כי בתחילה אמר ועשו לי מקדש.

ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה, אבל בא הכפל לחיזוק וזירוז, אמר ועשו לי מקדש, בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג), ושכנתי בתוכם, בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם ואת תבנית כל כליו. וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו (להלן לט לב), כי מפני שהיא צואה אמר וכן תעשו:

(י): ועשו ארון -

יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (פסוק יא), ויצקת לו (פסוק יב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א).

ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה.

וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב):

מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון?
א"ר יהודה בר' שלום: אמר הקב"ה: יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה.

והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר:

(יב): ארבע פעמותיו -
כתרגומו:

ארבע זויתיה.

ובזויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונין. ושתי טבעות על צלעו האחת, הן הן ארבע טבעות שבתחילת המקרא, ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת. כך פירש רש"י.

ויפה פירש.
אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפורת היו הטבעות, שהכובד היה יתר מאד, ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים?

ור"א אמר:

חיפשתי בכל המקרא ולא מצאתי "פעם" שיהא זווית, רק רגל, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו ו), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון. ופירש כי הם שמונה טבעות, ד' תחתונות לשאת אותו בהם, והעליונות היו ליופי.

ואין דבריו נכונים כלל. אבל אם כדבריו שהפעם רגל, יצווה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהן, ויקרא הצדדים התחתונים רגלים. כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם, ויאמר לכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל:

וזה באמת כך הוא, שבזויות התחתונות היו הטבעות, והארון נשא למעלה, כמו שפירשתי למעלה. אבל לפי דעתי אין פעם רגל, אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), פסיעותיך, כעניין שנאמר בתלמוד (ע"ז יח א): כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, וכן מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח). ואמר הכתוב בכאן "פעמותיו" לפסיעות הכוהנים הנושאים אותו, רמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח, והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי, ושנים בדרום, ופעמי הכוהנים הולכים בין טבעת לטבעת, ולפניהם. ובמשנת המשכן שנו ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו, שתים בצפונו ושתים בדרומו, שבהם היו נותנין את הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו':

(כא): ואל הארון תיתן את העדות -
לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר אמור (לעיל פסוק טז): ונתת אל הארון את העדות?
ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון בלא כפורת ייתן תחלה העדות לתוכו ואח"כ ייתן הכפורת עליו.

וכן מצינו כשהקים המשכן נאמר וייתן את העדות אל הארון (להלן מ כ), ואח"כ וייתן את הכפורת על הארון מלמעלה. לשון רש"י.

ואם היה זה צוואה, משמעו יותר שאחר שיתן הכפורת על הארון, כאשר אמר, ייתן בארון את העדות, כי ארון יקרא גם בהיות הכפורת עליו.

ועוד כי יש לשאול ג"כ:
למה החזיר (בפסוק הבא): אשר על ארון העדות, כי בידוע שהכרובים הם על ארון העדות, ומה צורך לפרש עוד כיון שאמר מעל הכפורת מבין שני הכרובים?

אבל פירושו, כי בעבור שיצווה בכרובים להיותם פורשי כנפיים למעלה, ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בעניין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפורת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תיתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני איועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות. והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל שאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י כ), ולכך נקרא יושב הכרובים (ש"א ד ד), כי היו פורשי כנפיים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד, וכמו שנאמר (דהי"א כוח יח): ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', כאשר הזכרתי (בהקדמה לפרשת תרומה):

ועל דעת רבותינו (חגיגה יג ב): הם צורות אדם, מלשון ארמית שתאמר לעלם רביא. והחזיר בשם הזה הכ"ף שרש, כי כן השם כנערים, להורות על עניינם.

ואם תחשוב עוד:
למה היו פנים איש אל אחיו ולמה היו מקשה?
תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפיים למעלה, כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהיא מכתב אלוהים (להלן לב טז). וזה טעם ולתבנית המרכבה, כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת, והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להן, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז).
וזה טעם ואדע, שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה. והמשכיל יבין:

(כד): זר זהב סביב -

סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה הוא, כמו שאומרים שולחן מלכים, לשון רש"י.

וכן הדבר, שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא): וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית (מ"ב ד ב), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים, ובאליהו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מ"א יז טז). וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כוהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (יומא לט א):

(כט): ועשית קערותיו -
פירש"י:

כי קערותיו דפוסיו, וכפותיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה, וקשותיו כמין חצאי קנים, ומנקיותיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים.

וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (מנחות צז א).
ואמר הרב:

ולשון מכילתיה סובלותיו, מלשון ונלאיתי כלכל (ירמיה כ ט), נלאיתי הכיל (שם ו יא).
ונחלקו בו חכמי ישראל (במנחות שם), שיש אומרים קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו הקנים, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות אלו סניפין. אלו דבריו ז"ל:

ולא נתכנו אצלי, לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כמו איפות וכיוצא בהם, שכן תרגום איפת צדק (ויקרא יט לו): מכילן דקשוט, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כה יד), לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא. וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים כייל מיכל, במכילתא דכייל איניש בה מתכיל (תרגום ירושלמי בראשית לח כו). וכן נלאיתי הכיל (ירמיה ו יא), לשון מידה מחזקת, מן אלפים בת יכיל (מ"א ז כו), וכל בשליש (ישעיה מ יב), קטן מהכיל את העולה (מ"א ח סד), וכן רבים. וכן נלאיתי כלכל (ירמיה כ ט):

על דעתי אינו לשון סבל, אבל הוא מלשון זה בעצמו, נלאיתי להכיל, כלשון לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז י), וכן רוח איש יכלכל מחלהו (משלי יח יד), שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז), לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומידה, אף כי הבית הזה הקטן אשר בניתי (שם). יכלכל דבריו במשפט (תהילים קיב ה), שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי. ויכלכל יוסף (בראשית מז יב), שנתן להם מזון כאשר יכילו, לא העדיף ולא החסיר, רק לחם לפי הטף, וכן כלם:

אבל דעתו של אונקלוס לא נתברר. ואולי מנקיותיו לדעתו שם למדות כי הייתה שם מידה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת, לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני' דקתני שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (מנחות פז א), אבל היו שם לדעתו שלוש מדות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים:

והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק, כמו שאמרו (שם צד א): שלושה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק, וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל. והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקל אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו, אבל הוא עשוי כמין קערה לסמוך דפנותיו של לחם, והוא קערותיו. אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמידת ו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמישה וקרנותיו שבע אצבעות, ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למדה. ולשון מנקיות, שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר. ואולי המידות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא. והקשות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולן יקראו כן בחלוף הצדי"ק בשי"ן, כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהילים סה ט), כחלוף צדי"ק ושי"ן במלת שחוק:

וכתב ר"א:

ויש שבוש בדברי הימים (א כח יז), שהזכיר תחת קערות מזרקות, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות מזלגות, והכל זהב לצורך השולחן. אולי כלים אחרים היו שציוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה בנו שלמה, ואין ככה שולחן אהל מועד.

והשיבוש בדברי רבי אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור איננו מחובר עם לשולחנות המערכת בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר הכתוב (שם בפסוקים יג יד): ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. ואמר לזהב לכל כלי עבודה ועבודה, והזכיר המזלגות ומזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשולחן, והכפורים למזבח, והזכיר (שם בפסוק יח): ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל, ואמר (שם בפסוק יט): הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, והנה הוא כלל לכל צרכי ביהמ"ק:

(ל): לחם פנים -

שיש לו פנים רואים לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה ונותן ארכו לרוחבו של שולחן וכותליו זקופין כנגד שפת השולחן , לשון רש"י.

ולשון המשנה (במנחות צו א):

בן זומא אומר לחם פנים, שהיו לו פנים.

אבל כל זה יהיה לדברי האומר (שם צד ב): כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר (שם): כמין ספינה רוקדת, אינו כן.

ור"א אמר:

שנקרא לחם פנים בעבור לפני תמיד.

ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני, תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), כעניין שנאמר (לעיל כ כד): בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וכבר רמזתי בו (שם ג):

חכמת המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא, ונעלמה מאד, אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאין מן השביעי ועליהם נר אלוהים, ומאירים כולם אל עבר פניה, כל זה תוכל להבין מדברינו שכתבנו במקום אחר. וזה מאמרם (במנחות כט א): שנתקשה משה במנורה:

(לט): ככר זהב טהור -

שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר, לא פחות ולא יותר. לשון רש"י.

וכן הוא פשוטו של מקרא.

אבל אם הדבר כן, תימה גדול, שלא ייתן הכתוב משקל למנורה כמה יהיה בה מן הכיכר, ויוכל לתת חצי הכיכר או יותר במלקחיים ובמחתות שהם כלים נפרדים ממנה, וימעט בה, או שיתן במנורה ככר פחות מנה ובכל הכלים האלה מנה?

ועוד, מה טעם שתישקל המנורה עם כלים רבים נפרדים במשקל הכיכר, ולמה לא נתפרשו כמה יהיו המלקחיים והמחתות שיעשו ממנו?
אבל אין דעת רבותינו כמו שאמר הרב, אלא כך שנו חכמים במנחות (פח ב):

מנורה ונרותיה באה מכיכר ולא מלקחיה ומחתותיה.
ומה אני מקיים את כל הכלים האלה?
לרבות את הנרות, דברי רבי יהודה.
רבי נחמיה אומר: מנורה באה מכיכר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה.
ומה אני מקיים את כל הכלים האלה?
שיהיו כלן של זהב.

ושם אמרו לדברי ר' יהודה שהיו הנרות מקשה עמה, ואף על פי כן יקראם הכתוב הכלים האלה, מפני שהם כלים לקבול השמן, ויש להם שם בפני עצמן, ובשאר המנורות נעשים נפרדין ממנה.
ולדברי ר' נחמיה אמרו שם שאין הנרות עמה מקשה.

והנה על דעת רבי יהודה לא יבא במשקל הכיכר אלא גוף המנורה במה שהוא עמה מקשה, לא כלים נפרדים ממנה כלל.
ולדברי רבי נחמיה אמרו שם ומה אני מקיים את כל הכלים האלה שיהיו כלן של זהב, ולא נצרכא אלא לפי נרות:

ועל דרך הפשט יאמר ככר זהב טהור יעשה אותה, את כל הכלים האלה יעשה זהב טהור, כי לא פירש תחלה בנרות שיהיו זהב כלל, וכן במעשה אמר (להלן לז כג): ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור, ואין זהב טהור חוזר רק על המלקחיים והמחתות, וחזר ואמר (שם כד): ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה, שעשה כל כליה זהב טהור ולא מן הכיכר. ויכנס עוד בכלל כל כליה כלי השמן, שהרי עשה לה כלים רבים מלבד אלה הנזכרים, כמו שנאמר במסעות (במדבר ד ט): וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם. והכתוב שאמר (שם ח ד): עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כפי פשוטו כך נראה, שגופה מקשה ולא נרותיה. וכל זה לפי שטת הגמרא:

אבל בברייתא של מלאכת המשכן שנויה בעניין אחר מנורה שעשה משה במדבר הייתה באה של זהב, וטעונה מקשה, וטעונה גביעים כפתורים ופרחים, שנאמר (לעיל פסוק לא): ועשית מנורת זהב טהור, שומע אני יעשה אברים אברים וידביקם, ת"ל ממנה יהיו (פסוק לו). מנין לרבות את נרותיה שיהיו ממנה, ת"ל יעשה. יכול שאני מרבה גביעיה כפתוריה ופרחיה, ת"ל אותה. ומה ראית לרבות את נרותיה ולהוציא גביעיה כפתוריה ופרחיה, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את נרותיה שהן נעשין עמה, ומוציא אני גביעיה כפתוריה ופרחיה שאין נעשין עמה. ומנין לרבות מלקחיה ומחתותיה, ת"ל יעשה. יכול שאני מרבה את הצבתים ואת המלקטאות, ת"ל אותה. ומה ראית לרבות מלקחיה ומחתותיה ולהוציא את הצבתים ואת המלקטאות, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני מלקחיה ומחתותיה שהן משתמשין עמה, ומוציא אני את הצבתים ואת המלקטאות שאין משתמשין עמה. רבי יהושע בן קרחה אומר, אותה מכיכר ואין כליה מכיכר, שנאמר ככר זהב טהור יעשה אותה. ומה אני מקיים ואת כל כליה (להלן לז כד), שיהיו זהב טהור. עד כאן הברייתא:

ונראה ממנה שהיו הנרות והמלקחיים והמחתות כלן עמה מקשה, ואין המלקחיים צבתים, אבל עשה על פי הנרות טס של זהב פותח וסוגר ושוכב עליו שלא ייפול בשמן דבר, כאשר עושים היום במנורות של מלכים, והוא מלשון ולשוני מודבק מלקוחי (תהילים כב טז), שיקרא מה שעל הלשון ומתחתיו "מלקוחים", שהם לוקחים הלשון באמצעם. והמחתות הם ספלים שתחת כל נר ונר לחתות ניצוצי אש שיפלו ממנה, והכל מקשה ובאין מן הכיכר. אבל הצבתים והמלקטים שאין תשמישן בעצמה, אבל הם כלים נפרדים ממנה ואינן חבור בה אין באין מן הכיכר כלל. וכן מיעטו בברייתא זו גביעיה כפתוריה ופרחיה, שאם רצה שלא לעשותה עמה מקשה רשאי. ונתן הטעם, לפי שאין נעשין עמה, כלומר שאין מעכבין בה, שאם עשאה של שאר מיני מתכות אינה באה גביעים כפתורים ופרחים (מנחות כוח א), אבל קנים מעכבין בה לעולם:

ולפי הברייתא הזו אמר הכתוב ואת כל כליה (להלן לז כד), לרבות שעשה לה כל הכלים הצריכין לשימושה, והראויין לה, זהב, והם הצבתים והמלקטאות שצריכין לכל המנורות בתשמישן. וכן לכל כלי המשכן וגו' (להלן כז יט), כלים הצריכים למשכן, לא פירש אותם ולא הזכיר בהם רק שיהיו נחושת. אבל ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה, הם הנזכרים בה וכולם מקשה עמה.

ויתכן שגם מה שאמר במעשה ואת כל כליה (שם): רמז לכלים האלה הנזכרים בה שהיו כולם עמה ככר זהב, כפשוטו של מקרא. אבל כלי שמנה לא הוזכרו במעשה כאשר לא הוזכרו בצוואה, וברצון עצמם עשו אותם, ואולי לא עשאם בצלאל, אבל יחידים עשו אותם ומסרום לצבור. ועל הכלל, גופה באה מכיכר, ואין דבר שחוץ לגופה בא מן הכיכר לדברי הכל.