רמבן, שמות פרק כח

(א): וטעם נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן -
שלא יחשב כי בהימשח האב לכהנו יהיו הבנים האלה כהונים, אבל להם בעצמם יכהן. והנה יצא פנחס ושאר הנולדים, שלא נתכהנו רק אלה הארבעה הנמשחים עמו ומולדתם אשר יולידו אחרי כן:

(ב): לכבוד ולתפארת -
שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (לעיל כה ז), והלבישו כבן מלכי קדם.

וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (ש"ב יג יח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה:

והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא לא), וכן כתוב וצניף מלוכה (ישעיה סב ג), וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (להלן לט כח), וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם.

והאפוד והחשן לבוש מלכות, כעניין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה טז).

והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהילים קלב יח): יציץ נזרו. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מה יד): כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, וכתיב (דניאל ה טז): ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גויים, וכתיב (אסתר ח טו): ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו:

ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהילים פט יח): כי תפארת עזמו אתה. וכתיב (ישעיה סד י): בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל.
ועוד נאמר (תהילים צו ו): עוז ותפארת במקדשו, וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס יג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם.
וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כולם לכבוד ולתפארת (להלן פסוק מ), ואמר בקורבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס ז). והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו.
והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו (יומא סט א): דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי:

(ה): והם יקחו את הזהב -
הנה כל הצואות עד כאן היו במשה עצמו, ועשית, תעשה, ועתה ציווה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים, ולכן אמר והם ייקחו את התכלת ואת הזהב, שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים.
והטעם לאמר, שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם, כעניין שנאמר (מ"ב יב טז): ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים. וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן, כי ביום הראשון בלבד כתיב וייקחו מלפני משה (להלן לו ג), וגם הוא שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו, ובשאר הימים הביאו אליהם, ולכך כתיב (שם ה): ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא, כי להם היו מביאים, לא שיתנום למשה והוא ישקול על ידם, אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה כדכתיב (להלן לח כד): ויהי זהב התנופה וגו':

(כח): ולא יזח החושן -
לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לבראט, לשון רש"י.
והקרוב אלי כי הוא כמו יסח, מן בית גאים יסח ה' (משלי טו כה), ובוגדים יסחו ממנה (שם ב כב), עניין נתיצה וניתוק, בחלוף הסמ"ך והזי"ן, כמו יעלזו חסידים בכבוד (תהילים קמט ה), נתעלסה באהבים (משלי ז יח). ונתצתם את מזבחותם (דברים יב ג), נתסו נתיבתי (איוב ל יג). וכן ושמרתם את משמרת הבית מסח (מ"ב יא ו), מהנתץ, יזהירם שלא ייפרד אחד מהם וינתץ את המשמר.

ואולי גם כן ולמזח תמיד יחגרה (תהילים קט יט), להרס ונתיצה, יאמר שיחגור הקללה תמיד עד שייהרס וינתץ בה כאשר אחרים מתאזרים בחגורתם. אין מזח עוד (ישעיה כג י), אין הריסה עוד, יאמר לצור עברי באנשי ארצך כיאור אל ארץ תרשיש שהיתה סוחרתך, ואין הריסה ופירוד עוד, שלא ייפרד אחד מכולכם משם ולא ישוב לצור כי תחרב לגמרי. הנפרד ממעמד חביריו יקרא הורס, כלשון אל יהרסו אל ה' לראות (לעיל יט כד), וכתיב ממעמדך יהרסך (ישעיה כב יט), וכן ומזיח אפיקים רפה (איוב יב כא), נתיצת האפיקים, הם הנחלים השוטפים והורסים ההרים והגאיות. ומזח בשקל מצח, שניהם בעלי הנו"ן, כי הוא מלשון ניצוח, כי חוזק הראש במצח:

(ל): ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים -
סבר רבי אברהם להתחכם בענין האורים והתומים, ואמר (בפסוק ו):
כי הם מעשה אומן כסף וזהב.
והאריך בעניינם כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל. ולא אמר כלום.
אבל הם כדברי רש"י:
כתב שם המפורש נתון בין כפלי החושן, ולכך הוצרך להיות כפול.
והראיה, כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, ולא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל. ופרט בבגדים ויעש את האפוד (להלן לט ב), ויעש את החושן (שם ח), ולא אמר ויעש האורים והתומים, ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל, ואם אולי ירצה לקצר בהם לעמקם היה אומר ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק:

ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר ועשו ארון (לעיל כה י), ועשית שולחן (שם כג), ועשית מנורת (שם לא), וכן כלם. ובמשכן אמר ואת המשכן תעשה (שם כו א), בעבור שכבר הזכירו ועשו לי מקדש (שם כה ח). והנה באורים ותומים אמר (כאן): ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, לא ציווה אתו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה"א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה ונתת אל חושן המשפט, ובמעשה וייתן אל החושן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח), כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל.
אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג כד):

והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחושן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחושן, כמו שאמר (ויקרא ח ז ח): ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החושן וייתן אל החושן את האורים ואת התומים, כי לאחר כן נתנם בין כפלי החושן:
והענין הוא, כי היו שמות קדושים, מכוחם יאירו האותיות מאבני החושן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם (שופטים א א). היה הכהן מכוון בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג ב). או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סידורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להיעשות מהם "הוי הד עליה", או "הי על יהודה", ותיבות אחרות רבות מאד, אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים", מכוחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת עניין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה. וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (שם כא ב):

ואפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה, ולפיכך היה ביד דוד אפוד (ש"א כג ו), והיה כדמות אפוד משה, ובו חושן כדמות חושן הקדש, אבל נראה שהיו בד, כאשר נאמר בשמואל (שם ב יח): נער חגור אפוד בד, ואמר בנוב עיר הכוהנים (שם כב יח): שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענין לפעמים, כאשר חשב בזה ר"א. ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבנו האי לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר"א לא נתכוון אליה:

(לא): מעיל -
כתב רש"י (לעיל בפסוק ד):
הוא כמין חלוק, וכן הכתונת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק העליון.
ואין הדבר כן, כי המעיל בגד יתעטף בו, כמו שאמר (ש"א כוח יד): והוא עוטה מעיל, וכתיב (ישעיה סא י): מעיל צדקה יעטני, ולא תבוא עטיה על הכתונת רק על השלמה אשר יכסה בו, דכתיב (תהילים קד ב): עוטה אור כשלמה, כי הוא עטוף, וכן ועל שפם יעטה (ויקרא יג מה), יתעטף. והוא תרגומו של יונתן בן עוזיאל שהזכיר הרב (רש"י לעיל בפסוק ד):
כרדוטין (ס"א כדרוניא, כרדונין): (ש"ב יג יח),
כי הוא עטוף קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו, כי אם הי' חלוק אינן דומין זה לזה כלל.

וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו ויקרע (שם א טו כז), והנה יש לו כנפיים ואינו כמין חלוק. אבל המעיל כסות מקיף את הגוף כלו מצווארו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל, ובשאר המעילים יש לו בית צוואר כנגד כל הצוואר תפור בו, ואותו בית צוואר נקרא פי מעיל, וציוה הכתוב שיהא ארוג עמו. והמעיל כלו מחולק מלפניו עד למטה, מכניס ראשו בנקב פיו ונמצא צווארו חגור בפי המעיל, ומלפניו שתי כנפיים מכסה בו ומגלה כרצונו, כמין גלימא שאין לה בית ראש, שחלקו התפירה שלפניה מקמי שפה ולמטה, ולכן יבא בו לשון עטיה לעולם:

ולא ידעתי גם כן למה עשה הרב הפעמונים לעצמם, פעמון בין שני רימונים, כי אם כן לא היו הרימונים משמשין כלום, ואם לנוי, למה היו עשויים כרימונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב?
ועוד, שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים, ואם יעשה בהם טבעות לתלות בהן?
אבל הם בתוכם ממש, כי הרימונים חלולים ועשויים כמין רימונים קטנים שלא פתחו פיהם, והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם. ולא פירש הכתוב מנינם, אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין, ובהם שבעים ושנים ענבלין, ותולה שלשים וששה מצד אחד, ושלושים וששה מצד אחר, כדאיתא בזבחים בפרק המזבח (פח ב), ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתנת, אלא יש לו כנפיים:

וכן כתב רש"י (לעיל בפסוק ד):
שהמצנפת כמין כובע, שהרי במקום אחר (להלן בפסוק מ): קורא להם מגבעות, ומתרגמינן קובעין.
וגם זה אינו, שהרי אמרו שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל. ומצנפת של כוהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום, אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות (להלן כוח מ, כט ט, ועוד), ואף היא מצנפת היא, אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא קובע כדברי אונקלוס, כי מגבעת כמו מקבעת, כאשר אמרתי בסדר ויהי מקץ (בראשית מא מז): בחלופי הגימ"ל והקו"ף, אלא שהמגבעת כמו המצנפת, ולכך הזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט מצנפת בתורת כוהנים (צו ב א).

ובמסכת יומא (עא ב) שנינו:
כוהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה:
בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט.
מוסף עליו כוהן גדול: חושן ואפוד ומעיל וציץ:

(לה): ולא ימות -
מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו עליו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה. לשון רש"י.
ואינו נכון בעיני, שהיה לו לכתוב פסוק זה לאחר שיזכיר כל שמונה בגדים, ולמה הזכיר זה בשלשה בגדים חושן ואפוד ומעיל קודם שיזכיר ציץ וכתנת מצנפת ואבנט ומכנסים?
וכן אמר ובצאתו ולא ימות, ואין ביציאה עבודה שיתחייב עליה משום מחוסר בגדים?

וכן והיו על אהרן ועל בניו (פסוק מג): כתב רש"י והיו כל הבגדים האלה על אהרן ועל בניו הראויים לו והאמורים בהם, ומתו, הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה. וכן נראה זה בדרך הפשט:

אבל לפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רבותינו כן,
אבל אצלם המצווה הזאת שווה בכולם, באהרן ובבניו, והיא על המכנסים, והענש גם כן בהם. כי ציווה בעשייה ועשה להם מכנסי בד, וציוה על הלבישה והיו על אהרן ועל בניו, כי בשאר הבגדים ציווה למעלה בעשייתם וציוה בלבישה (בפסוק מא): והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו, א"כ הצואה הזו (בפסוק מג): כולה על המכנסים, ועליהן יהיה העונש:

ולמדנו זה ממה שאמרו בסנהדרין (פג ב): ובשחיטת קדשים (זבחים יז ב):
מחוסר בגדים ששימש מנא לן דבמיתה.
א"ר אבהו א"ר יוחנן, ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון: וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבעות והייתה להם כהונה לחוקת עולם (להלן כט ט).
בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להם זרים, ואמר מר: זר ששימש במיתה.
ואם היה הכתוב הזה (פסוק מג): אצלם בכל הבגדים הנה בכאן עונש מפורש למחוסר בגדים, כמאמר הרב, אבל היא במכנסים בלבד, והכתוב האחר (להלן כט ט): בשאר הבגדים, ולא הוזכרו שם המכנסים. והראיה על דעתם שלא הזכיר למטה (להלן כט ה ט): בסדר הלבישה מכנסים כלל, כי בעבור שענש עליהם בכאן אין צורך לחזור ולהזכירם, כי בידוע שילבשם:

ומה שאמר למעלה ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות, הוא על דעתי ביאור למצוות הפעמונים, כי מפני שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, לכך אמר כי ציווה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כעניין אחשורוש. וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה): וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא טז יז), אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י): לא היו באוהל מועד, על כן ציווה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך בייחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו. ובפרקי היכלות ידוע זה העניין.

והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלוהים. והזהיר זה בכ"ג למעלתו, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו כי מלאך השם צבאות הוא (מלאכי ב ז), כי ההדיוטים (לא): יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב:

וראיתי במדרש ואלה שמות רבה (לח ח):
באבני החושן מה טעם, שיהא הקב"ה מסתכל בהן בבגדי הכהן בכניסתו ביום הכיפורים ונזכר לזכות השבטים?
רבי יהושע בשם רבי לוי אומר: משל לבן מלכים שהיה פדגוג נכנס אצלו, מלמד על בנו סניגוריה, והיה מתיירא מן העומדים עליו, שמא יפגעו בו.
מה עשה?
הלבישו פורפירא שלו שיהיו רואין אותו ומתייראין ממנו.
כך אהרן, היה נכנס בכל עת לבית קדש הקדשים, ואילולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו, לא היה יכול ליכנס.
למה?
שהיו מלאכי השרת שם.
מה עשה הקב"ה?
נתן לו מדמות לבושי הקדש, שנאמר (ישעיה נט יז): וילבש צדקה כשרין.
עד כאן אגדה זו.

ואע"פ שלא היה נכנס לפני ולפנים בבגדים אלו, אף באהל מועד הוצרך לכך ביום הכיפורים, שהרי כתיב (ויקרא טז יז): וכל אדם לא יהיה באהל מועד:

(לז): על פתיל תכלת -
ובמקום אחר (להלן לט לא): הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת.

ועוד,
כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים (זבחים יט א): שנינו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, [ואינה עמוקה להיכנס בה כל הראש עד המצח[, והציץ מלמטה, ]וג' נקבים היה עושה בו, בשני ראשיו ואמצעיתו], והפתילים היו נקובים ותלויים בו בשני ראשיו ובאמצעו, שישה בשלשה מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתם, נמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקודקוד, והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ונמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן את הציץ על ראשו, וע"י פתיל האמצעי הוא מחזקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, הרי נתקיימו כל המקראות הללו, פתיל על הציץ (להלן לט לא), וציץ על הפתיל, ופתיל על המצנפת מלמעלה (כאן ושם). כל זה לשון רש"י:

ואני תמה בדבריו, שהכתוב אינו מצווה רק לעשות פתיל תכלת אחד, והוא עושה ששה?
ועוד, שהוא מצרף המקראות של הצואה והעשייה, ומרבה פתילים כנגד כלן, וכן תוכל למנות בארון ושולחן ומנורה. ואם הכתוב ציווה שישימו אותו על פתיל תכלת, היאך נתנו הם עליו פתיל תכלת, ואנה צוו לעשות כן?
ומה צורך לחוטין שבאמצע, והוא קשור מאחורי העורף כדרך כל ציץ באנשים ובנשים?

אבל אין הדבר כמו שאמר הרב, ולא היה שם אלא פתיל אחד, שהטס מקיף מאזן לאזן, ונקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת נכנס בשני הנקבים, והציץ נקשר בו כנגד העורף. והנה היה צונף המצנפת סביב הראש, לא על המצח כלל, אלא למעלה במקום שער. ועל דעת רבותינו (זבחים יט א): היה מניח גם מקצת שער ראשו כנגד פניו לתפילין. והייתה הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח האמצעי, והוא מכסה בה כל הראש כנגד אחוריו. והרי הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח בשיפוע, ומניח הציץ כנגד מצחו מאזן לאזן, ואין הפסק בין מצחו לציץ. אבל מאוזן לאוזן מאחוריו כנגד כל העורף תהיה המצנפת, והפתיל שנקשר בו, יבא עליה:

וזהו שאמר ושמת אותו על פתיל תכלת, שיכניס הפתיל בנקבי הציץ, והיה הפתיל על המצנפת לאחורי אוזניו כנגד העורף, אל מול פני המצנפת יהיה הציץ, והיה [על מצח אהרן, ויהיה] על המצח כנגד המצנפת בפניו. וזהו שאמר (להלן כט ו): ושמת המצנפת על ראשו, כלומר למעלה בעליון שבראש, לא כמו המגבעות שנאמר בהן (שם ט): וחבשת להם מגבעות, שהן חובשות הראש כמי שחושש בראשו וחובשו לחיזוק. ואומר (שם ו): ונתת את נזר הקדש על המצנפת, כי עליה יקשרנו מאחוריו. וכן אמר (להלן לט לא): ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה, כי שם יינתן בקשר. וכן וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב (ויקרא ח ט), ששם בקשירתו על המצנפת, ואל מול פניו ציץ הזהב. והנה הנתינה בכל הכתובים על המצנפת, כי היא הקשירה, אבל הציץ אל מול פני המצנפת במצח:

ואין להקפיד בין ויתנו עליו פתיל תכלת (להלן לט לא), ובין ושמת אותו על פתיל תכלת, כי בשניהם כאלו אומר ושמת אותו בפתיל תכלת, ויתנו בו פתיל תכלת, כדרך ונתת אותם על סל אחד (להלן כט ג), בסל, וכמוהו המלט על נפשך (בראשית יט יז). או ישמש במקום "אל", ונתת אותו אל פתיל תכלת, ויתנו אליו פתיל תכלת. כי הפתיל נתן אליו, והוא אל הפתיל, כי בו יסמך.

והכלל שאין עניין הכתובים אלא שיכניסו הפתיל בנקבי הציץ, וגם כן הוא שהציץ על הפתיל והפתיל על הציץ, וכן וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (להלן כט ג): שהביא רש"י ראיה ממנו, פתיל אחד הוא, שהיו מכניסין פתיל אחד בטבעות החושן ובטבעות האפוד שכנגדו, וכן בקצה האחר פתיל אחד, כי שני מקומות הן וכל אחד בפתיל אחד ירכסו אותו:

(מא): והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו -
אותן הכתובים בהם. לשון רש"י.
וטעם אתו, שביום אחד ילבישם כולם וימשחם:

ומשחת אותם ומלאת את ידם -
כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה. לשון רש"י.
ולא הבינותי בדבריו איך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר. ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גונ"ט, ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים, לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החינוך מלוי ידים, ויביא ראיה מן המנהג, ודע כי העניין ההוא יצא להם מן התורה שהוא אצלם קניין החליפין של בועז, וכך מתורגם להם שלף איש נעלו (רות ד ז), ששולף הגנ"ט שלו, והם אומרים שהגואל נתן לבועז, וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם. והנה דברנו בדברי הבאי:

והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות, כלשון כי מלאו ימי (בראשית כט כא), ובמלאת הימים האלה (אסתר א ה), עד יום מלאת (ויקרא ח לג), בהשלימם, וכן בכסף מלא (בראשית כג ט), מחיר שלם.

והטעם, כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלימה, ראויה לכל העבודות והמלאכות. וכן מלאו ידכם היום (להלן לב כט), כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם, כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו.
או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת ה' במשכן, כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלווי (דברים י ח), ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית ברצותי בבית אלוהי יש לי סגלה זהב וכסף נתתי לבית אלוהי, ואמר להם ומי מתנדב למלאת ידו היום לה' (דהי"א כט ה), כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקורבנות ובכל העבודות, כי אין עבודת ישראל להקב"ה שלימה אלא בבית המקדש. וכן איל המילואים בפרשה הזאת (להלן כט כב): שמלוי הכוהנים בו, כי חטאת והעולה לכפר, וזה למלאת ידו בהקרבה:

ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם:
איל המילואים דאשלמותא (כ"ה בתרגום יונתן ויקרא ח כב), וכן תרגם בכולם לשון שלמות.
אבל אונקלוס רדף העניין ולא הקפיד בלשון, כמנהגו במקומות רבים.

ויש מפרשים (הרד"ק בספר השרשים שרש מלא):
ומלאת את ידם, שימלא ידם מן הקורבנות, וכן החפץ ימלא את ידו (מ"א יג לג), שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו.
והנכון מה שפרשתי. ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות, שיביא מילואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו, ואחרי כן יהיה כוהן לבמות, כי בדומה לדרכי התורה יעשו.