רמבן, שמות פרק לב


(א): אשר ילכו לפנינו -
אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רש"י.
ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון עניין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלוהים.
ועוד, כי בפירוש אמרו אלוהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא.
אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו.
וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלוהים.
וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבנו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (להלן פסוק כא), והייתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלוהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד).
והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (להלן פסוק כב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו?

אבל העניין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלוהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עימהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה.

וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל. וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מיאנו כלל. ואלו היה להם לאלוהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלוהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו:

והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין סג א): מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן הייתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחורבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיה א יד): מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבוא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א י), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן כי שם כוחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר חג לה' מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה:

ורבותינו למדו אותנו העניין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח):
ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר (תהלים סח יח): רכב אלוהים ריבותיים אלפי שנאן, ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א י): ופני שור מהשמאל, ומכעיסין אותי בו. טטראמולין, ארבע פרדות, טטרא בלשון יון ארבע, כמו שאמרו (נזיר ח ב): טטראגון ארבע. מולין פרדות, כמו מולאות של בית רבי (שבת נב א). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה.

ובויקרא רבה (י ג):
שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר (פסוק ה): ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לה':

ור"א אמר:
כי במקום הזה אלוהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה.
ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד, אין הדבר רק שעשו הצורה לכוון בעבודתה אל ענינה. וכבר פירשתי (לעיל יג כא, יד יט): סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו ייקח שיהיה מסעם מצד המידה ההיא. והמשכיל יבין:

(ב): פרקו נזמי הזהב -
בחר זהב ולא כסף, בעבור שהוא מורה על מדת הדין, ומראהו כמראה אש. וכמו שאמרו עוד (יומא מה א): זהב פרוים שדומה לדם פרים. ולכן נעשה בית הקורבנות כלו זהב, וכן מזבח הקטורת, וכן הכרובים.

ודרשו בהם (מכילתא יתרו י ג):
שאם עשאן של כסף הרי הן כאלוהי כסף ואלוהי זהב. וגם דמות עגל בזהב יותר מן הכסף:

(ד): ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך -
גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי ייקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, שכחו דברו אשר צום, והנה עברו על לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה:

(ה): וירא אהרן -
טעם זה הכתוב שראה אותם ברע מכוונים אל העגל, וקם ובנה מזבח, וקרא חג לה' מחר, שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כוונתם בזבחים בלתי לה' לבדו.

ויתכן שאמר "מחר" להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים. ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והעניין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקב"ה למשה (להלן פסוק ח): וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קורבנות, אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוון לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין:

(ו): וטעם וישב העם לאכול ושתו -
שישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים ובמועדים, ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה, וספר זה בעבור מה שאמר קול ענות אנכי שומע (בפסוק יח), כי משה מצאן משחקין לפניו, ויגבה לבו בדרכי ה' לקחת אותו מלפניהם ולשרפו לעיניהם, וישק אותו להם. והשלים הכתוב כל מה שעשו בעגל, ואחר כן ספר מה שאמר הקב"ה למשה לך רד, אבל היה דבור זה למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו ויזבחו לו, וברדת משה ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק, ומצאם בשחוק, וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל בפסוק א), שלא נאמר למשה לך רד כי שחת עמך ביום שעשה אהרן העגל והמזבח, שהיה יורד מיד, אבל כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה שירד:

(ז): כי שחת עמך -
אמר השם למשה כי עשו שתים רעות, האחת, כי שחת עמך, ועניין ההשחתה הריסת בנין, כעניין שנאמר ואיש כלי משחתו בידו (יחזקאל ט א), הנני אליך הר המשחית (ירמיה נא כה), בבל ההורס כל חומה ומגדל, ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. והשני, כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו. והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב, והשנית מעשה הזובחים החוטאים שבהם כאשר פירשתי. והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה, כמו שפירשתי:

וטעם אשר העלית מארץ מצרים -
יובן מפסוק וייסע משה את ישראל מים סוף (לעיל טו כב). או שרצה לומר לו כמאמרם אשר אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, וכן במשנה תורה (דברים ט יב): אשר הוצאת ממצרים, כי על ידך יצאו כאשר הם אומרים. ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה (פסוק יא), כי אתה לבדך הוא המוציא, כי לך הכוח והגבורה, כי בכוח גדול ימין ה' נאדרי בכוח, וביד חזקה ימין ה' תרעץ אויב (לעיל טו ו). וכן אמר בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט כט), כאשר רמזתי (לעיל טו ו ד"ה ימינך): בסוד מדת הזרוע:

(י): ואין טעם שיאמר הניחה לי -
ואכעוס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה.
אבל דרך הפשט שיאמר הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד).

ועל דרך האמת, הניחה רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם ויחל משה את פני ה' אלוהיו והוא כטעם את פני האדון ה' אלוהי ישראל (להלן לד כג): וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו): ה' באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו.

ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה ובין ותדע:

(יא): למה ה' יחרה אפך -
הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כעניין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (להלן פסוק לא), וכהתפלל עזרא וכהתוודותו על מעל הגולה (עזרא י א). ואין טעם שיאמר למה ה'.

ורבותינו (בשמו"ר מג ז ט):
מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו.

ועל דרך האמת יאמר למה תיתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במידת רחמים בהם, ובמידת הדין על שונאיהם:
והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו): ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלוהים אל תשחת עמך, כי עניין התפילה שווה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר.
ודעת ר"א:
כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהייתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד): התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

ואין דעתי כן, בעבור שהתפילה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (בפסוק לא), ואם הכל תפילה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (בפסוקים יא - יג): מקצתה ואחרי הירידה (להלן בפסוק לא): יזכיר המקצת האחר. אבל הן שתי תפלות.
ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך.
וכך מצאתי באלה שמות רבה (מב א):
אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'.
והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (פסוק ל), שימחול לכם:

אבל במשנה תורה ספר העניין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו).
והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (בפסוקים יב - טז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (פסוק יז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (פסוקים יח יט), וגם על אהרן (פסוק כ), ושטרח לשרוף את העגל (פסוק כא), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאווה (פסוק כב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (פסוק כג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (פסוק כד), חזר (בפסוקים כה - כט): אל עניין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלוהים אל תשחת עמך וגו', כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום:

ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלוהיו, ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה'. והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ): ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת. וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה:

(טז): והלחות מעשה אלוהים המה -
היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק וייתן אל משה (לעיל לא יח), כאשר אמר כתובים באצבע אלוהים. אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק.
או כעניין שהזכירו רבותינו (בשמות רבה ט יא): שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא:

(יח): וטעם קול ענות אנכי שומע -
איננו מפני ידיעתו הדבר, כי היה אומר קול ענות הוא, אבל הטעם כי משה אב בחכמה הוא ומכיר ניגוני הקולות, ואמר כי קול ענות הוא הנשמע אליו. וכך אמרו בהגדה (במדרש רבה קהלת ט יא): שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול. והנה משה בענוותנותו הגדולה לא הגיד העניין ליהושע, כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל, אבל אמר לו כי קול שחוק הוא:

(כ): ויזר על פני המים וישק את בני ישראל -
אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים.
ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר"א, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב): תזרם כמו דוה צא תאמר לו.

ועל דעת רבותינו (ע"ז מד א):
עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם.
והוא האמת:

(כא): מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה -
כמה ייסורים סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. לשון רש"י.
ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שייהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו.

והנכון בעיני כי הוא כמו מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (ש"א כ א). יאמר, מה שנאה הייתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר, והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עימהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך. והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם, ויאמר, איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלוהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענוותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם.

ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא הייתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו. והוא השיב שהטעוהו בדבריהם:

(כב): אתה ידעת את העם כי ברע הוא -
יאמר כי הם בדרך רעה, כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדוני עד שובו אלי אולי ישוב, ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש והנה יצא להם העגל הזה, כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם העניין הרע הזה אשר אדוני רואה:

(כה): וטעם וירא משה את העם -
לומר כי אע"פ שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, כעניין ותפרעו כל עצתי (משלי א כה), כמו שאמר כי הפריע ביהודה ומעול מעל בה' (דהי"ב כח יט):

כי פרעה אהרן -
ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מ"א כב יז): בלא יועץ ומדריך. ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה, כפי סברתם, ומהם לרעה גמורה, וכל אחד מהם פונה לדרכו:

ואמר לשמצה בקמיהם -
כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודיבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר, מהם לרעה, ומהם להעלות על שפת לשון ודיבת עם. ואמר זה כנגד אהרן, לומר כי לכולם חטא.
וזה כדעת אונקלוס שתרגם:
לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון.
ולפי שאמר "בדריהון" נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם, ואף אנחנו נעשה כן, כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מ"א יב כח), ראה משה כי לדורות יפשעו בו:

ושמצה עניין דיבה רעה הוא לדברי אונקלוס, והוא לשון מורגל בדברי רבותינו שמץ פסול (פסחים ג ב). ואולי לדעתם מה שאמר הכתוב ותיקח אזני שמץ מנהו (איוב ד יב), שלקחה אזנו פגם האדם ודופי שבו, לומר אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם (שם פסוק יח יט). וכן מה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שאין בכל דרכיו דופי ודיבה כלל רק שבח ותהילה.

ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט, לקחה אזני מעט הימנו, ומה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שכל הנשמע והנאמר בכוח האל וגבורותיו דבר מועט הוא כנגד גודל מעשיו, וכן לשמצה בקמיהם, יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם, כי העוון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם, או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב, והוא כעניין שנאמר (יחזקאל כט טו): והמעטתים לבלתי רדות בגויים, או כענין שנאמר (ירמיה י כד): יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני:

(כו): וטעם ויעמוד משה בשער המחנה -
דבק במה שאמר, כי כיון שראה את העם שיהיה לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חלול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו:

(כז): וטעם כה אמר י"י אלהי ישראל -
בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות.
ועוד, כי המשפט לאלוהים הוא (דברים א יז). ומפני זה אמר בלווים כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל (במדבר טז ט), כי העבודה לאלוהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת:

שימו איש חרבו על ירכו -
היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד, על כן ציוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה ב): שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא הייתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו. ועל דעת האומר (יומא סו ב): עדים והתראה בידי אדם, כמו שכתב רש"י (לעיל בפסוק כ), נאמר שציוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או סנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז.
או שהייתה מיתתם בסייף כעיר הנידחת. והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא ציוה לחוג בלתי לה' לבדו כאשר פירשתי.

והנכון בעיני כדברי האומר (יומא שם): זבח וקטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן, כדאיתא במסכת יומא. והנה הכל מעשה שעה, כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות:

וטעם והרגו איש את אחיו -
שלא תחמלו ולא תכסו על אח ורע וקרוב. וטעם כה אמר ה' אלוהי ישראל - איננו ממצות זובח לאלוהים יחרם (לעיל כב יט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצווה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה ציוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד). והנה זאת המצווה כמצות זה הדבר אשר ציוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל טז לב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, יא א): כיוצא בהם:

(לב): ועתה אם תשא חטאתם -
לשון רש"י:
אם תשא חטאתם הרי טוב ואיני אומר לך מחני, ואם אין מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה. מספרך, מכל התורה כלה, שלא יאמרו עלי שאיני כדאי לבקש עליהם רחמים. וא"כ מה תשובה השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ואין אחר למחות מספרו.
ואולי יאמר אין אני מוחה אלא מי שחטא לי ואתה לא חטאת לי,
וזה איננו נכון.


ור"א אמר:
כי מספרך אשר כתבת, כמו דינא יתיב וספרין פתיחו (דניאל ז י).
והספרים לדעתו הם מערכות השמים שגזרות השפלים תלויין בהם, ואמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לומר לא אמחה אותך רק אמחה מן העם החטאים אשר חטאו לי במחשבתם ולא נהרגו, והוא מה שאמר (בפסוק לה): ויגוף ה' את העם:

ואיננו נכון בעיני, כי מלבד הנהרגים בחרב בני לוי והמתים במגפה היו רוב הקהל חוטאים לו כאשר כתבתי (בפסוק ז).
ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני עונשם, כעניין שאמר הכתוב (ישעיה נג ה): והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת:

(לד): ועתה לך נחה את העם -
כי אחרי שנחמתי מלכלותם נחם אתה אל אשר דברתי לך, אל מקום הכנעני והאמורי וגו', אבל לא רצה להזכיר כן שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך, אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז לעת שיגלו ממנה, או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין קב א): שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל:

(לה): ויגוף ה' את העם -
לא ספר הכתוב כמה היו המתים במגפה, כאשר ספר הנהרגים ביד בני לוי, וכאשר פירש במגפה של דבר קרח (במדבר יז יד), ושל בעל פעור (שם כה ט). אולי לא מתו במגפה אחת, אבל נגפם ה' למות בלא עתם, כעניין שכתוב כי אם ה' יגפנו או יומו יבא (ש"א כו י). ואולי לא חשש למנותם, כי כן לא מנה המתים בתבערה (במדבר יא א): ובקברות התאווה, שנאמר (שם יא לג): ויך ה' בעם מכה רבה מאד. אבל הנופלים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על ה' בטחו:

ואמר על אשר עשו את העגל -
שלא היו מן המשתחווים לו והזובחים לו, אבל היו מן העושים אותו, כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב. ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל, לא על עבודתו, והם לא עשאוהו, פירש אשר עשה להם אהרן במצותם.

ואונקלוס תרגם:
על דאשתעבדו לעגלא דעבד אהרן.
ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה, ואונקלוס לא ייתן בתרגומו מעשה אחד לשנים. וכן כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית לט כב): תרגם וכל דעבדין תמן על מימריה הוה מתעבד:
והמגפה הזאת הייתה אחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם, ואמר ואם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקב"ה, ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח עימהם מלאך, ורצה לנכות להם מן העוון הגדול כדי שיהיו ראויים לזה, ושלח המגפה הזאת בהם, או שגזר עליהם כן והחל הנגף.