רמבן, שמות פרק לה


(א): ויקהל משה את כל עדת בני ישראל -
יכלול "כל עדת בני ישראל" האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שציוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות, ונתן על פניו המסוה, חזר וציוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים.

ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כעניין שציוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן ציוה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה מתחלה:

(ב): אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה -
אמר "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות" על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולא ממדרש אך, כמו שפרשתי בסדר כי תשא (לעיל לא יג):

(ג): לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת -
עניין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל.
והוצרך לומר כן מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות (לעיל כ י): לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח): לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו:

וכלשון הזה מצאתי במדרש (מכילתא כאן):
רבי נתן אומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת?
ת"ל: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובישול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (לעיל טז כג), אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל:

ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד (שבת ע א):
מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהייתה בכלל לא תעשה כל מלאכה (לעיל כ י):

(ה): יביאה את תרומת ה' -
כמו יביא את תרומת ה', אבל יכנה ויפרש.
וכן ותפתח ותראהו את הילד (לעיל ב ו), בבואו האיש (יחזקאל י ג), אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר (ירמיה כז ח), אשר אנכי נותן להם לבני ישראל (יהושע א ב), ורבים כן.

ועל דרך האמת הוא כמו יביאה עם תרומת ה', שיביא התרומה העליונה, בסוד וייקחו לי תרומה. וכבר פרשתיו (לעיל כה ג). ולרבותינו מדרש ב"ותפתח ותראהו את הילד", שראתה עמו שכינה (סוטה יב ב):

(יא): והנה משה הוצרך לספר לכל העדה כל המלאכה שציוה אותו השם, כדי להודיע להם שצריכין להביא נדבה רבה, כי המלאכה גדולה, ולכך ספר להם המשכן את אוהלו ואת מכסהו וגו' - כולן הזכירן על דרך הכלל. וטעם את המשכן, את הארון, את השולחן, וכל הנזכרים, בה"א הידיעה, כאומר את המשכן ואת הכלים אשר נגיד לחכמים העושים במלאכה בפרטן ובשיעורן, כי עתה לכל העדה לא יגידם אלא בשמותם בכלל:

(כא): ויבאו כל איש אשר נשאו לבו -
על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות.

וטעם אשר נשאו לבו -
לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר. וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (לעיל לא ב). והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה. והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל), ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב (להלן לו ב): שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה:

(כב - כד): וטעם ויבואו האנשים על הנשים -
בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עימהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן. וכן נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), כי המלחמה ההיא לאפרים, ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל ט), ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ), והדומים להם. ואמר שבאו כלם אנשים ונשים בחח ונזם וטבעת וכומז ובכל כלי זהב כצמידים ועגילים, כי נמצאו לכולם כלי תכשיט. ואמר כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע:

ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן -
כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם:

וחזר ואמר "אשר נמצא אתו עצי שטים" -
כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים:

ואמר "כל מרים תרומת כסף ונחשת" -
כי לרוב האנשים היה כסף ונחושת במטבעות וכלים, אבל לא הזכיר זה למעלה (בפסוק כב): עם כלי הזהב, בעבור שהזכיר שם הנשים ואין להם כסף ונחושת רק הזהב בתכשיטין כאשר אמר (לעיל לב ב): נזמי הזהב אשר באזני נשיכם:

וכל "איש אשר הניף תנופת זהב" -
לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת ולא הייתה הבאת הזהב מרובה ככסף והנחושת, על כן תקרא זו תנופה וזו תרומה, כי המביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה, או הלוקחים יניפו הזהב להראותו, לשבח המביא על נדבתו. ובפרשת אלה פקודי (להלן לח כד, כט): יקרא הזהב גם הנחושת תנופה, כי לא הזכיר שם (בפסוקים כה - כח): תרומה כלל, רק כסף פקודי העדה.

ויתכן שיקרא גם הנחושת תנופה, שהיה חשוב להם יותר מן הכסף, מפני שלא היה נמצא בידם ממנו. או שהיה חשוב מאד, כעניין שנאמר (עזרא ח כז): וכלי נחושת מצהוב טובה שנים חמודות כזהב