רמבן, שמות פרק לו


(ג): ויקחו מלפני משה -
הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אוהלו נדבה והוא ציוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והייתה דים והותר. ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ"ד ה"ד). והזכיר הכתוב (פסוק ה): מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כעניין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו):

(ו): איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה -
הממון יקרא מלאכה, וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (לעיל כב ז), לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג יד), וכל המלאכה נמבזה ונמס (ש"א טו ט). והעניין, שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש. אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה, להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים. והנה גם ההבאה יקרא מעשה, ומנע מהם הכל:

(ח): ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות -
הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחילה (לעיל כה י - כח מג): אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל לא ז - יא): הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר ציוויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר ציוויתיך יעשו.

והטעם בזה, שציוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה. ובשעת המעשה הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל לה י - יא): יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה' את המשכן את אוהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר:

והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה ובמעשה, אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם העניין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם. ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב): החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י - כח מג):
ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו',
והיה מספיק בכל העניין שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר ציוה ה' אותו, ויאמר ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן לט מג).

אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם כל המלאכה בכלל, כי נתכוון בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטווה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן): ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות:

ואמר: ויעש יריעות עזים (פסוק יד), ויעש את הקרשים (פסוק כ),
ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים. והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן לז א), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל לא ג), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (להלן לז י), ויעש את המנורה (שם יז):

ועל דעת רבי אברהם (שם א):
ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש.
ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן לח ט). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן): במשכן.
ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן לט לג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו): ותכל כל עבודת משכן אהל מועד.
ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבנו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל:

והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר ציוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר.
והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן לח כב): ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר ציוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שינוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה א).
ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כעניין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא.