רמבן, שמות פרק ד


(א): ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי -
אותה שעה דבר משה שלא כהוגן.
הקב"ה אמר לו: ושמעו לקולך (לעיל ג יח),
והוא אמר: והן לא יאמינו לי!
מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה (ג טו).

ור"א אמר על דרך הפשט:
כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם.
ואיננו נכון.

אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבוא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. וכן ושמעו מצרים כי העלית בכוחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד יג יד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה' (להלן ז יז), ראוי, לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (פסוק ח), ורבים כן:[

והנכון בעיני, כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו אלוהי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא ייתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא ייתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו. או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במידת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע פרעה, שאלו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים, ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים:

(ג): ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה -
לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקב"ה מדבר עמו. והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני, כאשר אמר בשלישי ולקחת ממימי היאור (פסוק ט)?

ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמו"ר ג טז):
שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו.

וזה טעם וינס משה מפניו -
כי פחד שמא ייענש וינשכו הנחש. וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פ שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו.

ואולי אע"פ שהודיעו (לעיל פסוקים יד טו): השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר, רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים בשנוי התולדות, למען יתחזק העניין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים. ודי למשה בשני האותות, ולא היו שם מים, על כן ציווהו שיעשה האות השלישי לעיני העם:

(ה): למען יאמינו כי נראה אליך -
פתרונו שיאמינו בעשותך כן לפניהם, ויקצר הכתוב בזה כי ידוע כי על מנת שיעשה כן לפניהם ויאמינו בו יראנו נפלאות:

(ט): והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת -
"והיו" שני פעמים, נראה בעיני, אילו אמר והיו המים אשר תיקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואף כשיהיו בארץ יהיו כהווייתן, עכשיו "והיו" האחרון מלמדנו שלא יהיו דם עד שהיו ביבשה. לשון רבי שלמה.

ואין המשמעות הזה כן כדברי הרב. ואין צריך למדרשו, שכבר מצאו בעלי הלשון (הרד"ק בס' המכלול סא א): שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק, או בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם, וכמוהו והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך הזכר חמישים שקל כסף (ויקרא כז ג).

וכן
וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו (דברים יח ו), החזיר ובא פעם שנית בעבור שהאריך בינתיים.

וכן
ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן וגו' (לעיל א טו טז). ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מו ב). וכענין הזה רבים:

(י): גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך -
למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו.
מתמול
ומשלשום
ומאז דברך,
הרי שלשה,
ושלשה גמין רבויין, הרי ששה,
והיה עומד ביום השביעי. לשון רש"י.

ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו.
והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצווני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה:

ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו:
אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (בפסוק יב): ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך.

ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו): שאירע לו עם פרעה.

והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצווה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" שלא רצה לרפאותו ושלחו על כורחו:

(יא): מי שם פה לאדם -
דבור, בעבור היותו בפה, וכן שפה אחת (בראשית יא א), מדברות שפת כנען (ישעיה יט יח):

או מי ישום אלם -
פירשו בו (המורה נבוכים ג י):
שהוא נמשך לאדם, או מי ישום אדם אלם, כלומר מי ברא אדם שהוא אלם, והשימה לאדם, כי האלמות לא יושם, כי איננו דבר, אבל הוא העדר הדבור.

ואולי בעבור היות באדם נפש מדברת והאילמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו, יתכן לומר מי יישום האלמות.

והרב אמר במורה הנבוכים (שם):
כי המסיר קניין יאמר בו שפעל האפיסה, כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך.
וכן על דעתו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה ז):

(יג): ביד תשלח -
ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן.
דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסן לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה. לשון רש"י.

ואונקלוס אמר:
ביד מאן דכשר דתשלח,
יאמר, שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדת כזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון ותהיה עם פיו בדברו אל פרעה, כי איננו דרך כבוד ומעלה להיות שלוחך ערל שפתים, כי לא ישמעו כל העמים בדברו אל המלך, ויהיה זה גירעון בעיניהם:

והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך:

(יד): ידעתי כי דבר ידבר הוא -
כלומר גלוי לפני שידבר בעבורך ברצונו לאהבתך, ואפילו לא ציוויתיו. וגם הנה הוא מעצמו יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, ולא יקנא בך למעלתך על השליחות הנכבדת הזאת. ומה שהוצרך לומר לו לך לקראת משה המדברה (פסוק כז), בעבור כי הודיעו הדרך אשר יבא בה. ויתכן ששמע אהרן בצאת משה ממדין ויצא מעצמו לקראתו, ואחר כך בדרך נאמר לו לך לקראתו המדברה כי שם תמצאנו:

(טו): עם פיך -
להורותך אשר תדבר אל פרעה. כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו רק אל העם, כמו שנאמר ודבר הוא לך אל העם, אבל לפרעה משה ידבר.

ויתכן שיהיה זה לכבוד המלכות. ובסוף חזר משה ואמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (להלן ו ל), ונתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה, והיא מעלה למשה, ולכך אמר שם ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (להלן ז א):

וטעם ועם פיהו -
להיות דברי פיהו לשומעים חן:

(יז): ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות -
לא נזכר עדיין במטה רק אות אחת שיהיה לנחש (לעיל פסוק ד), אבל אשר תעשה בו את האותות, אשר אומר אליך.

ויראה בעיני כי כאשר אמר ה' למשה בכל נפלאותיי אשר אעשה בקרבו (לעיל ג כ), הודיעו אותן בפרט, אבל הכתוב יקצר. וזה טעם אשר תעשה בו את האותות:

(יט): ויאמר ה' אל משה במדין -
אמר ר"א:
כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירוש וכבר אמר. ורבים ככה.
ואין דברו זה נכון, כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני, ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת, אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב, כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו:
ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים, כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים, ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עימהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:

(כ): וטעם ויקח משה את אשתו ואת בניו -
כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח), כי לא היה לו רק גרשום, כאשר הזכיר הכתוב (לעיל ב כב), ואליעזר נתעברה ממנו בדרך או במצרים אם הלכה שם.

ויתכן כי קודם הדבור הנדבר לו בהר האלוהים לא נולד לו רק גרשום, אבל הייתה צפורה הרה, וכאשר שב אל יתר חותנו ילדה, ובעבור כי היה דבר המלך נחוץ לא מל אותו ולא קרא לו שם. ובדרך כאשר מלה אותו אמו לא קראה לו שם, כי משה היה נפגש מן המלאך. ואחרי לכתו למצרים וראה שנצל מכל המבקשים את נפשו אז קרא לו אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה.
וכך הזכירו רבותינו כי הנמול הזה הוא אליעזר (שמו"ר ה ח):

וטעם וישב ארצה מצרים -
עם הנזכרים.

ור"א אמר:
וישב ארצה מצרים הוא לבדו שב, כי כאשר פגש השם משה נמול אליעזר, ובהתרפאו שבה צפורה עם בניה אל אביה.

ויתכן זה כי בעבור שנימול אליעזר לא היה יכול להביאו בדרך עד שיתחזק הילד ולא רצה לעכב שליחותו של הקב"ה. ולכן עזבם במלון וציווה אותה לשוב אל בית אביה בהתרפאו, וזהו שנאמר אחר שלוחיה (להלן יח ב). גם אפשר שהלכו למצרים, וכאשר נתעכבו שם נכספה אל אביה ושלחה עם הבנים. וזה טעם שלוחיה, כי פחד יתרו שמא היה דעתו לגרש אותה.

ובאלה שמות רבה (ד ד):
וילך משה, להיכן הלך?
שהלך ליטול אשתו ובניו.
אמר לו יתרו: להיכן אתה מוליכן?
למצרים.
אמר לו: משהם מבקשים לצאת את מוליכן למצרים?!
אמר לו, למחר עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני ולשמוע מפי הגבורה: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובני לא ישמעו עימהם?!
אמר לו יתרו: לך לשלום!
ועל דעתם ראוי שנפרש אחרי שהסכימו בכך ציווהו הקב"ה שישלים עצתו וישוב למצרים עם בניו ואשתו כאשר פירשתי (בפסוק יט):

(כא): ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה -
אמר רבי אברהם:
כי זה נאמר לו במדין, הודיעו כי יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור כל המופתים שיראה עד המופת האחרון. ירצה לפרש בפסוק זה שיאמר, ראה כי בעבור כל המופתים אשר שמתי בידך ואתה תעשה לפני פרעה בכל זה לא ישלחם, ותאמר לו כי אני הורג את בנו בכורו ואז ישלחם.
ואין הפירוש הזה נכון, כי מה טעם בלכתך לשוב מצרימה ראה:

אבל פירושו
כי כאשר לקח את מטה האלוהים בידו ממדין לשום לדרך פעמיו הזהירו האלוהים ואמר לו בלכתך בדרך שים לבך וראה שכל המופתים אשר שמתי בידך תעשה לפני פרעה, לא תשכח דבר שלא תעשה לפניו, ואני אחזק את לבו, ואל תתייאש אתה מלעשותם בעבור כן.
ועוד תזהיר אותו במכה האחרונה אשר בה ישלחם.

ועניין שמתי בידך -
שבידך שמתי אותם, אתה תעשם ולא אחר, שכבר הודיעו שיעשה בו אותות ומופתים רבים כמו שאמר בכל נפלאותיי אשר אעשה בקרבו. וכל זה זרוז למשה, כי בעבור שהיה מוכרח בשליחות מזהירו קודם מעשה ויצווה אותו בשעת מעשה בכל מופת ומופת:

ויתכן שיהיה ואמרת אל פרעה ידיעה, שיצוונו לומר לו כן בסוף, יאמר, אני אחזק את לבו ולא ישלח את העם בכל המופתים, ואמרת אליו ביום ההוא הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם, כי לא מצינו שהודיעו מיתת בכוריהם רק בעת ההיא. והנה לא כל הדבור הזה עתה.

ויש לפרש, ראה כל שלשת המופתים האלה אשר שמתי בידך לעשותם לישראל ותעשה אותם גם כן לפני פרעה, בעבור שידע פרעה כי זקני העם המבקשים ממנו לשלחם על פי ה' יאמרו כן, ולא יעליל עליהם. וכן עשה משה אע"פ שלא נכתב:

ואשר אמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת (להלן ז ט): כי ירצה מופת לו, וציווה במטה שיהיה לתנין, לא נחש כאשר היה בפעם הראשון (לעיל ד ג). והנה רצה להראותו שיבלע מטה אהרן את מטותם להורות לו שינצחם ויהיו אובדים מן העולם על ידו.

ובמדרש ואלה שמות רבה (ה ו) ראיתי:
וכי על אי זו מופת אמר?
אם תאמר על הנחש והצרעת והדם, והלא אותן לא אמר הקב"ה לעשותן אלא לישראל, ועוד, לא מצינו שעשה משה אותן האותות לפרעה, אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידך, זה המטה שהיו כתובין עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב.
ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך, שכל המופתים שבו תעשה לפני פרעה:

(כז): ויפגשהו בהר האלוהים -
הנה הר סיני בין מדין ובין מצרים:

וישק לו -
אהרן נשק למשה, כי משה הענו נהג כבוד באחיו הגדול, ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו:

(כח): וטעם את כל דברי השם אשר שלחו -
שהגיד לו כל הדברים שהיו בינו ובין הב"ה, וכל אשר היה מסרב בשליחות, וכי על כורחו נשתלח, וזה טעם כל.

ובמדרש חזית (שה"ש רבה ד יב):
ורבנן אמרי: גלה לו שם המפורש, ידרשו כי הגיד לו השמות הנזכרים למעלה
אשר שלחו בהם, והשם היוצא, והוא פירש להם.