מדרש רבה, שמות, פרק ח

תוכן הפרק:

פרשה יא: ערוב דבר ושחין

ד [מכת הצפרדע - ד]

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך
אמר רבי תנחום:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור לא ילקו על ידיך, ויט אהרן את ידו.

למה הביא עליהם צפרדעים?
מפני שהיו משעבדין בישראל, ואומרים להן: הביאו לנו שקצים ורמשים, לפיכך הביא עליהן צפרדעים. ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים.

ותעל הצפרדע ותכס את וגו'
תני, רבי עקיבא אומר:
צפרדע אחת היתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים.

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה:
עקיבא! מה לך אצל הגדה, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות!
צפרדע אחת היתה ושרקה להן ובאו.

ויעשו כן החרטומים בלטיהם
שהיו סבורין שהן מעשה שדים.

ה [מכת הצפרדע - ה]

ויקרא פרעה
כיון שהתחילה הפורענות בגופו מיד הרגיש והתחיל צועק: העתירו לה' ויסר הצפרדעים וגו'.

ויאמר משה רק ביאור תשארנה
כולן ימותו ולא ישתארו מהן, אלא אותן הנשארות ביאור.

ויאמר למחר
מכאן אתה למד, שאותו היום היה לו להשלים שבעה ימים, לכך אמר לו משה: למתי אעתיר לך למחר אעתיר לך, ולא לאותו יום, וסרו הצפרדעים.

ו [משה מתפלל להסרת הצפרדעים]

ויצא משה ויצעק אל ה' על דבר הצפרדעים
רבותינו זכרונם לברכה אמרו:
לא די להם למצריים השחתת הצפרדעים, אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן, שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן, שנאמר: על דבר הצפרדעים, אשר שם לפרעה, על דבור הצפרדעים.

ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים
לפי שלא היה להם שום הנאה בנבלתם ובעורן לכך מתו.

ויצברו אותם חמרים חמרים

מלמד, שכל אחד מהן היה עושה ארבע אשפות והיתה הארץ מבאשת, לפי שהיו ישראל נבאשין ממכות המצריים, מדה כנגד מדה.

וירא פרעה כי היתה הרוחה

כך דרך הרשעים כשהן בצרה הם צועקים ובעת הרוחה חוזרין לקלקולן.

כאשר דבר ה'
והיכן דבר?
(שמות ג, יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך.

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ
אמר רבי תנחום:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך, לפיכך לקו שלש מכות אלו על ידי אהרן.

ויט אהרן את ידו במטהו
למה הביא עליהם כנים?
לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים, לפיכך נהפך עפרם לכנים וחופרין אמה על אמה ולא היה שם עפר, שנאמר: כל עפר הארץ היה כנים.

ויעשו כן החרטומים להוציא את הכנים ולא יכולו
אמר רבי אלעזר:
מכאן אתה למד, שאין השד יכול לבראות פחות מכשעורה.

ורבנן אמרי:
אפילו כגמלא לא מצי בראו, אלא האי מכניף ליה והאי לא מכניף ליה.

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא
כיון שראו החרטומים, שלא יוכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיו המעשים מעשה אלהים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות:

פרשה יא: ערוב דבר ושחין

א [משה מתייצב השכם בבקר לפני פרעה]

ויאמר ה' אל משה השכם בבקר
הדא הוא דכתי: (משלי כב, כט)חזית איש מהיר במלאכתו וגו', כדכתיב: (בפסוק ( מ"א ז, נא)ותשלם כל המלאכה).

דבר אחר:
חזית איש מהיר
זה משה, שהיה מהיר במלאכת המשכן, לפיכך, לפני מלכים יתיצב.

רבי יהודה אומר:
חזית איש מהיר, זה משה, שהיה זריז להביא המכות על פרעה.
לפני מלכים יתיצב, והתיצב לפני פרעה.
בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו.

אמר ליה רבי נחמיה:
לדבריך עשית הקדש חול, אלא לפני מלכים יתיצב, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתיצב, וכמה דאת אמר: (שמות לד, כח)ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה.

בל יתיצב לפני חשוכים

זה פרעה, שהחשיך הקדוש ברוך הוא לו ולארצו, שנאמר: (שמות י, כב) ויהי חשך אפלה.

השכם בבקר והתיצב לפני פרעה
למה בהשכמה?
אמר רבי ברכיה:
לפי שהיה פרעה הרשע אומר: ומה בנו של עמרם זה הולך ובא אלינו בכל בקר ובקר, אלא עד שלא יבא אלך ואצא לי מכאן, והקדוש ברוך הוא שהוא בוחן לבבות אמר ליה למשה: הוי יודע שהרשע הזה כך מחשב בלבו, אלא עד שלא יצא קדם לפניו, לכך נאמר: השכם בבקר.

ורבי פנחס הכהן בר רבי חמא אמר:
הדא הוא דכתיב (איוב לו, יג)וחנפי לב ישימו אף.
לאחר שהקדוש ברוך הוא מצפה לרשעים שיעשו תשובה ואינם עושין, אפילו הם רוצים באחרונה הוא נוטל את לבם שלא יעשו תשובה.

ומהו וחנפי לב?
אותן שהם באין ומחנפים בראשונה, בלבם הם מביאים עליהם האף.

באחרונה ומהו?
(שם שם, שם) לא ישועו כי אסרם, אף על פי שהם רוצים לשוב להקדוש ברוך הוא ובאין לעסוק בתפלה, אינן יכולים.

למה?
כי אסרם שנעל בפניהם.
כך היה פרעה רוצה לעסוק בתפלה, ואמר הקדוש ברוך הוא למשה: עד שלא יצא, לך והתיצב לפניו.

ב [מכת הערוב - א]

דבר אחר:
השכם בבקר
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הרשע הזה הקשה את לבו בשלשה הראשונות ומכה רביעית קשה היא יותר על הראשונות, לך והזהר אותו כדי שישלח עמי ולא תבא עליו המכה.

כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך וגו'
מהיכן בא עליהם?
יש אומרים:
מלמעלה.

ויש אומרים:
מלמטה.

ורבי עקיבא אמר:
מלמעלן ומלמטן.

אמר רבי שמעון בן לקיש:
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם עשיתם המונים המונים על בני, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, שנאמר: הנני משליח בך את הערוב, חיות ועופות מעורבבין, אבל ארץ גושן שישראל יושבין בה לא היה שם ערוב, שנאמר: והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן.

אמר רבי אמי:
כאדם שאומר לחבירו לא יטול פלוני בטאריקי זו שפלוני פטרונו עומד עליהן.

ושמתי פדות בין עמי
מלמד שהיו ישראל ראויין ללקות בזו המכה ונתן הקדוש ברוך הוא פדיונם המצרים, ואף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מביא עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים, ומשליכן לתוך גיהנם תחת ישראל, שנאמר: (ישעיה מג, ב-ג) כי אני ה' אלהיך קדוש ישראל מושיעך נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך.

ג [מכת הערוב - ב]

ויעש ה' כן ויבא ערוב כבד ביתה פרעה
הוא לקה תחלה שהוא התחיל בעצה רעה תחלה, שנאמר: (שמות א, כב) ויצו פרעה וגו', ואחר כך ובית עבדיו.

ויקרא פרעה ויאמר משה
לא נכון לעשות כן, לפי שהמצריים משתחוים לבהמות כאלוה.

דרך שלשת ימים נלך במדבר

כדי להטעותן.

ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם. ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך
מהו הנה?
התפלה תהיה מיד כדי שיסור הערוב ממך מחר, הדא הוא דכתיב: וסר הערוב.

ויצא משה ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב
למה הביא עליהם ערוב?
לפי שהיו אומרים לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות. דברי רבי יהודה.

רבי נחמיה אמר:
מיני צרעין ויתושין.
ונראין דבריו של רבי יהודה, לפי שבצפרדעים כתיב: ( שמות ח, ט) וימותו הצפרדעים, לפי שלא היה בהן הנאה בעורותיהן. אבל ערוב, שהיה הנאה בעורותיהן, לפיכך לא נשאר בהן עד אחד שאלו היו צרעין ויתושין היה להן שיסריחו.