רמבן, שמות פרק ח

(ה): למתי אעתיר לך -
כתב רש"י:
אלו נאמר מתי אעתיר היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי. אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו.

ועל דרך הפשט בעת תפלתו היו סרות המכות כי כתוב ויצעק משה אל ה' וגו' ויעש ה', ואין כתוב "ויעש ה' ממחרת". ואין לשון "למתי" ראיה שהתפלל מיד, כי הוא כמו מתי ורבו הלמדי"ן הבאים ככה, למחר יהיה האות הזה (להלן פסוק יט), למן היום אשר יצאת מארץ מצרים (דברים ט ז), עד למנחת הערב (עזרא ט ד), כנף האחד לאמות חמש (דהי"ב ג יא). ורבים ככה:

וטעם להכרית הצפרדעים -
רמז למיתתם, כלשון ונכרתה הנפש ההיא (להלן יב יט), והכרתי לאחאב (מ"א כא כא). ואמר משה פעם אחרת וסרו הצפרדעים, לאמר כי מיד שיתפלל יסורו כלם, שלא יפחד פרעה שימותו אלה ויעלו אחרים מן היאור, רק תסור המכה לגמרי, ואע"פ שתשארנה מהם ביאור. וכל זה להודיעו כי המכה מאת האלוהים על עניין ישראל בלבד:

(ו): ויאמר למחר -
ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד.

ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני:
שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה ידע כי הגיע עת סורם ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר.

והנכון בעיני כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד לא יסורו עד למחר:

(יד): ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים -
אמר ויעשו כן, שהכו בעפר הארץ ואמרו השבעת השדים ועשו לטיהם כאשר עשו בשאר פעמים להוציא את הכנים ולא יכולו. ויתכן שילמד "ויעשו כן" שעשו כהוגן דברים מוציאים את הכנים ולא הצליחו מעשיהם בפעם הזאת. כי חכמי החרטומים יודעים היו מה בכוח ידם לעשות, וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות:

(טו): ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים הוא -
אמר רבי אברהם:
כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כן, אמרו אל פרעה לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל, רק מכת אלוהים היא כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים, כי פרעה לא כחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה, וזהו כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו (ש"א ו ט), על כן חזק לב פרעה. והביא ראיה מפני שלא אמר "אצבע ה'" שהוא אלהי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'.
ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים:

ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא "אצבע אלוהים", רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא "יד ה'" "ואצבע אלוהים", כאשר נאמר בכתוב שהביא לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (להלן יד לא), והייתה יד ה' בכם ובאבותיכם (ש"א יב טו), כבדה מאד יד האלוהים שם (שם ה יא). ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן, גם במכת הערוב שהייתה בהתראה, ולא בשאר המכות:

אבל העניין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלוהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט העניין אמרו "אצבע אלוהים" ולא אמרו "יד אלוהים", כלומר מכה קטנה מאתו. ולא אמרו "אצבע ה'", כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם:
ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, סיבה מאת השם הייתה להם, סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו.

והנראה בעיני עוד כי מכת הדם להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא אמר הכתוב "ויהיו הצפרדעים", רק ותעל הצפרדע, שנאספו ועלו, רק מכת הכנים הייתה יצירה, ואין טבע העפר להיות כנים, על כן אמר והיה לכנים, ואמר להוציא את הכנים, כעניין תוצא הארץ נפש חיה וגו' ויהי כן (בראשית א כד). ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך ויתעלה. ואמר ויעשו כן, ולא יכולו, כי השביעו השדים לעשות מאמרם ואין בהם כוח:

ומה שיחזק דברי בצפרדעים, אמרם (שמו"ר י ד):
רבי עקיבא אומר צפרדע אחת הייתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות.
צפרדע אחת הייתה שרקה להם והם באו. שלא ראה ר' אלעזר בן עזריה שיוכלו החרטומים להביא טבע חדש בצפרדע להוליד רבות חוץ מטבעם, אבל אספו אותן להעלותן. ועל דעת רבי עקיבא שרץ היאור צפרדעים, שישרוץ בהם יותר ממנהגו. ועל דעת רבי אלעזר בן עזריה כמו שרצו בארץ (בראשית ט ז), עניין תנועה כמו שפרשתי בסדר בראשית (א כ), שיאספו ויתנועעו ביאור ומשם יעלו על המצרים.

ורבותינו (שמו"ר י ז):
אמרו בכנים שאין השד שולט על ברייה פחותה מכעדשה. ולא יכלו אפילו לאסוף כנים ממקומם ולהביאם.

ואמרו במדרש רבה (שם) עוד:
כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיה מעשה אלוהים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמם למשה להוציא את המכות:

ומה שאמר ר"א, כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (להלן ט י), אבל לא התרה בו, כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו"ר י ד): שהיו מסרסים אותם.
וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד. והכל רחמים מאתו באדם, כעניין שנאמר (יחזקאל לג ט): ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעוונו ימות ואתה נפשך הצלת. ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר, בעבור שהוא מיתה, וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (להלן ט טז): ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו העניין איך יהיה:

ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וציווה הקב"ה למשה שילך שם.
והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו. וזה טעם וניצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתייצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה.

וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתייצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. ובברד (להלן ט יג): השכם בבקר והתייצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב"ה שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להיענש.
אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבוא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמיימה. והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו:

(יח): והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן -
בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גושן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גושן, שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא. ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה): ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות, כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך:

אני ה' בקרב הארץ -
פירש ר"א:
דרך משל, כמנהג המלכים שיעמדו באמצע המלכות להיותו קרוב אל הקצוות.
ואין לדבר זה טעם.
אבל הוא
לומר כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ, לא כמי שיחשוב עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד).

ויתכן שיהיה כמו כי שמי בקרבו (להלן כג א), והוא סוד נשגב ונעלם:

(כה): וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר -
כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים "למחר", כן רצה משה לעשות גם בזאת שיתפלל ויסורו מחר. והנה סר הערוב והלכו להם, לא כאשר היה בצפרדעים, מן הטעם שאמרו רבותינו (שמו"ר יא ג):
שרצה הקב"ה לצער אותם במכות, לא להועיל להם כלל.
ומשה נשמר בכך באומרו, כי אמר לפרעה להכרית הצפרדעים שירמוז למיתתם כמו שפירשתי (לעיל פסוק ה)