{א} ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו'. ירצה להודיע מקום טעותם שהיא לב' סיבות:

האחד להיותם כהנים שאליהם תאות העבודה וזהו שהתחיל לומר בני אהרן.

ב' היותם גדולים במעשה ושקולים הם כמשה ואהרן כאומרם ז''ל (תו''כ הכא אחרי נג) וכאומרם בספר הזהר הקדוש (אחרי נו)

שהיו במדרגה גדולה מצד מעשיהם,

וזה אומרו נדב ואביהוא, ובחינה זו אינה באלעזר ואיתמר שהגם שהם בני אהרן, אין להם מדרגה מצד עצמם כנדב ואביהוא, וכן תמצא שדרשו ז''ל (תו''כ להלן פסוק טז) במה שכתוב ויקצוף משה על אלעזר וגו' הנותרים וגו' יעויין שם דבריהם, ובכח זה נכנסו, ודקדקו ליכנס שניהם יחד להגדיל זכותם, ולא רצו לקחת מאש המזבח, אמרו אולי אין ראוי לקחת ממנה אלא לקטורת החיוב, לזה הביאו מבחוץ.

וישימו עליה. ולא אמר עליהן כאומרו ויתנו בהן וגו', וישימו עליהן, חוזר אל האש שהזכיר בסמוך, להיות שהקפדה היא על אש זרה, לזה כינה בה המעשה.

זרה אשר לא צוה. פירוש ומה היא זרותה?

שלא צוה ה' אותה. ואולי שאם היו לוקחים אש מעל המזבח, לא היה ה' מקפיד על הדבר כל כך. או אפשר שהיה מקפיד מאופן אחר. עוד ירצה על זה הדרך אש זרה אשר לא צוה אותם לעשות כן וזה היא זרותה.

{ב} וימותו לפני ה'. אולי שירמוז טעם מיתתם, שהוא להפחיד לירא מן המשכן בראותם את אלו שקרבו לפניו מתו, עוד ירמוז כי מיתתם היה על מה שקדם מהם לה', על דרך אומרם ז''ל (ויקרא רבא פי' ג) שמיתתם היה למה שקדם ויחזו את האלהים וגו', והם הם אצילי בני ישראל.

{ג} הוא אשר דבר ה' וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו הוא?

ב' אומרו לאמר משמע שצוה ה' לאמר, אם כן למה לא אמר עד עתה?

ושגיון זה דומה לשגיון אזהרת שבת שלא צוה בשעתו, עד אחר כך אמר (בשלח טז כג) הוא אשר דבר ה', ושם מצינו לו טעמים מספיקים בענין, כי לא נאמר לו לאמר כמו שדקדק לומר הוא אשר דבר ה' שבתון וגו' ולא אמר לאמר, מה שאין כן במה שלפנינו שאמר לאמר.

ורז''ל מצינו להם שאמרו (תו''כ הכא)

היה אהרן עומד ותוהא ואומר: אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני?!

נכנס משה אצלו והיה מפייסו, אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי, עתיד אני לקדש הבית באדם גדול, והייתי אומר, או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך וכו' עד כאן.

דבר אחר:

ויאמר משה וגו' הוא אשר דבר וגו' דיבור זה נאמר למשה בסיני ולא ידעה עד שבא מעשה לידו וכיון כו'.

אמר לו משה לאהרן: לא מתו בניך אלא בשביל קדושת שמו של מקום, שנאמר (תצוה כח מג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק, ע''כ.

הנה לדרך הראשון מפרש תיבת הוא על זה הדרך להיות שהיה מצטער על הסיבה שהוא סבב לבניו שמתו, לזה אמר לו משה כי הוא זה טעם מיתתם, לצד אשר דבר ה' וגו' ולא לצד עונו היה הדבר, ותיבת הוא כפי זה חוזרת אל הסובב.

ולדרך ב' תיבת הוא חוזרת אל הדיבור הסתום שלא ידעו ועתה ידע, כי הוא זה מכוון הדיבור הנאמר לו קודם ונקדש בכבודי, גם לא נאמר לו שם דבר ולא לאמר דוק ותשכח, ונשארו הדברים בלבב משה סתומים עד שעת מעשה והבינם, ואמר הוא אשר דבר ה' אלי.

ומה דבר?

ונקדש בכבודי.

ואומרו לאמר וגו' פירוש כוונת דברי ה' באומרו ונקדש בכבודי הוא לומר על זה הדרך באומרו ונקדש, רצונו לומר בקרובי אקדש, ואומרו בכבודי הוא ועל פני כל העם אכבד, ולדרך זה נתיישבו כל הדקדוקים. אלא לדרך ראשון עדיין קשה, מה שהקשינו. ולעמוד על עומק דבריו יש להעיר אומרו או בי או בך, שלא היה לו לומר אלא בי או בך, או יאמר בך או בי, כי לא יוצדק לומר או בתחילה?

ולזה נראה לישב כי לצד שיש בענין ב' דברים:

הא' הוא בחינת המעלה.

והב' בחינת המאורע שהוא המיתה,

וכשבא לומר את אשר הבין מי הוא הקרוב אשר יקדש בו, אם היה מתחיל לומר בי או בך, היה נשמע בדבריו כי הוא הקרוב לפני ה' ביותר מעלה וכבוד, ולזה הזכיר עצמו בפשיטות והזכיר אהרן בספק או, לזה אמר או בי, שגם הוא בספק ואם היה אומר בך או בי, יבא המיחוש כי רצה להלביש המאורע הרע באהרן, כי הוא ימות בהשראת שכינה ואת עצמו עשה בספק, לזה נתחכם משה ואמר או בי הקדים עצמו, לצד בחינת קבלת הפורענות ולא בהחלט, כדי שלא יכנס בחשד כי מעריך עצמו בערך גדול מאהרן, ואמר או דרך ספק כדרך הספק שעשה באהרן באומרו או בך.

אלא שעדיין קשה, כיון שלא נאמר מה' אלא אחד מהם, ולא נכנס לו הספק אלא איזה אחד מהם, אם כן למה מתו שנים?

ועוד, מנין לו לומר שהם גדולים ממשה ואהרן כיון שלא אמר ה' אלא אחד מהם, ומתו שניהם נכנסו במקום אחד מהם, ואינו יכול לומר אלא טובים הב' מאחד מהם?

אכן הכוונה הוא שכשאמר לו ה' ונקדש בכבודי ידע משה כי ימות מהצדיקים, אלא שסבר בשיעור משמעות הדברים באומרו ונקדש בכבודי הוא שיתקדש הבית באותו שהוא כבודי, מכובדי שהוא הצדיק. ולפי זה אין כאן אלא צדיק אחד, כי כן משמע כבודי לשון יחיד, ונפל לו הספק, מי הוא זה היחיד אם הוא משה אם הוא אהרן, והוא אומרו או בי או בך, וכמו שפירשנוה. ועכשיו כשראה כי מתו שנים, חזר להבין כוונת אומרו ונקדש בכבודי שאין הכוונה שיתקדש ובמה בכבודי שהוא לשון יחיד, אלא הכוונה הוא על זה הדרך בקרובי אקדש והוא אומרו ונקדש.

ואומרו ועל פני כל העם אכבד, הוא כוונת אומרו בכבודי פירוש בשביל כבודי, וכפי פירוש זה לא אמר ה' לשון יחיד בצדיקים כי הצדיקים נרמזו באומרו ונקדש, ואומרו בכבודי הוא בשביל כבודי, והראיה שכך הוא כוונת אמירתו יתברך, שהרי מתו שנים והוא אומרו הוא אשר דיבר, תשובה לאהרן שלא יתעצב וכו' ופירש דברי ה' שהם לאמר פירוש כוונת אמירתו היא על זה הדרך, בקרובי וגו' ועל פני וגו' לשלול פירוש אחר שיתחייב ממנו לומר שלא ימות אלא אחד.

או אפשר שמשה הבין גם כן דרך, זה שאמר כאן בקרובי וגו' ועל פני וגו', והוא מה שרמז בדבריו או בי וכו' כי אומרו או יגיד שקדמה חלוקה אחרת והוא שניהם יחד, והוא דרך שצדק לבסוף, או בי לבד, או בך לבד, ואחר מעשה הוכרע ספק השקול, שכוונתו לאמר בקרבי וגו' ועל פני וגו' ולזה מתו ב'.

ובזה נתיישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב. ונשאר ליישב מכל מקום מי אמר למשה להכריע כן, דלמא לעולם הכתוב כפשוטו ונקדש הבית בצדיק אחד הנרמז בתיבת כבודי ומה שמתו ב' כי זכות שניהם מתאים לשיעור אחד מהם משה או אהרן. הנה בהשכיל על טעם הדבר, נדע שאין זו קושיא, כי טעם הדבר הוא לצד שחש ה' שכשראו ישראל את אלהיהם, שכן שמו בתוכם, ואין גדולתו ומוראו ניכר, כסדר שהוא ניכר בעליונים, שלא יהיה מוראו עליהם כמצטרך, ולא יתנהגו כשיעור הכבוד המתחייבים בו.

ויותר יש לחוש לגדולי ישראל שיחשבו בדעתם שהם קרובים אל ה', וירצו להיות נגשים ומתקרבים, אשר על כן עשה משפט בגדול שבכולן, שאין גדר למעלה ממנו, לחוש לו לומר שבערך בחינתו לא תמנע ממנו הקריבה לה', ונשאר כל העם שומרים כבודו יתברך, כאומרו ועל פני כל העם וגו'. ומעתה לכשנאמר כי משה בפני עצמו גדול מנדב או אביהוא, אהרן בפני עצמו גדול מכל אחד מהם גם כן, אם כן הניח ה' הדרגה שאין עליה מורא, ולצד התחברותם, הלא לא יועיל זכותו והשגתו של אחד לחבירו, להכינו לאושר להתקרב לשכינה. ואין הגבלת כבוד לה' אלא לגדר של כל אחד מהם, ולא לגדר גדול מאחד מהם. ולכשנכחיש בחילוק זה, ותרצה לומר כי יצטרף זכות ב'. אם כן עדיין יחסר הגדלת כבודו יתברך בערך משה ואהרן יחד, או שלשה כנדב ואביהוא, או ה' שיצטרף זכותם ליותר מזכות נדב ואביהוא, אלא ודאי, כי לא יצדיק הצירוף כאן.

ועוד תמצא שאין נערך זכות הנפרד לזכות הנסמך, בבחינת המרגליות ואבנים טובות, שב' קטנים הגם שיהיו גדולים בהצטרפותם יחד מאחת גדולה, לא תכנס עמהם הגדולה בהשוואת הערך, והדברים פשוטים.

{ו} ראשיכם אל תפרעו וגו' ועל כל העדה וגו'.

פירוש אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה, אבל על כל העדה יקצוף אם יעשו כן, אלא חייבין לקרוע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין שחייבין לקרוע עליו כל ישראל (מועד קטן כב:). ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן, חייבים כל ישראל לקרוע עליהם. ואומרו ואחיכם וגו' יבכו, למצוה, ואם לא בכו אין עליהם קצף כמשפט הקריעה.

ודקדק לו אשר שרף ה', יתבאר על דרך אומרו ז''ל (שבת קה:)

שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו ולא יבכה עוד.

והוא מה שרמז באומרו אשר שרף וגו' פירוש אם יבכו השרפה אין להם אלא מה שכבר שרף מקודם לשלול שלא תהיה שריפה אחרת עוד.

עוד ירצה באומרו ולא תמותו ועל כל וגו' פירוש כי באמצעות מיתת הצדיקים מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם הם גדוליהם הצדיקים, ובפרט כהני ה' המכפרים בעד העם.

{טז} דרש דרש משה וגו'. אומר אני כי משה לא החליט בדעתו להתירו באכילה, והראיה ממה שלא אמר להם דינו, כמו שאמר להם במנחה (פסוק יב) קחו את המנחה וגו', שאם היה בדעתו בפשיטות להתיר היה לו לומר קחו את החטאת, מה תאמר שאמר דין המנחה וחשב כי אין הפרש בינהם כל עיקר. ולרוב פשיטות שהיה לו הדבר לא הוצרך לומר, אם כן לא היה לו לדרוש, כי מנין נכנס לו המיחוש לדרוש עליו מה היה בו?

אלא ודאי שלא אמר אלא הפשוט אצלו, שהיא המנחה שהיא קדשי שעה, וממנה לשעיר נחשון ושעיר עזים שהיו קדשי שעה, אבל שעיר ראש חודש שהוא קדשי דורות עדיין היה הדבר עומד אצלו בספק, והיה דורש בדעתו אם יתירנו כמו כן או לא. ודרש עליו מה היה בו, ולזה כפל לומר דרוש דרש אחת למשפטו ואחת לעצמו מה היה בו, והנה וגו' ויקצוף על אשר עשו דבר מדעתם ,שאפילו הוא עדיין לא ידע את אשר יצוה להם עשות. והגם שאמר לבסוף תאכלו אותה כאשר צויתי, פירוש יותר היה לכם לדמותה למנחה אשר צויתי לאוכלה ולא לשורפה בלא טעם, הפך מה שצויתי במנחה.

ובתורת כהנים אמרו:

דרש דרש מפני מה נשרף, ומפני מה (לא) נאכלו אלו?

ובישוב הכתוב הדברים רחוקים, כי אחר הדרישות הוא שנגלית השריפה, ואיך ידרוש קודם למה נשרף?!

ויש לישב.

הנותרים לאמר. אומרו לאמר, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פי' ג):

הנותרים אמר ר' פנחס ולואי שלא נשארתם ע''כ.

והוא אומרו הנותרים לאמר פירוש הנותרים לאמר ענין אחר, והוא דברי ר' פנחס, ובתורת כהנים אמרו: לאמר, אמר להם השיבוני על דברי פירוש הרשם להשיבו שלא ימנעו לצד ראותו בקצף עליהם, עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פע''ג) בפסוק צאן לבן הנותרות שהוא לשון פחיתות, והוא אומרו הנותרים לאמר כאילו אמר לאמר הנותרים פירוש קראם במאמרו נותרים לשון פחיתות.

{יט} וידבר אהרן אל משה. רז''ל (תו''כ) אמרו אין דיבור אלא לשון עָז, יורה על דברים קשים. צריך לדעת, איך יוצדק ענין זה באהרן עם משה?

ואולי כי לצד שאמר משה לבניו הנותרים שהוא דבור דומה לקללה, והוא עדיין בחרדת לב על ב' בניו שכבר מתו בו ביום, והשטן מקטרג. ומה גם כששמע עקימת שפתיו של משה בדמיון הקללה, לזה חרד לבו ודבר בקול גדול לפני משה כי נכמרו רחמיו אל בניו.

הן היום. רז''ל דרשו (זבחים קא.) שרצונו לומר וכי ביום זה הקריבו אלעזר ואיתמר שאסורים להקריב באנינות, שאתה אומר שמא הקרבתם אותו באנינות, ולזה שרפתם. אני הוא שהקרבתי וכהן גדול מקריב אונן. ופשט הכתוב הוא על זה הדרך הן היום הקריבו פירוש נדב ואביהוא את חטאתם ואת עולתם לפני ה' וכו', שכוונתו כי הוא אונן כי בו ביום מתו, ואכלתי חטאת היום, פירוש חטאת של יום, שהוא שעיר ראש חודש, וכאן רמז לו שישתנה זה ממנחה, שהוא קדשי שעה, אבל חטאת היום הוא קדשי דורות, הייטב בעיני ה' לאוכלו?!

והיה נראה להוכיח מכאן ספק אחד, אם מותר לתלמיד להורות לעצמו הוראה במקום רבו, שראיתי להרא''ש ז''ל (עירובין פ' הדר) שכתב לאסור זולת סר סכינא שאין קפידא כל כך. והנה ממה שראינו שהורה אהרן הלכה זו לעצמן ושרפו החטאת, משמע שמותר. ואין לך רב מובהק כמשה לאהרן. ואולי יש לדחות, כי אין הוראה זו הוראה, כפי מה שאמרו ביומא (רש''י שם דף ה:)

שדן אהרן קל וחומר ממעשר הקל, אמרה תורה לא אכלתי באוני קודש חמור לא כל שכן, ע''כ.

וכיון שנאמר לו מפי משה דין מעשר, כאלו אמר לו משה לשרוף, ולא הורה הוא לעצמו כלום, כי בכלל מעשר חטאת בקל וחומר. וכגון זה מותר לתלמיד להורות, וקל הוא מביעתא בכותחא. ועיין בדברי התוספת שם (עירובין סב:) פירוש הוראת ביעתא בכותחא.

{כ} וישמע משה וייטב וגו'. יש לדעת איך נתעלמה ממנו הלכה פשוטה כזו לחלק בין קדשי דורות לקדשי שעה?

ואם היה לו איזה צד לומר שאין לעשות חילוק זה, למה קבלו מאהרן ולא דן עליו לסותרו?

והנה לפי מה שפירשתי למעלה כי גם משה היה צריך לעמוד על הדבר אם לאכלה אם לשרפה, ולא היה לו מוחלט הדבר לאכילה, והקפדתו על אהרן ובניו היתה לצד שחשב ששרפוהו בלא טעם נכון, או לצד שמא אירע לה איזה מאורע כמאמר רז''ל (פסחים סב. זבחים קא) שאמר להם שמא אירע בו פסול בהקרבת דמו או נטמא או יצא חוץ למקומו, וכל אלה הדברים הם לצד מיעוט זריזותם, ועל זה היתה ההקפדה, מה שאין כן אחר שאמר לפניו אהרן הדין שדן בו ושרפו, קבל משה הטעם, וראה שלא שרף אלא אחר שדן דין צדק.

ואין הכי נמי, אם לא היה דן אהרן והיה דן משה כזה היה דן בדבר ושורפו, ולא יבצר ממנו כל דבר, ואומרו וייטב בעיניו, פירוש את אשר עשו בשריפתו, ולא הקפיד, על אשר סמכו על עצמן ולא שאלוהו.

או ירצה וייטב בעיניו אהרן כי טוב הוא ויורה יורה ידין ידין.

או ירצה וישמע משה פירוש התורה מעידה שחילוק זה שמעו משה מפי הקב''ה, וייטב בעיניו הדבר אשר עשה אהרן.

ואם תאמר אם שמע כן מפי הקב''ה מה מקום להקפדתו?

אולי לצד שלא אמרו עדיין לאהרן, חש שדן בו טעם אחר שאינו צודק ושרפו.

או אפשר כי באותו שעה נאמרה לו נבואה זו, כי מצויה היתה נבואה למשה, כאומרו (במדבר ט ח) עמדו ואשמעה מה ידבר ה', וכמו כן כאן, תיכף וישמע משה מפי ה' המשפט וייטב בעיניו אשר צדק אהרן במשפטו.

ורז''ל אמרו במדרש (תו''כ כאן) וזה לשונם:

אמר רב יהודה חנניה בן יהודה: היה דורש כל ימיו קשה ההקפדה שגרמה למשה לטעות, אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו, וכי מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה, ע''כ.

טעם אומרו כל ימיו, גם טעם חנניה שלא אמר כרב יהודה שהוא היותר מובן מפשטי הכתוב, גם טעמו של רב יהודה שלא חלק אלא אחר מותו. יראה כי חנניה ורב יהודה כל אחד מתכוין לדבר טוב על משה, לצד שיש לפנינו ב' דרכים:

הא' השכחה אשר אמר לו ה' והוא שלא מן המוסר לנאמן בית.

ב' שנתכעס על בני אהרן ודבר להם קשות כנזכר, וגם לצד אהרן קצף בדרך נסתר.

ובא חנניה ובחר לתלות במשה שגיון הכעס ששגג בו והוא סיבה לטעות, מלומר ח''ו ששכח דבר ה' שהוא דופי גדול. וכמו כן מצינו בספרי (מטות פסוק נז):

שאמר ראב''ע: בג' מקומות בא משה לכלל כעם ובא לכלל טעות וכו', כיוצא בדבר ויקצוף משה על אלעזר וגו' ע''כ.

מכאן אתה למד שהדבר שעליו הקפיד לא (מצד) הטעות. ואם תאמר אם כן למה הקפיד אם לא טעה?

בהכרח לומר שהקפיד על אשר דנו בדעתם וסמכו על הוראתם מבלי שאלת רבם, ועל זה נתעלמה הימנו הלכה ואמר אכל תאכלו, וסובר כי בהחלט הוא אומר כפי הדין שראוי לאכלה, לא כמו שפירשתי, שאין דבריו בהחלט אלא שאומר צד הנגדי למעשיהם. ובא רב יהודה וחלק כי אין לתלות במשה ההקפדה בהחלט, כי יש בהקפדה צד לומר שהיא גרועה מהעלם דבר, ואפשר לתלות שטעה ושגג בדין, ולצד שגיונו הקפיד על המעשה שנעשה שלא כרצונו יתברך. אבל זולת הטעות לא יקפיד על כבודו. והנה דעת זו לא היתה מוכרעת לרב יהודה אלא שקולה, שיש פנים להקל בבחינת ההקפדה, ויש פנים להקל בבחינת הטעות. ולזה לא חלק על חנניה אלא אחר מותו שעמד בדרשה זו, ולא אמר פָּן האחר, שישנו במשקולת ההשכל. משמע כי מוכרע אצלו הדבר כי הקפיד, ובזה חלק עליו, ולזה דקדק לומר אחר מיתתו אני משיב.

ובנוסח ספרא שלפנינו אמרו הריני כמשיב על דבריו, וממה שאמר כמשיב משמע ולא משיב, ויכוין ג''כ לדברינו. או אפשר לומר כי רב יהודה בחר בהחלט לומר טעמו של משה הוא לצד שטעה, מלומר שהקפיד שהוא מעשה בלתי הגון, כי הטעות יכול אדם לטעות בהסח הדעת, מה שאין כן ההקפדה שהוא מעשה מזיד.

ועוד אם נאמר שטעה הרי לא יצתה תקלה מטעות, ואם נאמר שהקפיד הרי יצתה תקלה מתחת ידו שהרי הקפיד ונתכעס, ולזה בחר רב יהודה לומר, מי גרם לו שהקפיד?

אלא שטעה.

וטעם אומרו אחר מותו, לומר שאפילו כל ימיו דרש, ואפילו כבר מת הדורש, לא נמנעתי מלחלוק לצד אמיתות הדבר אצלי. או נתכוין לומר שלא חלק עמו בפנים ושתק, אלא לאחר מותו. שאפשר שאם היה בחיים חיותו היה משיב על הדבר להוכיח במותו ורז''ל אמת יהגה חיכם.