רמבן, ויקרא פרק יא


(א): אל משה ואל אהרן וגו' דברו אל בני ישראל -
המצוות בפרשיות האלה נוהגות בישראל ובכוהנים, אבל עניינם מרובה בכוהנים, כי הם צריכים להשתמר תמיד מנגיעת הטומאה, בעבור שיצטרכו לבא במקדש ולאכול הקדשים.

ועוד, כי אם שגגו ישראל בהם חייבין להביא עליהם קורבן שיקריבוהו הכוהנים. ועוד, שציוה אותם ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור (לעיל י י).

והנה הם צריכים להורות לישראל הטמא והטהור שיזהרו בהם, על כן היה הדבור הזה אל משה ואל אהרן שניהם, או למשה שיאמר לאהרן, וצוה לשניהם דברו אל בני ישראל, ולכך נאמרו בספר תורת כוהנים, ויזהיר בפרשה באכילה ובטומאה שלא יטמאו המשכן וקדשיו.

(ב): מכל הבהמה אשר על הארץ -
פשוטו מכל הבהמה אשר על פני כל הארץ, כטעם מכל אשר בעולם.

ומדרשו (תו"כ פרשה ב ו): מפני שיש חיות בים ואין תורתן בסימנין הללו אלא כדגים, לפיכך אמר אשר על הארץ, להוציא מה שבים.

(ג): כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה -
טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו, אבל לא תאכלו באחד מהם. והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל, אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו.
וחזר ואמר (פסוק ח): מבשרם לא תאכלו, ללאו.

וכתב רש"י:
אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין?
אמרת קל וחומר, מה אלו שיש בהם קצת סימני טהרה אסורות וכו'.

ולשון ספרא (פרק ג ב):
מה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הם בלא תעשה על אכילתם, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתה?!
נמצאו הגמל והשפן והארנבת והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר, נמצאת מצוות עשה שלהן מן הכתוב, מצוות לא תעשה מקל וחומר.
עד כאן הברייתא.

אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה, שאינה באה אלא מדין קל וחומר, שאין מזהירין מן הדין. וכך אמרו באחותו שאסר הכתוב אחותו בת אביו או בת אמו (להלן כ יז), והוצרך לרבות בכתוב אחותו שהיא בת אביו ובת אמו אע"פ שבאה בקל וחומר ויש בה שם שתיהן, לומר שאין מזהירין מן הדין, כדאיתא ביבמות בפרק כיצד (כב ב). אבל הברייתא הזו, או שהיא שנויה כדברי האומר עונשין מן הדין במסכת סנהדרין (נד א), או שאינה מתרצתא.

והטעם במלקות שאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן מפני שאין מפריס פרסה, ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה, אין צורך לקל וחומר כלל.

אותה תאכלו -
ולא בהמה טמאה, והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה. לשון רש"י, וכך היא בתורת כוהנים (פרק ג א).

והרב רבי משה אמר (הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג):
שהוא למעט בשר האדם, אותה תאכלו ולא אדם, ובשרו וחלבו בעשה.
ולא מצינו שידרש כן לרבותינו.

ושמא חשב זה ממה ששנינו שם בת"כ (פרק ד ד):
יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהיו בלא תעשה על אכילתן?
תלמוד לומר: זה לא תאכלו, זה בלא תעשה על אכילתו, ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן.
וידון הרב מזה שאינו בלא תעשה, אבל הוא בעשה, ודרשו מן הכתוב אותה תאכלו.

ואין הדבר כן, שבפירוש אמרו חכמים (כריתות כא ב):
בדם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים שאפילו מצוות פרוש מדבריהם אין בו, ואם היה בשרו אסור, כל היוצא מן הטמא טמא.

ודם השרץ ודם האדם מעטו אותן חכמים מאסור דם,
ואמרו (מכשירין פ"ו מ"ה):
דם השרץ כבשרו, ולוקה עליו משום שרץ שאין בו משום דם, ועשאוהו כבשר.
אבל מה שאמרו שאינן בלא תעשה על אכילתן, לומר שלא נמנעו ממנו והן מותרין.

אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי, אבל המת למדו בו (ע"ז כט ב): מגזירה שוה מעגלה ערופה שאסור בהנאה.

(ו): ואת הארנבת -
מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה, אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר, גמל, שפן, חזיר, דוב אורב (איכה ג י), פרה ודוב תרעינה (ישעיה יא ז), וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב (לעיל ה ז): שתי תורים או שני בני יונה, יזכיר בתורים שהן בלשון זכר שתי, וביונה שני, להודיע שאין קפידא בהם.

ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו (בכורות כח ב): פרה וחזירה, ויאמרו (שם ו ב): גמל הבא מן הגמלה, כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם. וטעם האסור באלו, שאינן בעלי שני הסימנים.

(ח): ובנבלתם לא תגעו -
אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה, אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם, כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו. והעניין, לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא, ויזהר מן המקדש ומן הקדשים.

ושמא המדרש שאמרו רבותינו (תורת כוהנים פרק ד ט):
ובנבלתם לא תגעו, ברגל.
כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים, כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל, אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו, שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים.

ומה שאמרו (ר"ה טז ב):
חייב אדם לטהר עצמו ברגל, מצווה מדברי סופרים, ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה, זולתי מצוות העלייה. או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא, כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בת"כ.

ועוד שנוי שם (פרק ד י):
אחרים אומרים יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים, תלמוד לומר ולאלה תטמאו (פסוק כד), יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד, הוי אומר רשות.
וזה עיקר הדין מן התורה.

(ט): סנפיר וקשקשת -
סנפירים אלו השט בהם. קשקשת, אלו הקבועים בו. לשון רש"י. וכן הוא בגמרא במסכת חולין (נט א).

אבל לא תבין מלשונם שהן קבועים בגופן ממש ודבוקים בעור הדג, אבל קראום "קבועים" שאינן נדין ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר. והם הקליפין העגולים שגלדן דומה לצפורן, שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין, אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נפרד מן העור כלל אינו קשקשת, ובעליו אסור הוא. ולכך אמרו בגמרא (שם סו ב): קשקשת לבושא הוא, ולשון תוספתא (חולין פ"ג ה"ט): אלו הן הקשקשים שמלובש בהן, וסנפירים ששט בהן.

וזהו תרגומו של אונקלוס שאמר:
קלפין,
שהן קליפין שעל העור, נפשטין ונקלפין ממנו כקליפי האילנות והפירות, מן עניין הכתוב שאמר (ש"א יז ה): ושריון קשקשים הוא לבוש, שהשריונות כולן עשויים מן הטבעות, ויש שעושים בהם קליפות לסתום פיות הטבעות שלא יכנס בהן חץ דק, והקליפין ההם נקראו קשקשים. ולכך הזכירו חכמים בגמרא בפרק חלק (סנהדרין צה ב): לבושי שריון קליפה.

ויונתן בן עוזיאל תרגם:
ושריון גלבין,
מלשון תער הגלבים (יחזקאל ה א), הם הרצעניין, יתכוון לומר כי היה כסוי פי טבעת השריון ההוא כקליפי עור הדג שמבשלין העור החזק ומכסים השריונות בהן, כי כן עושים גם היום, והבן זה.

וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים.

(י): מכל שרץ המים -
אמר ר"א:
כי "שרץ" הקטנים שיבראו מן המים, "ונפש החיה" מזכר ונקבה.

ולפי דעתי, כי שרץ המים כלל לדגים השטים במים, כי כל לשון שריצה תנועה, ומכל נפש החיה הם חיות שבים, שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה. והנה לכולם דין אחד.

ומדרש ת"כ (פרשה ג ז):
חיה, זו חית הים, נפש, להביא בן הסירני.
יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי?
תלמוד לומר: שקץ.

(יא): ואת נבלתם תשקצו -
לרבות יבחושין שסיננן, יבחושין, שקורין מושלונ"ש בלע"ז. לשון רש"י.

ואני תמה בו שהמין ההוא פורש מן היין תמיד ופורח באויר ונח על הארץ, ואפילו משעת פריחתו נאסר, כדאמרינן בפרק אלו טרפות (חולין סז ב): בעי רב יוסף פרשה לאויר העולם מהו, וכל שכן שהוא נח על הכלים ועל הארץ למרחוק בכל בית האוצר כל היום תדיר, וקרינא ביה שרץ השורץ על הארץ (להלן פסוק מב).

אבל המין ההוא יתוש שמו, ונעשה ביין, כדאמרינן באגדה של טיטוס הרשע (ויק"ר כב ג). והיבחושים שהוזכרו כאן, מין שטמון במים ובוחשין אותו בכף ומוציאין אותו, מלשון (אין): בוחשין את השתית בשבת (שבת קנו א).

ובגמרא דזבחים פרק שני (כב א): אמר, כל המשלים למי מקווה משלים למי כיור, לרביעית אין משלים. ושאלו, אי למעוטי יבחושים אדומים, אפילו בעיניהו נמי, דתניא רשב"ג אומר כל שתחילתו מן המים מטבילים בו, שהוא מין שתחילתו מן המים, וכן נמי נמצאים בשמרי יין תדיר תולעים לבנים קטנים שהם נבראים מגסות היין ומסננין אותן.

וראיתי בפירושיו שם שכתב, יבחושים אדומים כמין יתושים בלא כנפים, כדרך שגדלים בשולי חביות יין שלנו מבחוץ יבחושים דקים, אף כן נבראו מן המים. ואולי בכך נתכוון בכאן, למין שאין לו כנפים ואינו נפרש מן המים אלא ע"י סינון, וגם הם באותו שם הלעז הם נקראים אצל הרב. אבל בפירוש מסכת חולין (סז א): כתב, יבחושים, כמו יתושים דקים הנמצאים במרתפות של יין. והכלל, שהוא מין שאינו שורץ על הארץ כלל.

(יג): ואת אלה תשקצו מן העוף -
לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד, עם מיניהם כבאותן שנאמר בהם למינו ולמינה, כי הכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור או בטהור להיתר, אבל אמר ואת אלה תשקצו מן העוף, לא אחרים מלבד אלה. וכן בשרצים המטמאים שהזכירם בפרט, אינן בדין הזה בלתי אלה הנקובים בפרשה בשמות.

ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט א), והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים. והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה, והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים. ואם בידוע שאינו דורס וודאי מותר, שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה, ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב (חולין סב א): אלא במדברות הוא שוכן תמיד. ואולי מפני שהוא שוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסין ואסרתו תורה עימהם.

ועוד מנו חכמים בסימנין, שאם נמצא עוף שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שטהור הוא, כי ידוע להם שאינו דורס. אבל כשיש בו שני סימנין מן השלשה הנזכרים נאסור אותו, כי העורב יש בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף ואנו חוששין לו ולמיניו שהם כולם בעלי שני סימנין. ואין צריך לומר שאם לא היה לו אלא סימן אחד מן השלשה האלו הנזכרים שנאסור אותו, כי שאר העופות האסורין כולן כך הם בסימן אחד, בלתי הנשר שאין בו אחד מכל אלו השלשה.

ועניין הדריסה הוא הצד ציד, שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר, והנץ הדק הנקרא אשפרוי"ר בלע"ז, ובערבי בוץ. וזה משפט העופות באסורם והתירם על הדרך הנכון והמתחוור בגמרא, ואשר חקרנוהו ומצאנוהו כן בבדיקת העופות.

והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו.

והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה ב), שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד.

(כ): שרץ העוף -
הן הדקין הנמוכים ורוחשין על הארץ, כגון זבובין וצרעין ויתושין וחגבים. לשון רש"י.
ואיננו נכון אצלי, כי לא יקרא העוף שרץ בעבור קטנו, ולא יהיה שמו עוף סתם בעבור גודל גופו. והעטלף קטן הרגלים, ורבים ממיני הארבה אשר רגליו גדולים ממנו, ולמה לא יקרא שרץ העוף כהם.

אבל שרץ העוף פירושו בצדו "ההולך על ארבע", כי כל עוף שילך על שני רגלים צוארו זקוף וראשו למעלה וסומך על כנפיו ומעופף תמיד, ולכן יקרא עוף כנף ועוף סתם. אבל בעלי ארבעה רגלים הולכים נמוכים, וצוארם וראשם למטה כשרצים, ולכך יקראו שרץ העוף, כאשר פירשתי בסדר בראשית (א כ). וכן חזר כאן ופירש, וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם, ופירושו, כאומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים בלבד ואין לו כרעים הנזכרים שקץ הוא לכם.

ומדרשו בתורת כוהנים (פרק ה י):
רבי אומר: וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים, הא אם יש לו חמש טהור.
והנה אין בפרשה הזו בשרץ העוף אלא מצוות עשה. אבל במשנה התורה (דברים יד יט): נאמרה בו אזהרה, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו, משם לוקים עליו.

(כד): ולאלה תטמאו -
לאלה העתידין להאמר למטה בעניין תטמאו, כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובעניין שבסוף הפרשה (פסוק לט): פירש על בהמה טהורה. לשון רש"י.
וא"כ למה חלקן הכתוב ולמה פרט בהם, היה ראוי שיאמר, כל הנוגע בנבלת בהמה יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתה יכבס בגדיו ויטמא עד הערב.

והנכון כי כאן הזכיר "בנבלתם" סתם ולא הזכיר בהם מיתה, ללמד שאין בהם שחיטה, וכל הנוגע בהן בזמן שאינם חיים יטמא, אבל שם אמר "וכי ימות מן הבהמה", לומר שאם נשחט אינה מטמאה.

ועניין הפרשה, הזכיר "ולאלה תטמאו", לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו, רק לאלה אשר יזכיר, והם הבהמה אשר איננה שוסעת שסע ומעלת גרה, ואמר טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא, בטומאה הנזכרת, וחזר ואמר שכל הולך על כפיו בחיה גם כן יטמא הנוגע עד הערב, והנושא יוסיף לכבס בגדיו. וכן "וזה לכם הטמא בשרץ" (פסוק כט), על העתיד להזכיר. ונשתבש רבי אברהם בכאן.

והנה למעלה בעניין אסור המאכל הזכיר הבהמה שאינה שוסעת שסע ומעלת גרה ולא הזכיר הולך על כפיו בחיה, אולי בעבור שאין דרך לאכלם לא פרט בהם, והניחם בתוך הכלל שאמר שנאכל הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ולא אחרת. וחיה בכלל בהמה, כמו שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור (דברים יד ד ה).

ולרבותינו בתורת כוהנים בפרשה כולה מדרשים, לכל הבהמה טמאים הם לכם, באבר מן החי (פרשה ד ב), וכל הולך על כפיו, באבר מן המת (פרק ו ו). כי יאריך הכתוב ויזכיר בהם טומאות רבות לרמוז שיטמאו כולם ומקצתם, במיתת כל הגוף ובמיתת האבר ממנו כשיתלש מן הגוף החי.

וטעם יטמא עד הערב -
בכל הפרשה, כי בערב יטהר אם רחץ בשרו במים. אבל קצר ברחיצה, בעבור שהזכיר כבוס בגדי הנושא שהוא הטבילה, וכל שכן שירחץ גופו. וכשהשלים להזכיר כל הטומאות בנבלות ובשרצים הזכיר הטבילה בכלים, במים יובא וטמא עד הערב וטהר, והוא הדין לאדם כי ממנו נלמוד. ובפרשה אחרת (להלן יז טו): פירש, וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב.

והזכיר גם העונש, ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו (שם פסוק טז), והוא כלל לכל טומאת הנבלות, וממנו נלמוד לשרצים, וכבר הוזכרה כאן הרחיצה בשרצים כמו שכתבתי. והחמיר הכתוב במשא יותר מן המגע בכבוס הבגדים, מפני שדרך הנוגעים ליגע בידו בנחת, אבל הנושא אותם, דרך משא שיכבד עליו ובגדיו יסייעו אותו ברוב פעמים.

(לב): וכל אשר ייפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ -
הקרוב אלי בזה, כי "מהם במותם" ירמוז לכל הנזכרים למעלה בבהמה טמאה ושרץ וחיה, כי למה יזכיר טומאת הכלים והבגדים בשרצים בייחוד, והיא נוהגת גם בנבלות, וכן כל המשפטים אשר יזכיר בהכשר האוכלין כולן שוין בכל הטומאות, ובכללן דבר הכתוב.

ואל יקשה עליך היות "בהם במותם" שבכתוב הראשון בשרצים "ומהם במותם" בכתוב השני בכולן, כי כן במקומות רבים.

ויתכן לומר, שהמתין הכתוב עד שהזכיר כל הטמאים בבהמה ובחיה ובשרצים, ואח"כ בסוף הזכיר הטומאה בכלים באחד אשר ישלים בו ללמוד ממנו לכל האחרים, כי דעת רבותינו (חגיגה יא א): שיהיה "מהם במותם" בשרצים, וממנו ילמדו על השרץ שהוא מטמא בכעדשה. וכן נהג הכתוב בטבילה, שהזכיר בסוף כל הטומאות טומאת הכלים וטבילתן, וממנו נלמוד לאדם וכלים בכל שאר הטומאות הנזכרות.

במים יובא -
ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב השמש, ואחר כך הוא נטהר בהערב שמשו. לשון רש"י.

ומדרשו בתורת כוהנים (פרק ח ט):
טמא עד הערב, יכול לכל?
תלמוד לומר: וטהר.
אי וטהר יכול לכל דבר?
תלמוד לומר: וטמא עד הערב.
הא כיצד?
טהור לחולין מבעוד יום, ולתרומה משתחשך.

ושיעור הכתוב לפי המדרש, במים יובא וטהר וטמא עד הערב. ועל דרך הפשט, במים יובא וטמא עד הערב וטהר בערב.

והנה הזכיר הכתוב בכל הפרשיות "עד הערב", כי יתפוס הטהרה לתרומת הקדשים, כמו שאמר (להלן כב ו ז): וטמא עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. אבל הטהרה לחולין או למעשר היא בטבילה בלבד, ולא יזכירנה בכאן, כי איננו מצווה להיטהר לחולין, ואם רצה אוכלן בטומאה.

(לד): מכל האוכל אשר יאכל -
פירש רש"י:
הכתוב הזה כפי מדרשו ילמד בו דברים הרבה, למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן וכו',
ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים, שכך שנינו וכו'.
ולמדנו עוד על ביאת מים שאינה מכשרת וכו'.
ובכללם אמר, ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר "יאכל", אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. זה לשון הרב.

ויש בו קצור, כי הכתוב הזה בטומאת האוכלין עצמה הוא, ואינו מדבר בטומאתן לאחרים. אבל הוציא הרב זה ממה שאמרו בתורת כוהנים (פרק ט א): אוכל יטמא, מלמד שמטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא, תלמוד לומר אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה.

וכבר חלקו על הרב, והביאו ראיות שאין האוכלין מקבלין טומאה מן התורה כלל אלא בכביצה, והמדרש בתורת כוהנים אסמכתא מדבריהם, שהם הוסיפו שיקבלו טומאה בכל שהוא. ועיקר הכתוב ידרש במה שאמר שם, האוכל, להוציא אוכלי בהמה, מכל האוכל, להביא אוכלי בהמה שחשב עליהם למאכל אדם, אשר יאכל, פרט לאוכל סרוח.

(לה): תנור וכירים יתץ -
בא הכתוב ללמד, שיהיה דין התנור והכיריים, שהן עשויין מן הטיט, ומסיקין האור בתוכן ואופין הפת בהן, בחבורן לקרקע, כדין כלי חרש, שהן הקדרות והקיתוניות האפויין בכבשן והן מטלטלין, שאף הם יקבלו טומאה, ואין להם טהרה במקווה.

ואמר "יותץ" ולא אמר ישבר, ללמד שאין צריך לשברן עד שלא ימצא במכתתו חרס לחתות אש מיקוד, אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם. וללמד עוד שהם מקבלין טומאה אף על פי שמחוברין בארץ. ויתוץ אשר בנה, כי עניין נתיצה הריסת בנין, כמו ותתצו הבתים (ישעיה כב י), ונתץ את הבית (להלן יד מה).

(לו): אך מעין ובור מקווה מים יהיה טהור -
יאמר שאין המים במקוה מקבלין טומאה בחבורם לקרקע אם ייפול בהן הטומאה.

ואמר ונוגע בנבלתם יטמא -
שיעורו ומים אשר נוגע בנבלתם יטמא, כי המים התלושים אשר יגעו בהם בנבלתם יטמאו, כי במקווה לא יגעו המים בנבלתם אבל נבלתם ייפול אל תוכו. והזכיר המים בלשון יחיד, כדרך מי נדה לא זורק עליו (במדבר יט יג).

או שיאמר הכתוב, וכל נוגע בנבלתם יטמא, והכוונה לרבות המים והמשקים הנזכרים ועל הכלל, כי בא זה ללמד על המים שהם מקבלין טומאה בתלוש ולא במחובר, שלא הוזכר זה עד עתה.

ובתורת כוהנים (פרשה ט ו):
רבי יוסי הגלילי אומר: ונוגע בנבלתם יטמא, במגע הן מטמאין ולא במשא.
וגם זה יתכן, שיחזור אל כל העניינים הנזכרים ויאמר שאין לשרצים רק טומאת מגע. ועוד לרבותינו בכתוב הזה מדרשים ביתור הלשון, וכולם הלכה למשה מסיני.

והזכיר טהרת המקוה והמים המחוברים בשרצים, והוא הדין לנבלות, אך המתין עד שהשלים להזכיר כל מיני המטמאין, או בעבור שדרך השרצים למות במעין ובור. וכבר הזכרתי דעתי (לעיל פסוק לב).

(לז): זרע זרוע -
זרע של מיני זרעונים. זרוע שם דבר, ויתנו לנו מן הזרועים (דניאל א יב). "טהור הוא", ללמדך שלא הוכשר ונתקן להיות אוכל לקבל טומאה עד שיבא עליו מים. לשון רש"י.

והנה למעלה הזכיר הכתוב "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים" ללמד על ההכשר, אבל שם אמרו שאין האוכל מיטמא מאויר כלי חרס אלא בהכשר מים, וכאן הוסיף שאף מן השרצים עצמם אין מקבל טומאה אלא בהכשר, כך מפורש בתורת כוהנים (פרק יא ה).

ויתכן עוד לומר, כי מכל האוכל אשר יאכל הנזכר למעלה הבשר והמאכלים הנזכרים, וכאן אמר שאף הזרעים כאשר יוציאו אותם לזריעה יטמאו בהכשר מים.

וטעם ההכשר, בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות, ולא כן ביבשים, ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין. והנה גם דין ההכשר נוהג בטומאת הנבלות, והזכירו הכתוב כאן לעניין שאמרנו.

(מ): והאוכל מנבלתה -
על דרך הפשט ידבר באוכל כדרך האוכלים, שנוגע ונושא מה שהוא אוכל ונטמא במגע ובמשא. והוצרך להזכיר זה, שלא יעלה על דעת שתהיה טומאתו יותר גדולה בעבור האכילה. והזכיר זה בבהמה טהורה, בעבור שיטעה אדם בה ויאכלנה שיחשוב שהיא שחוטה, ואין דרך לטעות כך במינים האסורים, ודרך התורה לדבר בהוה.

וכפי מדרשו (נדה מב ב): שבא ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה, והיא כזית, ג"כ הזכיר זה בנבלת בהמה טהורה והוא הדין לטמאה הנזכרת למעלה, כי השלים כאן דין הטומאות. ועל דעת מדרש תורת כוהנים, כל טומאות נבלות נתרבו מכאן, ופרשה של מעלה באברים היא, וכבר הזכרתי מזה (לעיל פסוק כד).

(מא): וכל השרץ השורץ על הארץ -
טעם הכתוב הזה, כי הזכיר למעלה השרצים לעניין הטומאה, ופרט הטמאים, ולא דיבר שם בעניין אסור אכילה כלל, ולכך אמר עתה וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל, לומר כי בעניין האכילה אין הפרש ביניהן שכולן אסורין, וחזר ופרט בהן והרבה בהן לאוין למלקיות, כמו שהזכיר רש"י (בפסוק מד).

(מז): להבדיל בין הטמא ובין הטהור -
שנבדיל בכל הנזכרים בין הטמאים לטהורים לעניין הטומאה.

ובין החיה הנאכלת -
נמשך לנפש הנזכרת, ובין נפש החיה הנאכלת, ויאמר שנבדיל לעניין אכילה בין נפש החיה הנאכלת על פי התורה במים ועל הארץ, ובין החיה אשר לא תאכל בהם.

ובתורת כוהנים (סוף פרשת שמיני) אמרו:
חכמים אומרים, בין החיה אשר לא תאכל, ליתן אזהרה לחיה. ואם כן הוא לאו.

ולשון רש"י:
בין הטמא ובין הטהור, צריך לומר בין פרה לחמור, והלא כבר מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין שנשחט חציו של קנה לנשחט רובו.
וקתני התם (פרק יב ז): וכמה הוא בין רובו לחציו, כמלא שערה.

ולא תחוש בזה ממה שאמרו בגמרא (חולין כט א): רוב הנראה לעיניים בעינן, שאין פירושו אלא להוציא מדברי האומר מחצה על מחצה כרוב, ולכך אמרו דבעי שיהא השחוט רוב ממש כדי שיראה לעיניים, לא המחצה שנחשוב אותו בלבנו ונאמר רוב הוא השחוט מאחר שאין במה שלא נשחט יותר ממנו. אבל כל שישחטו ממנו יותר מן החצי כשר הוא, ואפילו כמלא חוט השערה, כדמפורש בזו הברייתא, ואף בגמרא כך הוא עולה