רמבן, ויקרא פרק טו


(יא): וידיו לא שטף במים -
יקרא הכתוב הטבילה שטיפה במים, שאמר בכאן וכל כלי עץ ישטף במים, וכן יקראנה בבגדים כבוס, וכבס שנית וטהר (לעיל יג נח).
והטעם, בעבור כי הטבילה צריכה שלא יהיה בה דבר חוצץ אלא ישטוף כל גופו במים, כלשון ומורק ושוטף במים (לעיל ו כא), וכן נחל שוטף (ירמיה מז ב). ועניין הכתוב, בעבור כי הנגיעה בידים, אמר כי [כל[ )כאשר): ]אשר] יגע בו הזב בידיו ועדיין לא שטף אותם בשטיפת כל גופו במים יהיה טמא, כאלו אמר, וכל אשר יגע בו הזב בידיו ועדיין לא רחץ במים ביום טהרתו, יכבס בגדיו. והוצרך לומר לשון שטיפה, ללמד על הרחיצה שיזכיר (פסוק יג): ורחץ בשרו במים חיים, שתהיה בשטיפה ושפשוף להסיר החציצה, כמו שפירשתי.

ואיננו נכון שיאמר כי אשר יגע בו הזב אחרי שישטוף ידיו במים לא יטמא, שכבר אמר כי כל הנוגע בבשר הזב באי זה מקום שיהיה ממנו יטמא, וכן במשכבו ומרכבו ובכלי אשר ישב עליו עד אשר יטהר מזובו ורחץ בשרו במים חיים וטהר, אבל הכתוב ירמוז לטהרתו בטבילה גמורה כמו שפירשתי.

ורבותינו אמרו (תורת כוהנים זבים פרק ד ה):
שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים.
ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים.

וטעם טומאת הזוב באיש, מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים. וצריך קורבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי.

וטעם טומאת שכבת זרע (פסוקים טז - יח):
אע"פ שהוא בטבע התולדה, כטעם טומאת המת, כי המקור משחת, והשוכב לא יודע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר, ובזוכרי טומאת המת בעזרת הממית והמחיה יתבאר לך הקרי. ועוד אזכיר בנדה (להלן יח יט): טומאת עקרים.

הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קורבן, בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי. וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, (אבל): [שכל] הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קורבן בהתרפאותה כדין הזב.

ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה, כי הזכיר זוב האיש וטומאתו, ואמר בסוף (פסוק יג): ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וחזר ואמר באשה (פסוק יט): ואשה כי תהיה זבה, כאיש הזב, דם יהיה הזוב שלה לא לובן כאיש, והזכיר הטומאה בנדה ובזבה, ואחרי כן הזכיר בזבה (פסוק כח): ואם טהרה מזובה, כאשר יטהר הזב מזובו, וספרה לה שבעת ימים, כאשר יספור הזב, ואחר תטהר, כטהרת הזב.
ועל דרך הפשט, שתהיה צריכה רחיצה במים חיים כזב.

אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקווה (תוספתא מגילה פ"א הי"א). והטעם להם, מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר", שבכלל האיש היא, שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה, ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה, לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים