רמבן, ויקרא פרק טז


(א): טעם אחרי מות שני בני אהרן -
כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (לעיל י ח ט), ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'. והקרוב, שהיו שתי המצוות האלה ביום המחרת למיתתם, כי בו ביום אונן היה, ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות (שבת ל ב). ואזהרת היין, הדבור לאהרן היה, ובאותו היום הייתה גם זאת המצוה למשה, אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ואחרי כן כתב אזהרת היחיד.

ועל דעתי, כל התורה כסדר, שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו כגון וידבר ה' אל משה בהר סיני (להלן כה א): בספר הזה, וכגון ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדבר ז א): בספר השני, וכיוצא בהן, ולכך אמר בכאן "אחרי מות", להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד.

ועל דברי רבותינו (תו"כ פרשה א ג) שאמרו:
שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, יהיה טעם הכתוב שאמר השם למשה בלשון הזה, אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות.

(ב): וטעם אחיך -
שתזהירנו, כי אחיך הוא, ואע"פ שאתה אינך בבל יבא, אהרן אחיך בבל יבא.

ואמר ר"א:
שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטרת לפנים.
ואינו כן על דעתי, כי הכתוב שמזכיר תמיד העוון אומר (במדבר ג ד): בהקריבם אש זרה, ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות, כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד.
ועוד כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי, ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו. וכבר רמזתי (לעיל י ב): על חטאם, ולשון הכתובים יורה עליו.

אבל מלת "בקרבתם", כפי הפשט, כמו (או): בקרבתם אל המזבח (לשרת): (שמות מ לב), יאמר כי בשרתם לפני ה' מתו, אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצווה ובעת אשר יצווה.

ויתכן שיהיה טעמו כטעם שאמרו רבותינו (מכילתא בשלח ויסע ו):
שהיו מליזין אחרי הקטרת שעל ידו מתו נדב ואביהוא וכו',
ויאמר הכתוב כי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' בקטרת, אמר לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל ה' בקטרת, וימות אם יבא אל הקדש זולתי בקטרת, כי בו יכנס תחילה, כמו שאמר והביא מבית לפרכת (פסוק יב), וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (פסוק יג). וזה טעם כי בענן אראה על הכפרת - שלא יכנס רק בקטרת שיעלה עננו שם, כמו שאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת.

וטעם בכל עת -
בעבור שכבר הזכיר יום הכיפורים, שאמר (שמות ל י): וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, אמר בכאן לא יבא בשום עת אל הקדש רק בזאת, כלומר ביום אשר יקריב הקורבנות האלה לכיפורים, ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס כמו שאמר (פסוק יב): והביא מבית לפרוכת, ויפרש היום שיהיה בעשור לחדש השביעי (פסוק כט), ויחזור ויאמר כי יהיה אחת בשנה (פסוק לד).

(ג): וסוד בזאת יבא אהרן אל הקדש -
כסוד זאת אות הברית אשר הקימותי (בראשית ט יז), וכבר פירשתיו (שמות לא יג).

ורבותינו רמזו בו, אמרו בויקרא רבה (כא ו):
רבי יודן פתר קריה בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים חבילות חבילות של מצוות בידו. בזכות התורה, וזאת התורה (דברים ד מד). ובזכות מילה, זאת בריתי אשר תשמרו (בראשית יז י). בזכות שבת, אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיה נו ב). בזכות ירושלים, זאת ירושלים (יחזקאל ה ה). בזכות שבטים, וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מט כח). בזכות יהודה, וזאת ליהודה (דברים לג ז). בזכות כנסת ישראל, זאת קומתך דמתה לתמר (שה"ש ז ח). בזכות התרומה, וזאת התרומה (שמות כה ג). בזכות המעשרות, ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג י). בזכות הקורבנות, בזאת יבא אהרן.
וזה צריך פירוש ארוך, אבל כבר הכל מבואר בדברינו.

(ד): כתונת בד קדש ילבש -
שיהיו משל קודש, לשון רש"י.
ויאמר בגדי קדש הם - שיהיו כן כולם של קודש.

ובת"כ (פרק א י):
קדש ילבש, שיהיו משל קודש, אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכוהנים?
תלמוד לומר בגדי קודש הם, בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש.

ועל דרך הפשט, כאשר אמר (שמות כח ד): ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך, בשמונה הבגדים, יאמר שגם אלה בגדי קודש. וסודם כמו האיש לבוש הבדים (יחזקאל ט ג, דניאל י ה), ולכך הודיעו כי בגדי קודש הם.

ובויקרא רבה (כא יא):
כשירות של מעלן כך שירות של מטן.
מה שירות של מעלן איש אחד בתוכם לבוש בדים,
כך שירות של מטן, כתנת בד קודש.

ילבש. יחגור. יצנוף -
נדרש בתורת כוהנים (אחרי א יד):
לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים, אין לו יכול לא ילבש של שחרית? תלמוד לומר: ילבש יחגור יצנוף.

וכתב רש"י ז"ל:
יצנוף, יחית ברישיה, יניח בראשו, כמו ותנח בגדו אצלה (בראשית לט טז), ואחתתיה.

ולא נתברר לי דעת אונקלוס בזה, כי הצניפה סבוב, שיגלגלנה בראשו כצניף, ולמה יתרגם אותה בהנחה בלבד, ולא יתרגם בה הלשון שמיוחד לו לצניפה ממש. ואולי איננו בלשון הארמית, כי גם הצניפות והרדידים שבישעיה (ג כג): תרגם יונתן בן עוזיאל כתריא, ואין לשניהם לשון בצניף ובמצנפת רק (לשון [מלשון] הקודש מצנפתא.

(ח): וגורל אחד לעזאזל -
הר גבוה צוק קשה שנאמר (בפסוק כב): ארץ גזרה, לשון רש"י.

ובתורת כוהנים (פרק ב ח):
לעזאזל, למקום הקשה שבהרים.
יכול בישוב?
תלמוד לומר: המדברה.
ומנין שיהא צוק?
תלמוד לומר: אל ארץ גזרה.
ולפי זה יהיה פירוש מלת "לעזאזל" לקשה, והוא כפול הזי"ן כמו עזוז וגבור (תהילים כד ח).

ור"א כתב:
אמר רב שמואל: אע"פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם,
גם השעיר המשתלח הוא לשם.
ואין צורך, כי המשתלח איננו קורבן, שלא ישחט.

ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו. והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים.

אמרו בבראשית רבה (סה י):
ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו שנאמר (בראשית כז יא): הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה כז).

ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו):
לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקורבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו.
ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים! יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים.
מה מלאכי השרת יחפי רגל,
כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים.

מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתייה,
כך ישראל אין בהם אכילה ושתייה ביום הכיפורים.

מה מלאכי השרת אין להם קפיצה,
כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכיפורים.

מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם,
כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים.

מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא,
כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים.

והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר:
על המזבח,
ועל המקדש,
ועל הכוהנים,
ועל כל עם הקהל, שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו',
ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו.

וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלוהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח כעניין שנאמר (יחזקאל טז יח יט): ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלוהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת.

והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז): שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קורבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציונו כך.

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וציוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו.

וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כעניין שנאמר (משלי טז לג): בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י): יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל.

ותרגם אונקלוס:
לשמא דהשם ולעזאזל,
כי האחד לשם ה' ולא לו, והשני לעזאזל ולא לשמו של עזאזל.

ומפני זה אמרו רבותינו (ת"כ פרק יג ט):
ואת חקותי (להלן יח ד), דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח.

ולא מצאו בקורבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לעניין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כעניין שנאמר בעתיד (זכריה יג ב): את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה, ומה שהזכירו רבותינו (זבחים קד א): בכבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים.

והנה רמז לך ר"א שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. והמלה מורכבת, וחביריה רבים. והנה העניין מבואר, זולתי אם תחקור מה עניין לשכלים הנבדלים ולרוחות בקורבן. וזה יודע ברוחות, בחכמת נגרומנסי"א, ויודע גם בשכלים, ברמזי התורה למבין סודם, ולא אוכל לפרש. כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת.

(יח): ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וגו' -
הזאות שלפני הכפרת מכפרות על טומאת מקדש וקדשיו של לפני לפנים, והזאות שעל הפרוכת באהל מועד מכפרות על טומאת היכל וקדשיו כגון מנורה ושלחן ולחם הפנים ופרוכת עצמה, ומתנות מזבח הפנימי והזאות שעליו מכפרות על טומאת מזבח עצמו וקדשיו כגון הקטרת, ולכן הכתוב מחלק בהן ומזכיר כל כפרה לבדה.

ובתורת כוהנים (פרשה ד א ב): דורש זה מן הכתוב בסוף (פסוק כ):
וכלה מכפר את הקדש וגו', ואמרו, מכפר את הקדש, זה לפני לפנים, אהל מועד, זה היכל, המזבח, הפנימי, מלמד שכל אחד כפרה בפני עצמו, מכאן אמרו, נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים, גמר את המתנות מבפנים ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבחוץ, גמר מתנות שבחוץ ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח וכו'.

(כא): ונתן אותם על ראש השעיר -
לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקורבנות כלשון הזה, מפני שהקורבנות לרצון על אשי ה' והנם מרצים ומכפרים, אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עוונותם, ועונה אמן בעל כורחו, ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים, וזהו ונשא השעיר עליו - ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים איברים, כמו שמוזכר בדברי חכמים (יומא סז א).

(כג): ובא אהרן אל אהל מועד -
אמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא (לב א), ואמרו, כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מביאה זו שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אמורי פר ושעיר שנעשין בחוץ בבגדי זהב, וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן ובא אל אהל מועד להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה את הקטורת לפני לפנים, ופשט את בגדי הבד אחר שהוציאם ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים, לשון רש"י.

ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצווה שיבוא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לריקבון, אבל על כורחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה.
וטעם הכתוב, כי הזכיר בתחילה ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות, לומר שיתן הקטרת על האש עד שיעלה ענן הקטרת, ויצא מיד והניח הכף והמחתה שם ועל כל פנים יצטרך להוציא, ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד", לבא מבית לפרכת למה שהניח שם.

והנה הפרשה לא הזכירה כל מה שיעשה הכהן בתחילה בבגדי זהב כגון תמיד של שחר, אבל התחילה בעבודת היום בבגדי לבן, וסדרה הפרשה שיעשה בהם קטרת שלפני לפנים ופר שעיר הפנימי ועניין השעיר המשתלח. וכל זה עשוי בסדר אחד ולא נשאר לעשות בבגדים האלו לבד הוצאת הכף והמחתה.

ודרך הכתובים בכל מקום להשלים העניין אשר התחיל בו אע"פ שיש בו קצת עניין מאוחר למה שיזכיר אחר כן, ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד" בבגדים האלה להשלים עבודותיו והיא הוצאת הכף והמחתה שהוא צריך להוציאם משם, ופשט אחרי צאתו את בגדיו אשר לבש בבוקר בעת באו אל הקודש, והניחם שם במקום אשר יפשיטם, ללמד שלא ילבש אותם ביום הכיפורים אחר. והנה נשלם כל הנעשה בבגדי לבן בכל היום בסדר אחד. וחזר ואמר ורחץ את בשרו במים [וגו'] ולבש את בגדיו הידועים לו שבהם יעבוד כל השנה, ללמד שהוא טעון טבילה בין בגדים לבגדים. ואמר ויצא ועשה את עולתו, כי כל הנעשה קודם לזה בבגדי הלבן הכל מעשה פנים, ואילו ואיל העם שיזכיר הם נעשים על המזבח החיצון. והנה הזכירה הפרשה הלבישה הראשונה של בגדי הלבן והצריך בה טבילה, והזכירה הפשיטה האחרונה והצריך בה טבילה, ולמדנו שהוא טעון טבילה בכל חליפות בגדים.

ועל דעת רש"י:
תהיה הטבילה הזאת של הוצאת כף ומחתה אחרי אילו ואיל העם בין המוספין לתמיד של בין הערבים, וכן דעת כל הגאונים, וכן יראה מן הברייתא השנויה בתורת כוהנים (פרק ו ה): כפשוטה.

אבל אנו מצאנו בירושלמי (יומא פ"ז ה"ב):
אמר רבי יוחנן הכל מודים בהוצאת הכף והמחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים,

וכן כתב הרב ר' משה (הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ב), וכן הסדר השנוי במשנתנו (יומא ע א):
קדש ופשט וירד וטבל הביאו לו בגדי זהב נכנס להקטיר את הקטורת.

אלא כך הוא הסדר,
סדר היום בבגדי לבן,
ואילו ואיל העם והמוספין ואמורי החטאת ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב בטבילה שלישית,
והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן בטבילה רביעית,
קטרת חביתים ונסכים ונרות בבגדי זהב בטבילה חמישית.
והטעם בזה, לפי שאינה עבודה ואחרו אותה לאחר כל מעשה היום, ובלבד שנקיים בה חמש טבילות, ולכך הפסיק בסדר התמיד של בין הערבים ומוציאין כף ומחתה בין התמיד לקטרת.

(כז): יוציא אל מחוץ למחנה -
יוציא אהרן הנזכר, בצווי, על דעת ר"א.
והנכון, יוציא המוציא, וכן ושרפו, השורפים.

ואמר הכתוב "ושרפו"-
בלשון רבים, ללמד שאם נתעסקו רבים בשריפה, אחד מביא את האור ואחד מסדר עצי המערכה ואחד מבעיר את האש, לא יטמאו בגדים, אלא המצית את האור בפרים עצמם משיציתנו ברובו, ולכך חזר ואמר בלשון יחיד, "והשורף אותם".

(כט): תענו את נפשותיכם -
כבר ביאר רבי אברהם:
כי כל עינוי שימצא במקרא דבק עם הנפש הוא הצום, לסתום פיהם של הקראים מחוקי שם.

(לב): ואשר ימלא את ידו -
שיכול אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בבגדים מנין, תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו (ללבוש את הבגדים), והן כל הכוהנים הגדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה הצלוחית של שמן המשחה, לשון רש"י.

ואין הכוונה לרב, שלא יהא במקדש כוהן גדול מרובה בבגדים אלא מיאשיהו ואילך, שהרי בגמרא (הוריות יג א): אמרו:
משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים איזה מהן קודם,
ואמרו (מכות יא ב):
במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן הוא חוזר, שכולן נמצאים בזמן אחד.
אבל בכל הזמנים אם נתרבה בבגדים כשר לעבודת יום הכיפורים, שהרי לעולם מתקנין כוהן אחר ביום הכיפורים (יומא ב א), ואין מושחין אותו, ואם אירע פסול בכהן גדול משמש זה תחתיו שהוא כשר בריבוי הבגדים בלא משיחה.

(לד): וטעם ויעש כאשר ציווה ה' את משה -
שקיים אהרן כל מה שנצטווה, ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת, זולתי ביום הכיפורים בקורבנותיו ככל אשר ציווה השם את משה.