רמבן, ויקרא פרק יח


(ב): אמר בעריות דבר אל בני ישראל -
בלבד, בעבור היות אזהרת העריות שווה בכל ישראל לא יתייחדו בה הכוהנים, ולכן כללם כאחד. ואמר בתחילה אני ה' אלוהיכם - כטעם בעשרת הדברות (שמות כ ב).

וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוהיכם -
כאילו הוא אומר "ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלוהיכם", וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם (להלן יט ב). ואפשר כי הטעם, כי בצאת משה מלפני השם בלא מסווה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה, איננו צריך לומר להם "כה אמר ה'" כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו, לא ידבר מעצמו.

וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר, כמו והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום, ונתתי מטר ארצכם, ונתתי עשב בשדך (דברים יא יג טו), ואין משה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות ומצמיח עשב בשדה אלא ה' יתברך. וכן ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ואולך אתכם במדבר, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם (שם כט ג - ה).

וטעם לאהבה את ה' אלוהיכם כבר נתפרש (שמות כד א).

(ג): ועל דעת ר"א (לעיל יז טז):
הזכיר כמעשה ארץ מצרים - על השעירים הנזכרים, וכמעשה ארץ כנען - על העריות שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז): כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ.

ועל דעת רבותינו בתורת כוהנים (אחרי ט ג):
היו גם המצרים שטופים בזימה בכל העריות ובזכור ובבהמה.
והוא האמת, כי גם קדש היה בארץ בזכור מאז ועד עתה. והכתוב מעיד בהן, בני מצרים שכניך גדלי בשר (יחזקאל טז כו), ואומר אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (שם כג כ). והבשר כנוי, וכן זב מבשרו (לעיל טו ב), דם יהיה זובה בבשרה (שם פסוק יט).

(ד): את משפטי תעשו -
אלו דברים האמורים בתורה שאילו לא נאמרו בדין היה לאומרן, לשון רש"י.

ובתורת כוהנים (פרק יג ט):
אלו דברים הכתובים בתורה שאילולי לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזלות והעריות ועבודת כוכבים ושפיכות דמים וקללת השם.

ועל דרך הפשט, "משפטי" כמשמען, הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה, ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו. וכן יחזקאל (כ): הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ובשבתות אומר (שם פסוק יב): להיות לאות ביני וביניהם, וכן בנחמיה (ט כט): ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם.

ורבותינו אמרו (יומא פה ב):
וחי בהם, ולא שימות בהם, ללמד על פקוח נפש שדוחה את השבת והמצות.

ומדרשו (תו"כ פרשה ט י):
וחי בהם, לעולם הבא, אם תאמר בעולם הזה והלא סופו הוא מת. ואם כן, יחזור "אשר יעשה אותם האדם" גם על חוקותי.

ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם. כי העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד, ועל זה נאמר (משלי ג טז): בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו (שבת סג א): למשמאילים בה עושר וכבוד. וכן אותם אשר הם מתעסקין במצוות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להינצל ממשפטי הרשעים, ונפשם בטוב תלין. והעוסקין במצוות מאהבה כדין וכראוי, עם עסקי העולם הזה, כעניין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (להלן כו ה): והשיג לכם דיש את בציר וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם. והעוזבים כל ענייני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כעניין באליהו, בהידבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו, וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים.

ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות למען יאריכון ימיך (שמות כ יב), למען תחייה (דברים טז כ), והארכת ימים (שם כב ז), כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד.

(ו): אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה -
טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט):
כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עימהן.
וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

וכבר כתב ר"א גם כן:
כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.
וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שיישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים. ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה. ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בעניין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.

ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זימה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נישואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זימה מחשבת תאווה בלבד. והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצווה ההיא שיצווה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.

(ז - ח): ערות אביך וערות אמך -
לשון רש"י:
ערות אביך, זו אשת אביך,
וערות אמך, להביא אמו שאינה אשת אביו,
ערות אשת אביך, לרבות לאחר מיתה.
וכן פירש ערות אחי אביך לא תגלה (פסוק יד), ומהו ערותו?
אל אשתו לא תקרב.
וכן הוא באמת כפי משמעותו הנכון.

אבל בגמרא במסכת סנהדרין (נד א) העלו:
כי ערות אביך וערות אחי אביך על הזכרים ממש, ולחייבו בשוגג שתים.
ואני תמה לדעתם, למה לא יזהיר כן בבן ובאח עם ערות נשיהם, ואולי חששה התורה בכבוד הזקנים יותר?
אבל כל פסוק ופסוק בפרשה אזהרה אחת, לא באו בפרשה שתי אזהרות בלאו אחד, כי הלאו באחיות כלן וכן הבנות אחת הנה.

והנכון בעיני על דרך הפשט, כי ערות אביך וערות אמך לאו אחד הוא ואזהרה אחת, ימנע שלא יבא על אמו כי בבואו עליה יגלה ערות אביו וערות אמו. וזהו שאמר אמך היא, כי עשית בה שתים רעות, שגלית ערות אם וערות אב. ואחרי שהזהיר על ערות אביו שהיא אמו חזר והזהיר על ערות אשת אביו שאינה אמו, ואמר ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא. וכן ערות אחי אביך לא תגלה, פירושו אל אשתו לא תקרב, ולכך לא אמר "ואל".

(ט): מולדת בית או מולדת חוץ -
בין שאומרים לאביך קיים את אמה בין שאומרים לאביך הוצא את אמה, כגון ממזרת או נתינה, לשון רש"י.
ואינו נכון, כי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכלל האיסור הזה, והן כולן בכרת חוץ מן הנולדת משפחה ונכרית.

ואני תמה על הרב, שהרי בגמרא במסכת יבמות בפרק שני (כג א): מפורש:
ואימא פרט לאחותו מחייבי לאוין.
אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין?
דכתיב (דברים כא טו): כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה.
וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום?!
אלא אהובה אהובה בנישואיה שנואה שנואה בנישואיה.
ואמר רחמנא כי תהיין לאיש. ואימא פרט לאחותו מחייבי כריתות,
אמר רבא: אמר קרא ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ,
בין שאומרין לאביך קיים בין שאומרין לאביך הוצא, ואמר רחמנא אחותך היא.

והנה פירושו שאומרים לו הוצא שתוציאנה מביתך שאינה אשתך, ואין קידושין תופסין בה שהם חייבי כריתות ומיתות בית דין, ואע"פ כן חייב עליה משום אחותו, אבל אחותו מן השפחה ומן הנכרית אינה בכלל האיסור הזה מפני שהולד כמוה.

ועל דרך הפשט, יאמר ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת מן הנישואין שהכניסה האיש לו לבית, או מולדת חוץ, שמצא איש אותה בחוץ ותפשה ושכב עמה וילדה לו, לא תגלה ערוותה. הזכיר בבת אמו בין שתיולד מן הנישואין או מן הזנות, כי אע"פ שכל אחת משתיהן בת אמו ולא בת אביו, יעלה על הדעת שראוי לנהוג כבוד האחווה במולדת מן הנישואין ולא בבאין מן הזנות שהכל הפקר, ולכך הוצרך הכתוב להזהיר על הכל.

ועוד הזכיר באחותו מן האב כתוב אחר (פסוק יא), ערות בת אשת אביך מולדת אביך, והיא אחותו בת אביו מן הנישואין. והוצרך להזכיר זה, בעבור שהזכיר ערות אחותך בת אביך סתם, ופירש בבת אמו מולדת בית, בנישואין, או מולדת חוץ, בזנות, ויחשב מזה בבת האב מן הזנות שתהיה מותרת, כי אולי לא תחוש התורה לשאר האיש הבא מן הזנות בעבור שאין הנולדים ידועים לו, ולכך ביאר ואמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך, להגיד כי בת אביו הנזכרת בתחילה אינה בת אשת אביו. ובעבור שהיה בבני נח איסור באחווה מן האם ולא מן האב, יפרש הכתוב כי בישראל כולן שוות באיסור.

והנכון בפשט הכתוב הזה, מה שאמרו חכמים בגמרא במסכת יבמות (כב ב):
הבא על אחותו והיא בת אשת אביו, שאינה אמו, חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו.
ומפרש שם:
מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך, בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, שמע מינה משום אחותו ומשום בת אשת אביו.
ויכפול הכתוב בלאוין, לחייב על כל שם ושם, כי אפילו בשרצים יכפול לאוין רבים בשם אחד ללקות עליהם.

(יז): זמה היא -
תרגם אונקלוס:
עצת חטאין היא.

וכתב רש"י:
שיצרך יועצך לחטוא.
ולא ידעתי טעם לזה, שכל העריות גם העבירות האחרות היצר יועצו לחטוא.

אבל העניין הוא, כי שם זימה גזרו מן כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט יט), ומחשבה ההגונה יקראו מזימה, ולא יבצר ממך מזימה (איוב מב ב), ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקרא זימה, כעניין אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט), וכתיב (שם פסוק יא): כי היא זימה והוא עוון פלילים, וכן וזימתך ותזנותיך (יחזקאל כג כט), וזימת זנותך (ירמיה יג כז), הניאוף בסתר ובגלוי.

ולפי דעתי, אמר הכתוב "זמה" באשה ובבתה ואשה ואמה, לגנות העניין, לומר כי כשישכב עם אחת שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם, והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זימה. והוא העניין שהזכירו רבותינו (נדרים כ ב), וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ לח): אלו בני תשע מדות וכו'. ולכך אמר הכתוב "ערות אשה ובתה", וכן יאמר ואיש אשר ייקח את אשה ואת אמה זימה היא (להלן כ יד), ולא אמר ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך.

וטעם הכתוב, כי מתחילת הפרשה (פסוק ו): אמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, כי אסר הקרובות לו משום שארו, ונתן בהם טעם (פסוק י): כי ערוותך הנה, ועכשיו כשאסר קרובות אשתו אמר שארה הנה, לומר שגם המה אסורות מפני שהן שאר זו לזו ותהיה משכבן בשתיהן זימה כמו שפירשתי.
וכן אמר הכתוב (יחזקאל כב יא): ואיש את כלתו טמא בזימה, שטמאה לבעלה כי גם בהיותה עמו תחשוב באביו בעבור דמיונם. וקרא הכתוב שכיבת הבהמה תבל הוא (פסוק כג), שיבלבל זרע אדם וזרע בהמה, וכן אמר (להלן כ יב): בשכיבת הכלה תבל הוא, שיתערב האב והבן להיות לה כאיש אחד, תשכב עם שניהם יחד במחשבה.

(יח): לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה -
ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור, יאמר שאינו ראוי שתיקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות. ולא אמר כן באשה ובתה ואשה ואמה, כי הנה שאר, ואסורות אפילו לאחר מיתה.

(יט): ואל אשה בנדת טומאתה -
אסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי (לעיל בפסוק ו), שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע. והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר (לעיל יב ב), ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, ואיך יעשה ממנו ולד, והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו.
והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה, לא תתעבר ממנו, כי לא יוצר כלל, ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה ניזון מזה הוא ימיתנו. וכבר הזכירו הרופאים עוד, שאם יהיה ניזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם.

ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א):
אם יישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע.
ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה.

ועוד הגידו בו ניסיון אמיתי, והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האוויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב (לעיל טו כד): ותהי נידתה עליו, כי רעתה רוע מתדבק. והוא שאמר "בנדת טומאתה", יאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו יז), כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם.
ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה (להלן כ יח), כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתר, לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד. והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי.

(כ): ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע -
אמר ר"א:
כי המשגל לשלשה חלקים נחלק, האחד לפריה ורביה, והשני להקל מלחות [מלאות] הגוף, והשלישי לתאווה הנמשלת לתאוות הבהמות. ואמר הכתוב "לזרע", וטעמו אפילו לזרע, והנה היא אסורה לגמרי.
ואפשר שאמר "לזרע", להזכיר טעם האיסור, כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם. ולא הזכיר זה בעונש (להלן כ יח), כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב, ולכך אמר (במדבר ה יג): ושכב איש אותה שכבת זרע, כי בעבור הזרע תהיה קנאתו, וכן בשפחה חרופה (להלן יט כ): הזכיר שכבת זרע, כי האסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה.

והנכון בעיני, כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי לא ינקה כל הנוגע בה, הוצרך לומר "לזרע", שאם אמר "לא תתן שכבתך" בלבד היה נראה שיזהיר אפילו השוכב עמה לחבק ולנשק, וכאן בחייבי כריתות יזהיר, על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע לפרש כי במשגל יזהיר. והוא הטעם בשפחה חרופה שהיא כאשת איש. וכן יאמר באשת איש (להלן כ י): אשר ינאף את אשת רעהו, ולא אמר ישכב כי לא בשכיבה לבד יזהיר.

ולא אמר בכאן "לגלות ערותה", כי לא יזכיר כן רק בשאר הבשר ובנדה, ושהאסור בהן בעבור הגלוי, כמו שאמר (שם פסוק יט): כי את שארו הערה. ורבותינו דרשו באשת איש למעט משמש באבר מת, ואמרו בשפחה חרופה שאינו חייב אלא בגומר ביאתו, כמו שמפורש ביבמות (נה א).

(כא): למולך -
עבודה זרה ששמה מולך. והזכירו הכתוב בשם הידיעה, כי היה במצרים ידוע להם.

ורבי אברהם אמר:
כי יתכן שהוא מלכום תועבת בני עמון (מ"ב כג יג).
וכן נראה, כי כתוב (מ"א יא ז): אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון, וגם הוא היה ידוע להם.

וכתב רש"י:
וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים והכומרים עושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש. לא תתן, זהו מסירתו לכומרים. להעביר למולך, זהו העברת מדורת האש.
וזה אינו נכון, שהרי אמרו בגמרא סנהדרין (סד ב): העבירו ברגל פטור, אלא כמשוורתא דפוריא שהוא מעבירו בתוך האש ממש. והזכיר בו הכתוב נתינה והעברה באש, שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש, כמו שמפורש בסנהדרין. וכן מה שאמר הרב שמוסרו לכומרים והם מעבירין אותו, וכך כתב אף בפירושיו במסכת סנהדרין (שם סד א), ואינו נראה כן מלשונם שם בגמרא, ועוד איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים, ולשון הכתוב עצמו מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י): כך נדרש שהאב בעצמו מעבירו.

אבל העניין כך הוא, שהאב עצמו מוסרו לכומרים לשם שקוצם, וזהו שכתוב נתן למולך (להלן כ ג), כעין שעושים בפנים, כדכתיב ונתנם אל הכהן (לעיל טו יד). ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המולך, והם מחזירין אותו לידי האב, והוא לוקחו ומעבירו בלהב האש, וזהו מעביר בנו ובתו באש.

וכך אמרו בירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"י),
לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו.
כלומר שיטלנו מהם ויעבירנו הוא. אבל לא היה שורפו, שהרי אמרו (סנהדרין סד ב): המעביר את עצמו פטור, שהוא חי אף לאחר העברה, וכך פירוש רש"י.

ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר (יחזקאל כג לז): וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה, ושם (פסוק לט): נאמר ובשחטם את בניהם לגלוליהם, שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיא שחיטתו, כי הלשון הזה "העבירו להם" במולך הוא, ואמר בו הכתוב "לאכלה", והזכיר בו שחיטה, אם כן מה שאמר "כמשוורתא דפוריא", לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות והוא מת בלהב האש. והנה הוא חייב בדין התורה משעת העברה הראשונה משתמשול בו האור, כגון שנתפס האש באחד מאיבריו, ולכך הוצרכו לומר שהמעביר עצמו פטור, אבל היה האש אוכלת בו כי זה היה קורבנם למולך.

ולשון "מעביר באש" יאמר בכל מקום על הדבר שהוא בוער באש ואיננו אוכל, מפני שנותנים אותו באש ומעבירים אותו ממנו ואינו נעשה אפר כנשרפים, כעניין כלי הגויים שמלבנין אותו באש שנאמר בהן (במדבר לא כג): תעבירו באש וטהר. ואמר בבני עמון (ש"ב יב לא): והעביר אותם במלבן, לומר ששרף אותן כאשר יעשו הלבנים במלבן. אם כן מעביר בנו ובתו באש היא נתינתו באש שתמשול בו האור, לא העברה בעלמא, והיא העברה הנזכרת במולך, שהיא באש על דעת רבותינו, שלמדו בגזרה שווה העברה העברה, מה להלן באש אף כאן באש, מה כאן למולך אף להלן למולך. וראיה לדבריהם, שכתוב ביאשיהו (מ"ב כג י): וטמא את התפת אשר בגיא בן הינום לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך, אם כן העברה הנזכרת במולך היא באש, וכן כתוב במנשה (דהי"ב לג ו): והוא העביר את בניו באש בגיא בן הינום. ומצאתי שכתוב באחז (מ"ב טז ג): וגם את בנו העביר באש כתועבות הגויים אשר הוריש ה' אותם מפני בני ישראל, ובדברי הימים (ב כח ג): נאמר ויבער את בניו באש כתועבות הגויים אשר הוריש, אם כן ההעברה היא הבערה באש ממש.

ומה שאמר הכתוב (מ"ב יז לא): והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלוהי ספרוים, היא עבודה זרה אחרת שעבודתה לשרוף אותם לגמרי כעולה. וכן היו עושין לבעל, כמו שכתוב בירמיהו (יט ב): ויצאת אל גיא בן הינום, ושם (פסוקים ד ה): כתיב ומלאו את המקום הזה דם נקיים ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא ציוויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. ועוד כתיב (שם לב לה): ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך אשר לא ציוויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת. אבל מפני ששני הפסוקים האלה בבמות הבעל ושניהם בגיא בן הנום והאזהרה בשניהם אשר לא ציוויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, ושם במקום ההוא הטמא היה שם מולך כמו שכתוב ביאשיהו, נראה מכל זה שהיו שורפין את בניהם עולות למולך והוא הבעל, ושניהם לשון קרוב במלכות ואדנות. ואיננו בעל פעור ובעל זבוב, כי זה יקרא הבעל סתם כאשר יקרא המולך. אבל הזכיר בו הכתוב העברה, כי עיקר עבודתו בהעברה משתמשול בו האור, ותקרא שריפה כי ימותו שם, ולכך יקראו עולות.

וכן אני סובר, כי אלוהי ספרוים הוא המולך, כי הכינוי בהם מלך, אבל היו שניהם נעבדים, כנו לאחד אדר בלשון כבוד, ולשני מלשון עונה, ושתפו בשניהם מלך והוא כמו מולך, והשריפה היא מיתתם באש כאשר פירשתי. ואם נאמר שהשיקוצים האלה אינם המולך, יתכן כי בעבור היות עבודתם בבנים ובבנות להביאם באש כעניין שאמר במולך, ישתפו בהם שמו מלך ובעל, ואין עבודתם שווה, כי המולך בהעברה, ואלוהי ספרוים בשריפה, והבעל בשחיטה ושריפה כעולות. ונאמר שהיו במקום התופת אשר בגיא בן הנום במות לבעל, ושם (נאמר): [מנשה] עוד מולך. ומה שאמר הכתוב ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום להעביר את בניהם למולך, יהיה פירושו ולהעביר את בניהם למולך.

ורבותינו אמרו (סנהדרין סג ב):
אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן, שישרוף אותו באש, אלא שסכתו אמו בשמן סלמנדרא, והנה אחז למולך העביר אותו כדכתיב וגם את בנו העביר באש כתועבות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל, וזהו הלשון הכתוב במולך, אם כן היא הבערה שתמשול בו האור וימות, וניצל הצדיק בסלמנדרא הזו שבראה הקב"ה בעבורו.

ועל דרך הפשט אמרו, כי מעביר בנו ובתו באש מין ממיני הכשפים, כי בעניין הכשוף נאמר (דברים יח י): לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, ואמר במנשה (דהי"ב לג ו): והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני, וכתיב (מ"ב יז יז): ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו, והמולך היא עבודה זרה שמקריבין לו הקטנים. אבל אחר שמצאנו כתוב (שם כג י): לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך, נאמנו דברי רבותינו שהכל למולך באש.

אבל יתכן שהייתה העבודה ההיא להם לקסום שווא, והיו מתנבאים בה כפי סכלותם, והם נביאי הבעל המקריבים לו הבנים והבנות ויראו להם חלומות שווא ומקסם כזב, ולכן תייחס התורה עניין המולך בעניין הקסמים, כי בכאן (להלן כ ו): סמך אל הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים, ובמשנה תורה כל הפרשה במתנבאים לדעת העתידות בשקר.

והנה הזכיר הכתוב כי העברת הזרע למולך הוא חלול השם, ובפרשה האחרת (להלן כ ג): מוסיף למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי.
ואולי טעמו, למען טמא את העם המקודש לשמי שציוויתי (לעיל יא מד): והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם. ולחלל את שם קדשי, בעברם על העבירה החמורה לפני, כי כן יאמר בעבירות החמורות, ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי (עמוס ב ז). ויתכן שיאמר כן, מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחר כן יבא אל מקדש ה' להקריב קורבן מטמא את המקדש, כי קורבנותיו טמאים ותועבה לשם, והוא עצמו טמא לעולם שנטמא ברעה שעשה, כמו שאמר באוב וידעוני לטמאה בהם (להלן יט לא), וכתיב ובגילוליהם טמאוה (יחזקאל לו יח).

והזכיר בו חלול השם, כי כאשר ישמעו הגויים שכבד את המולך בזרעו ויקריב מבהמתו קורבן לשם הוא חלול השם, וזהו שאמר הנביא (שם כג לז לח): וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה, עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא. ואמר (שם פסוק לט): ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי ביום ההוא לחללו והנה כה עשו בתוך ביתי.

ועל דרך האמת ישראל זרע הקודש נולדים בבית ה', וזה טעם "אשר ילדו לי", והנה המקריב אותו למולך מטמא מקדשו ומחלל שמו הגדול, כלשון ולא יחלל זרעו בעמיו (להלן כא טו). ולכך אמר בו, ואני אתן את פני באיש ההוא (שם כ ג), ושמתי אני את פני באיש ההוא (שם פסוק ה), והמשכיל יבין.

(כב - כג): וטעם הזכור והבהמה מפורסם, כי הוא דבר נתעב ואיננו בקיום המינין, כי אדם ובהמה לא יולידו.
וכתב ר' אברהם:
אחר שמצאנו הן שכבתי אמש את אבי (בראשית יט לד), הנה לא תשכב - אזהרה לשוכב ולנשכב.
ואם כדבריו, למה לא הייתה האשה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך, כי הנשים בכלל האזהרות שבכל התורה?
אבל טעם שכבתי אמש את אבי, בעבור שהן השוכבות כדי שיצא ממנו הזרע, כידוע שהזרע יבא מן התנועה, או מן הגוף כולו כמו שיתהווה הקצף בפיות הסוסים במרוצתם, או שיתילד בגידים הקרובים משם ויאסף שם בסיבוב התנועה ויצא, ואם לא שכבו אותו לא יצא ממנו זרע כי היה כאבן דומם בשכרותו.

(כה): ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ -
החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ.
אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט): בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו'. והעניין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כוח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט): אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כעניין שכתוב (דניאל י יג): ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ): והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג): ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס.

והנה השם הנכבד הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה): והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד): והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים, לא שתהיו אתם אל אלוהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב): ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ, וכתיב (שם פסוק כד): ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלוהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלוהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלוהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות.

והפרשה הזאת הזכירה המולך לכלול עבודה זרה עם זיכרון העריות. ועל כולם אמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים, ותקיא הארץ את יושביה, וכן אמר בפרשה השניה (להלן כ כו): ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שהוא חומר איסור עבודה זרה, ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו בעבור כן נתן להם הארץ, שנאמר (שם פסוק כד): ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלוהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים.

והנה בחוצה לארץ, אע"פ שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך יאמר הכתוב (ישעיה נד ה): אלוהי כל הארץ יקרא, כי הוא אלוהי האלוהים המושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים, ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה. וזהו עניין הכתוב שאמר (דניאל ד יד): בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא. יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכדנצר היא גזרת עירין (פתגמא ומאמר קדישין שאלתא): שגזרו על הכחות הנאצלין מהן לעשות כך, ויקראו "עירין" כי מאצילותן יתעוררו הכחות בכל הפעולות, כמו שאמר (שם שם י יא): ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא וגו'. ומאמר קדישין שאלתא, כלומר ששאלו מה הרצון העליון עליו ואחרי כן גזרו להעשות כן, וזהו שאמר לו דניאל (שם פסוק כא): וגזרת עילאה היא, כי הכל מאתו יתברך.

והנה השם הנכבד יתברך אלוהי האלוהים בכל העולם ואלוהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו טעם וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ (דברים לא טז), כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר (מ"ב יז כו): לא ידעו את משפט אלוהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלוהי הארץ, והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלוהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם.

וכן שנו בספרא (קדושים יא יד):
ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה.

ובספרי (האזינו שטו):
ואין עמו אל נכר (דברים לב יב), שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כעניין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו'.

והוא מאמרם (כתובות קי ב):
כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח): לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים, ואומר (ש"א כו יט): כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים.

ואמרו בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ה), הרי הוא אומר (בראשית כח כא):
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים, ואומר לתת לכם את ארץ כנען, כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלוהים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלוהים.
וכן הוא אומר (יהושע ד יג): כארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני ה', ואומר (דהי"א כב יח): ונכבשה הארץ לפני השם ולפני עמו, וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום, אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינם עליה אינה מכובשת.

ומן העניין הזה אמרו בספרי (עקב מג):
ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ): הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם.

והנה הכתוב שאמר (דברים יז יח): ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'.

ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ):
וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב).
וזו היא מחשבת הרשעים (סנהדרין קה א): שהיו אומרים ליחזקאל, רבנו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום, שנאמר (יחזקאל כ לב): והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן.

וזו היא מצוות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ (בראשית לה ב): הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והיטהרו. והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא הייתה הנישאת באיסור האחווה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל, מפני העניין שהזכרנו.

ואמר הנביא (ירמיה טז יח): ושלמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם על חללם את ארצי, בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי. והעניין הזה הוא במקומות רבים בכתובים, ותראנו מפורש בהם אחר שפקחתי בו עיניך. וכתב ר"א בפרשת וילך (דברים לא טז), ידענו כי השם אחד והשינוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו כי כולם הם בחכמה, ומעבודת השם לשמור כוח הקיבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלוהי הארץ, ואמר ביעקב הסירו את אלוהי הנכר, והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר, והמשכיל יבין, אלו דבריו ז"ל. ואל תשיב עלי מפסוק מיכאל שרכם (דניאל י כא), כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל, לא שר מלכות וממשלה. וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו (יהושע ה יג), הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם, כעניין בחזקיהו (מ"ב יט לה). וגם שהיה זה בהיותנו בחוצה לארץ.

ואין רשות לפרש בעניין הארץ יותר מזה, אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב), תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז): בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה).

והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות, ורבותינו אמרו (סנהדרין נו ב): שהוזהרו עליהן מעת היצירה לאדם ולנח, שלא ענש אלא אם כן הזהיר, אבל הכתוב לא יזכיר האזהרה אבל יאמר כי הארץ תקיא אותם כי הארץ תתעב כל התועבות האל. והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מן המוזהרים, והפרשה הזכיר "כמעשה ארץ מצרים" שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה, ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגויים את גוייהם, אבל העניין כולו למעלת הארץ וקדושתה. ואמר הכתוב "ותקיא הארץ", כי מעת שפקד עונה עליה שנגזר על הכנענים להכרת כאילו כבר הקיאה אותם, או "ותקיא", למעלה, כעניין סר צלם מעליהם (במדבר יד ט).

(כט): ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם -
זרעו נכרת וימיו נכרתים, לשון רש"י (לעיל יז ט).
והנה בכריתות בתורה שלושה עניינים, האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט), והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות, ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג): והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא). ואמר ביום הכיפורים (להלן כג ל): והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה.

ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד):
לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, וכשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן.

וביאור העניין, כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם שישים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה, ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה, ובזה אמר ונכרת האיש ההוא.

ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתיפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כעניין שכתוב (קהלת ז טו): ויש רשע מאריך ברעתו. וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז א): אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עוון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהינום ונידונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו'.

ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו (במדבר טו לא): כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר הכרת תיכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו (שבועות יג א): הכרת, בעולם הזה, תיכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחייה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא.

ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בענייני עבודה זרה ומגדף, ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם): כי דבר ה' בזה, זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצוותו הפר, זה המפיר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תיכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה, כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז, והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים, וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיה סו כד), כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ א): ובברייתא (שם קח א): ואלו שאין להם חלק לעולם הבא.

וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים". ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו, אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו. כתב ר"א (להלן כג ל): יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה, ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד ולא ישא אלוהים נפש.

ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש ביטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל), ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג), יורה כי הנפש החוטאת היא תיכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא), כי העוון אשר בה הוא יכריתנה.

וטעם העניין, כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב ז): ויפח באפיו נשמת חיים. והנה היא בעניינה ולא תמות, ואיננה מורכבת שתיפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הוויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים, ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצוות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותיכרת מן הקיום הראוי, והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת" כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו.

והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב):
מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום.

וכבר פירשנו (שמות ו ב): כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם, ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא עניין נסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי.

והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (כריתות ב א), ומהם רבים באיסורי הערווה רצוני לומר על בעילה האסורה, וכן מיתות בית דין בעניין הבעילה שש עשרה ואין באיסור המאכלים מיתה כלל.

והטעם בהיות העונשין הגדולים כמיתת בית דין והכרת בענייני הבעילה, מפני שגילוי העריות דבר נמאס מאד אצל התורה, כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב, וחכמים מזכירין לעולם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים, וכמו שאמרו (סנהדרין קו א): אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא.
ויש לעניין סוד גדול בסוד היצירה.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא):
בעבור היות יצר האדם גדול בעניין המשגל והתאווה בו רבה, והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול לייסר אותם. וגם זה אמת