רמבן, ויקרא פרק כ


(ג): למען טמא את מקדשי -
לשון רש"י:
את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי.
וכבר רמזתי זה (לעיל יח כא): איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא. וכבר רמזו זה במדרשם, שאמרו (ברכות לה ב): כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח כד): גוזל אביו ואמו וגו', אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים. כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול, משם יהיה קיום העולם, ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל, וכל שכן כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו.

וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן (פסוק ב). כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן, אלא הזכיר עם הארץ, לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו, כי לכולם יזיק, כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל. לכך תרגם אונקלוס עמא בית ישראל, כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל, לא לארץ אשר העובד יושב בה. וכעניין כי לי הארץ (להלן כה כג).

ועוד תוכל להבין סודו, ממה שהזכיר הכתוב בכרת המולך ואני אתן את פני באיש ההוא, וכן ושמתי אני את פני (פסוק ה), כי שמי הגדול והנורא יכרית אותו, ולא הזכיר בכרת אוב וידעוני מלת "אני" ולא בשום כרת אחר, וכבר הודעתי טעם זה לכל מבין.

(ה): לזנות אחרי המולך -
לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה, לשון רש"י.
וכבר כתב עוד בסדר אחרי מות (לעיל יח כא): שהמולך היא עבודה זרה ששמה מולך, וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים וכו'. וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העיון בגמרא (סנהדרין סד א). כי לדברי האומר מולך עבודה זרה הוא, אין עבודתו של אותו עבודה זרה בהעברת הבנים לה, שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה שבאו בה כמה אזהרות בתורה כלליות, והוא גם כן בכלל העונש הנאמר בפרשת כי ימצא בקרבך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלוהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלוהים אחרים וישתחו להם (דברים יז ב ג).

אבל על כורחנו נדרוש, שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזאת של העברת הזרע בשלא כדרכה, וכך אמרו בגמרא (סנהדרין שם ב): ולמאן דאמר מולך עבודה זרה הוא כרת דמולך למה לי, למעביר בנו שלא כדרכה, והוא הדין לעונש ואזהרה האמורין בו, שלא הוצרכו אלא למעביר בנו שלא כדרכה.
ונראה, שלפי הדעת הזו לשון מולך אינו שם לפסל וצלם מיוחד אלא שם לכל נעבד בכלל כל שתמליכהו ותקבלנו עליך לאלוה.

והנה כפי הדעת הזו, יקראו בני עמון לשקוץ שלהן "מולך" (מ"א יא ז): כי הוא מלכם, והוא שם כולל לכל נכבד כי הוא מלשון מלכות. ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהיא ע"ז ששמה מולך ועבודתה בכך. וכן מה שכתב פה שהוצרך "לזנות אחרי המולך", לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה, גם כן אי אפשר מן הטעם שהזכרנו שכל עצמו לא נאמר הכרת במולך אלא לחייבו בשאין דרכו, וכל ע"ז במשמע.

ולא יתכן שתאמר, חייב הכתוב כרת באותה ע"ז ששמה מולך במעביר לו שלא כדרכו, וחזר ורבה בו אף פעור ומרקוליס לכרת, כי למה יצטרך הכתוב לכך, מאי שנא אותה ע"ז משאר כל ע"ז שבעולם.
ועוד, שאם כן היה צריך לרבות עוד מעביר בנו לפעור ומרקוליס בסקילה כשם שריבה אותו לכרת. אלא לא הזכיר הכתוב מולך כל עיקר בין באזהרה בין בעונש כרת וסקילה, אלא במעביר בנו בשלא כדרכה לכל ע"ז שבעולם.

ובין שתאמר שהמולך הוא שם לכל ע"ז כמו שפירשנו או שתאמר שהיא ע"ז ידועה שתקרא כך, הזכיר הכתוב אותה ע"ז בשלא כדרכה והוא הדין לכולן, שהחומר הזה הוא בעבור העבודה הקשה הזו. וכן מוכיח כל זה בגמרא במסכת סנהדרין לפי הדעת הזו שכתב הרב שהמולך ע"ז הוא.

אבל משנתנו היא שנויה כדברי האומר מולך לאו ע"ז היא, כלומר שאינו נעבד שיקובל עליהם כאלוה כלל, אבל הוא כמעשה כישוף לדרוש בעד החיים אל הכלב המת ההוא. ולפי הדעת הזו, העביר בנו לפעור או למרקוליס פטור. גם דברי רש"י בפירושיו בסנהדרין כך הם כמו שכתבנו.

והברייתא השנויה בתורת כוהנים (קדושים י יג), והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך, לרבות שאר ע"ז בהכרת, אינו מייתור "לזנות אחרי המולך" כמשמע מדברי הרב, אבל יאמר כי הכרת הזה כולו מיותר הוא ונדרוש אותו לשאר ע"ז. והוא מה שאמרו בגמרא, שלוש כריתות בע"ז למה, אחת כדרכה ואחת לשלא כדרכה, כלומר לזבוח וקטור ונסוך והשתחויה שנתרבו שלא כדרכה למיתה ומחייב אותן בכאן בהכרת, ואחת למולך. ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא, למעביר בנו שלא כדרכה, כלומר בכל ע"ז שבעולם, כמו שהזכרנו.

(ט): וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו -
יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו. ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו'): [בקולי] ומקלל אביו ואמו מות יומת.

ועל דרך האמת, בעבור שאמר (פסוק ז): והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוהיכם, ואמר (בפסוק ח): אני ה' מקדשכם, כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו, כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו, אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה. וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות, וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג).

והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה, והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה, והוא הדין אשה ובתה ובת בתה, כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם באזהרה, וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים, ואין צריך לומר בתו. ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן. וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה. וחזר והזכיר כרת אחר בנדה, לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה, הוא שאמר את מקורה הערה (פסוק יח), וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (פסוק יט). והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (פסוקים כ כא), לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו. והכרת הבא באחותו (פסוק יז): הוא מיותר, ונדרש לרבותינו (מכות יד א): למה יצא כרת באחותו וכו'.

ועל דרך הפשט, הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז), לומר שתמות בנוער נפשם, בעניין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה.

וטעם עונו ישא, שיהיה החטא ההוא דבק בו, מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה, כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת, כעניין שאמרו (שבת לג א): סימן לעבירה הדרוקן. ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו ואחות אשה, שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך.

(יז): ואיש אשר יקח את אחותו -
הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין, בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד, וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו, ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה. וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתייחדים, כי אשה ואמה (בפסוק יד), ובת בנה, ובת בתה (לעיל יח יז), ואשה ואחותה (שם פסוק יח), ואשת אחיו (פסוק טז), כולן עמו בבית, וכן לא יקח איש את אשת אביו (דברים כג א).

ואמר וראה את ערוותה -
דרך מוסר, כי הכתוב יכנה בעריות, פעם יקרא הבעילה גלוי ערווה, כאשר יאמר ברובן לא תגלה ערוותה. וזה מנהג הזונים שהם מגלים שוליה כעניין שנאמר וגליתי שוליך על פניך (נחום ג ה), ופעם יכנה אותה ביאה, ובא אליה ושנאה (דברים כב יג), לבא עלינו (בראשית יט לא), ויבא אליה ותהר לו (שם לח יח), ופעמים רבים יקראנה שכיבה, ובכאן יכנה אותה בראיה כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות שולים. וכן יכנה אותה בידיעה, כלשון והאדם ידע את חוה אשתו (שם ד א), ולא יסף עוד לדעתה (שם לח כו), בתולה ואיש לא ידעה (שם כד טז).

ואמר והיא תראה את ערוותו -
שגם היא חמדה בלבה ערוותו ורצתה לעשות כן. והזכיר זה באחות בלבד, בעבור כי כל העריות כאשר יקרב האיש לגלות ערוותה לרצונה הוא, כי אם לא יהיה לרצונה תתרחק ממנו ותצעק, אבל באח הישן עמה אולי שלא מדעתה יערה בה, על כן הזכיר שהיא גם היא תראה ערוותו.

וטעם חסד הוא -
על דעת המפרשים חרפה, כי האנשים כולם בטבעם יהיה להם בושת בחטא המכוער הזה.
והוא כלשון ארמית, שתרגם אונקלוס:
כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד): ארי חסודא היא,
ויונתן תרגם:
ושמתיה חרפה (ש"א יא ב): חיסודא.

ובלשון חכמים מפני שחסדו ברבים, וכן פן יחסדך שומע (משלי כה י): יעשה לך חרפה בגלותך סוד אחר.

וטעם ונכרתו לעיני בני עמם -
לאמר אתה תעשה זה בסתר וה' יגלה עוונך בהביאו עליך עונש לעיני כל בני עמך, והזכיר כן בחטא הנעשה בחדרי חדרים והוא הדין בכל הכריתות כאשר הזכרתי.

וטעם ערות אחתו גלה עונו ישא -
ואם גלה ערות אחותו באונס עונו ישא הוא לבדו, כדברי ר"א.
ועל דעתי טעמו, כי ערות אחותו גלה עונו ישא כל אחד מן הנזכרים, כמו כי את שארו הערה עוונם ישאו (פסוק יט).

והנכון בעיני במלת "חסד" שהוא כמשמעו, וכן דעת רבותינו ז"ל (ירושלמי יבמות פי"א ה"א). יאמר כי שאר האחים חסד הוא ואין ראויין לגלוי ערווה, כי בקרובים יזכיר טעם מפני שאר הבשר, ובאחים יזכיר החסד אשר ביניהם. ויהיה "איש" מושך עצמו ואחר עמו.

או הוא כדרך ואני תפילה (תהילים קט ד), כי חמודות אתה (דניאל ט כג), הנני אליך זדון (ירמיה נ לא), שיחסר מהן מלת איש, או שיכנה האיש בתארו, יאמר ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערוותה איש חסד הוא ונכרתו כי ערות אחותו גלה עונו ישא. הזכיר כי היה ראוי להיותו גומל נפשו איש חסד, והוא עוכר שארו אכזרי. כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל והוא פוגם ועוכר אותה, והכתוב יתלה הסרחון בזכר כמו ערות אחיו גלה ערירים יהיו (פסוק כא).

וכן על דעתי פן יחסדך שומע, יסיר ממך כל חסד, שלא שמרת חסדך את רעך שמסר לך סודו, כמלת לדשנו (שמות כז ג): ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב), וכיוצא בהן. כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכים האלה, והכתובים משבחים ומתפללים במלת חסד. אבל חיסודא בלשון ארמית לשון אחרת, וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם, זה מתורגם חסדא וזה מתורגם חיסודא.

וכתב רבנו חננאל:
כי חסד לאמים חטאת (משלי יד לד): לשון חרפה.
ולפי דעתי, גם זה לשון תהפוכות. כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק ההוא, והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום, כמו רודף צדקה וחסד (שם כא כא), אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ (ירמיה ט כג).

אבל פשט הכתוב על דעתי, צדקה תרומם גוי כאשר יעשה, וחסד לאמים חטאת כאשר לא יעשוהו, יאמר כי בצדקה ובחסד רוממות כל גוי ומכשולם.

או יאמר, צדקה תרומם הגוי המיוחד שיעשנה, ולאמים רבים חוטאים בחסד ואינם עושים אותו. ודמיון הפסוק הזה הוא סמוך לו (משלי יד לג): בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע, שפירושו תודע שאינה בקרבם, כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה, והם שניהם בשלילות העניין.

הפרק הבא    הפרק הקודם