רמבן, ויקרא פרק כא


(א): אמר ואמרת -
להזהיר גדולים על הקטנים. לשון רש"י מדברי רבותינו (יבמות קיד א).
והאזהרה הזאת, לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים. ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם): בדם ובשרצים וטומאה, ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים, אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם.

וטעם הכתוב על פי מדרשו, אמור אל הכוהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו, וריבוי האזהרות, שיצווה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים.

ואמר ר"א בדרך הפשט:
אמור אל הכוהנים - הפרשה הנזכרת למעלה, כי הם מורי התורה והמזהירים את העם, ואמרת להם - המצוות שהם לבדם חייבים לשמרם.
ואינו נכון.
ועל דעתי בפשט הכתוב
, טעם אמור כמו דבר, אמרי האזינה ה' (תהילים ה ב), דברי, וכן אמרי אמת (משלי כב כא). וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז), וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א), כמו ואמרת, וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (לעיל י יב), כמו ויאמר. וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד, או לחומר העניין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה, וכן יאמר "אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם". וכמוהו, כה אמר ה' אלוהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיה לד ב), שטעמו דבר אל צדקיהו, וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך (ש"ב יד ד), כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך.

והנה טעם אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם -
כטעם דבר אל הכוהנים ואמרת אליהם, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה, כעניין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו). ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה, דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה, וכן אמור אל הכוהנים שיקבצו וישמעו.

וטעם הכוהנים -
כי במצוות אשר הם בענייני הקורבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכוהנים", כי העניינים ההם בקורבנות או במעלות הקדש, אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם, ולכך הזכיר הכתוב "הכוהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלוהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם. והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה.

וטעם לא יטמא -
שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו. או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה, ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו".

(ד): וטעם בעל בעמיו -
כמו מבעלי יהודה (ש"ב ו ב), בעלי גויים (ישעיה טז ח), הנכבדים בהם, או האדונים, מלשון בעליו אין עמו (שמות כב יג), בעל הבית (שם פסוק ז), כי הנכבדים יקראו אדונים. יאמר, לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו, יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים.

ויתכוון הכתוב בזה, שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש. וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם, את אביה היא מחללת (פסוק ט), ולא יחלל זרעו (פסוק טו).
וכן תרגומו של אונקלוס:
לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה.
ובת"כ (אמור פרשה א טו):
נדרש בבעל באשתו, כמו שכתב רש"י.

(ו): קדשים יהיו לאלוהיהם -
הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכוהנים פרושים, ייבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות.

(ח): וטעם כי קדוש אני ה' מקדשכם -
עם הכוהנים ידבר, כאשר החל "אמור אל הכוהנים". או "אני ה' מקדשכם", כולכם, הכוהנים והעם.
והטעם, כי מאחר שהוא מקריב לחם אלוהיך, קדוש יהיה לך, כי על ידו אני מקדש את כולכם ומשרה שכינתי במקדשכם.
ויתכן על דרך האמת שיחזור לראש הפסוק, וכבר נתפרש.

(י - יא): את ראשו לא יפרע וגו' ועל כל נפשות מת -
נמשך לפניו עם "נפשות מת", יאמר שלא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת, ולא יבא עליו.

(יב): ומן המקדש לא יצא -
אינו הולך אחר המטה.

ועוד מכאן למדו רבותינו (הוריות יב ב):
שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה.

ולא יחלל את מקדש אלוהיו -
שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן, שהתיר לו הכתוב לעבוד, הא הדיוט שעבד אונן חלל, לשון רש"י.

ושני המדרשים הללו חלוקים הם זה עם זה, שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן, אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה?

וכן
"לא יחלל את מקדש אלוהיו" כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת, וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל, ואם כן הכתוב הזה שלילות לא אזהרה, ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות גדולות?

ועוד שכבר כתבתי (לעיל י ו): הברייתא שהיא שנויה בתורת כוהנים (שמיני מילואים מב מג), ומפורש בה שהוא לאו גמור,
כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו (לעיל ח לג), יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה? תלמוד לומר: ומן המקדש לא יצא ולא יחלל.
אימתי אינו יוצא ואין מחלל?
הוי אומר בשעת עבודה,
וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכוהנים שבכל הדורות וכו'?
והרי הוא לאו גמור, אזהרה שלא יניח עבודה ויצא.

לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים, שעיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו. וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה, אבל הזהירו הכתוב בעניין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן, ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש. וזה הוא פירוש הכתוב הזה, וכבר כתבתיו בסדר ויהי ביום השמיני.

ועוד מצינו שנחלקו רבותינו בפרק שני של מסכת זבחים (טז א): ואמרו:
אונן מנא לן דמחיל עבודה, דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל,
הא אחר שלא יצא חלל, ורבי אלעאי אמר מהכא, הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (לעיל י יט).
אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבו שפיר וכו',
ורבי אלעאי מאי טעמא?
לא אמר ומן המקדש לא יצא, אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל.
והעניין, לומר כי כיון שאמר הכתוב אזהרה בכהן גדול שלא יצא ולא יחלל העבודה בהניחו אותה, אין לכהן הדיוט במשמע הזה שיחלל כשיעבוד. ומכאן ראיה עוד שאיננו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיעו שאין עבודתו מחוללת בכך, כי היה יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה.

והנה יראה מזה בפשוטו, כי על דעת הפירוש הראשון הוא שלילות בכהן גדול, שאינו מחלל עבודתו, כלשון רש"י. אבל מפני שהברייתא מפורשת שהוא אזהרה, נאמר שהם יסברו, כי מאחר שאין האזהרה אלא בכהן גדול, ומכלל שההדיוט יוצא ומניח העבודה, מזה נלמוד שהיא מחוללת, ואילו הייתה כשרה לא יתיר לו להניחה.

וכך שנויה בתורת כוהנים בפרשה הזאת (פרשה ב ו):
ומניין שאם עבד עבודתו כשרה, תלמוד לומר ולא יחלל את מקדש אלוהיו, הא כוהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה.

הסוגיא ששנויה בסנהדרין (יח א):
ומן המקדש לא יצא, שאינו יוצא אחר המטה עימהם אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה דברי רבי מאיר.
ורבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש כלל, שנאמר ומן המקדש לא יצא.
ופירשו בטעמו של רבי מאיר, "ומן המקדש" מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע, ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע, כל זה אסמכתא מדבריהם. הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה, לפי שהוא אינו מטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו, שמא יגע בהן כעניין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א). אבל כוהן הדיוט, על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן. וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד.

וכך מצאתי בתוספתא בסנהדרין (פ"ד ה"א):
אמרו לרבי יהודה: אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד.
ועוד שם בירושלמי (פ"ב ה"א):
ראיות, אין כאן מקום הזכרתם.

(יג - יד): והוא אשה בבתוליה יקח -
פירוש אבל לא בעולה, והוא לאו הבא מכלל עשה. ואחרי כן הזהיר בלאו על האלמנה והפסולות.

ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה -
לצוות עליו שיקחנה.

וזהו שאמרו רבותינו (הוריות יא ב):
מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה.

וכך שנו בתורת כוהנים (פרק ב ו):
כי אם בתולה, מלמד שהוא מצווה על הבתולה.

(טו): ולא יחלל זרעו בעמיו -
הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה, לשון רש"י.
פירשו הרב לשלילות בלבד, את אלה לא יקח שלא יתחלל זרעו.

ועל דעת רבותינו (קידושין עח א):
הוא לאו שני.
וכך אמרו:
קדש ובעל לוקה שתים.
אחת משום לא יקח,
ואחת משום לא יחלל.
ואמרו בעל ולא קדש לוקה משום לא יחלל.
והנה הם שני לאוין.

ונדרש להם גם כן, בטעם קדש ולא בעל אינו לוקה, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, אם כן פירושו "את אלה לא יקח כי אני מזהירו בלא יחלל זרעו", ומאלינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל.

(יז): דבר אל אהרן איש מזרעך -
לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן. והטעם, כי שם ציווה בפרשיות הקורבנות, זאת תורת העולה (לעיל ו ב), וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח): והאשם, וכיוצא בזה, אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם", ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם.

ובפרשת הטומאה בסמוך (להלן כב ב): דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ, וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד): איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר בסוף הפרשה (פסוק כד): וידבר משה אל אהרן ואל בניו, שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה, ואמר כן לבני ישראל, להזהיר ב"ד של ישראל על כך.

ובת"כ (פרשה ג ה): מצאתי, כל איש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח). וכן שנו שם (פרק ד א), זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב ד). ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת, והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן.

(יח): חרם או שרוע -
כל שחוטמו שקוע בין שתי העיניים שכחל שתי עיניו כאחת, לשון רש"י.

ובתורת כוהנים (פרשה ג ז) ובגמרא דבכורות (מג ב): שנינו:
חרום שחוטמו שקוע.
חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוטף מניין?
תלמוד לומר: או חרום.
אבא יוסי אומר: אין חרום אלא הכחל שתי עיניו כאחת,
אמרו לו הפלגת, אע"פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת.
ולשון "חרום", מלשון כל חרם אשר יחרם (להלן כז כט), והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), עניין חרבן, ויקרא חרום, כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו (יבמות קכ א): אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה.

וטעם או גבן (פסוק כ) -
נמשך אל מלת "בעינו", או שהוא גבן בעינו או דק או תבלול בעינו, והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן, מלשון גב המזבח (יחזקאל מג יג), על גבי חרשו חורשים (תהילים קכט ג).

והזכיר תחילה המום בחסרון האברים, עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון החרום, ובגודל כגון השרוע. ואח"כ בשברון העצמות, אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול. ואח"כ פסל אפילו בכיעור התואר, כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין. ואחר כך בבשר הגוף, כי צריך שיהיה נקי וחלק. ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו, אע"פ שהוא חולי נהוג בזקנים, ואינו מום בעצם או בבשר. ורבותינו ביארו (בכורות פרקים ו ז): מומים רבים נלמדים מאלה, כי הנזכרים בתורה אבות להן.