רמבן, ויקרא פרק כו


(א - ב): לא תעשו לכם אלילים -
כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני אעבוד עבודת כוכבים, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני אחלל שבת, תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, הזהיר כן הכתוב על המצות, לשון תורת כוהנים (פרק ט ו).

ופירושה, שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש שיבוא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן. ויש גורסין "הזכיר [ס"א הזהיר] כאן", ואם הגירסא כך, רמזו שכל המצוות בכלל השבת והמקדש, והמשכיל יבין.

(ד): ונתתי גשמיכם בעתם -
הקדים דבר הגשמים, כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האוויר זך וטוב והמעיינות והנהרות טובים, ויהיה זה סיבת בריאות לגופים, והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", והנה עם זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם, והנה היא גדולה שבברכות.

והנה אמר כי השמים יענו את הארץ בגשמים בעתם, והארץ תענה את יבולה, והיא הצמח ובעלי נפש התנועה בהמה וחיה ורמש ועוף גם הדגים, כי הארץ תכלול הכדור התחתון כלו, כמו בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א), ויכלו השמים והארץ (שם ב א), וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהילים קמח ז), וכן ברוב המקומות הכתוב, והנה כל התולדות שבתחתונים יבול הארץ.

(ו): ונתתי שלום בארץ -
שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו. או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ. "וחרב לא תעבור בארצכם" כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו.
ועל דרך האמת, שיתן השלום מחובר בארץ, והוא שלום הכל השקול כנגד הכל.

והשבתי חיה רעה מן הארץ -
על דעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם (תו"כ פרק ב א).
הוא כפשוטו שלא יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב.
ועל דעת רבי שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו (שם): יאמר והשבתי רעת החיות מן הארץ.

והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם.

וכמו שאמרו (ברכות לג א):
אין ערוד ממית אלא חטא ממית.
וזה שאמר הכתוב (ישעיה יא ח): ושעשע יונק על חור פתן, וכן ופרה ודוב תרענה ואריה כבקר יאכל תבן (שם פסוק ז), כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר, וכן אמר הכתוב (יחזקאל יט ג): וילמד לטרוף טרף אדם אכל.

והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב (בראשית א ל): ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה, ואמר הכתוב "ויהי כן", כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף פני החטא הממית כאשר פירשתי. וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם (שם ט ה): ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' את נפש האדם, ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה, נשארו על מנהגם לטרוף. ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם, וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח (בראשית ט ו).

ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה. והכוונה הייתה בו על חזקיהו שביקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדרין צד א), ולא עלתה זכותם לכך, ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבא.

(ח): ונפלו אויביכם לפניכם לחרב -
הבטיח תחילה (בפסוק ז): כי ירדפו את אויביהם ויפלו בחרבם, וחזר וכפל "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב", שיתן להם אומץ לב וגבורה לרדוף חמישה מאה, ויתן מורך בלב האויבים שינוסו מאה מפני חמשה, ויפלו כולם בחרב החמשה. כי יתכן שינוסו מפני החרב ומפני פחדם, ולא יוכלו להמית אותם בחרב מפני מיעוטם. ור"א אמר כי הכפל שיפלו פעם אחר פעם תמיד בלי תקומה.

(ט): וטעם והפריתי -
שיעשו כולם פירות פרי הבטן, לא יהיה בהם עיקר ועקרה. וחזר ואמר "והרביתי", שיעשו פירות רבים ולא ישכלו, וימלאו ימיהם, ולכך יהיו עם רב.

(יא): ונתתי משכני בתוככם -
זה בית המקדש. "ולא תגעל נפשי אתכם", אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר, כגון כי שם נגעל מגן גיבורים (ש"ב א כא), לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור מבושל כדי להחליק מעליו מכות חץ או חנית שלא יקוב העור, לשון רש"י.

ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו, וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (להלן פסוק מד): לא מאסתים ולא געלתים, ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיה יד יט): המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך.

אבל העניין סוד מסתרי התורה, אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה כדברי רש"י, מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא י). ואמר "נפשי", כדרך נשבע ה' אלוהים בנפשו (עמוס ו ח). והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמה געלה נפשך, שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגאלים.

והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בעניין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה): וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר (שם פסוק כו): לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, וכן אמר תחילה (שם טו כו): כי אני ה' רופאך.
והטעם בזה, כי הברכות אע"פ שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א). והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצוות ה' אלוהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה.

אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמישה בעשותנו החוקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית.

ואף על פי שהם נסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עימהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה' מחלה מקרבו, וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים. אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלוה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בעניין שאין כמוהו בכל העולם, יוודע לכל כי מאת ה' הייתה זאת. ועל כן אמר (דברים כח י): וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

והיפך זה יהיה בקללות, בעונשי הארץ שאמר (פסוק יט): ונתתי את שמיכם כברזל, ועונשי החולי כמו שאמר (דברים כח נט): וחלאים רעים ונאמנים, שיקולל המאכל ויחליא, ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם. על כן כתוב (שם כט כא): ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (שם פסוק יט), כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבואו מקרים רעים באיש אחד, רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת (שם פסוק כג), כי כולם יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת ויאמרו (שם פסוק כד): על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם.

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו): כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב): גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצוות כי אם חמץ.

אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.

וכך אמרו (ברכות סד א):
כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג): תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא.
והוא מאמרם (ברכות ס א): שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.

וזו היא כוונתם באמרם (שם):
ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.
לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח): יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא): כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

(יב): וטעם והתהלכתי בתוככם -
שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם, וזה דרך דברי הברית כפשוטן, והוא אמת, וכך יעשה בהן בודאי. ולא הזכיר הכתוב בכאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות, ובעולם הבא אחרי תחיית המתים, כי קיומן מחויב בדרך היצירה כמו שפירשתי בכריתות (לעיל יח כט). והעונש הוא שמכרית החייבים בהם, והשאר כולם יתקיימו ביסוד יצירתם.

אבל על דרך האמת, הברכות האלה עוד הם ברכות שמים בעליונים, כמו שפירשתי ונתתי שלום בארץ ולא תגעל נפשי אתכם. וכן והתהלכתי בתוככם, רמז למדה שקראו רבותינו שכינה, מן ונתתי משכני בתוככם, ואומרים (מנחות פו ב): שכינה שורה בישראל, ואמרו בבראשית רבה (יט יג): עיקר שכינה בתחתונים הייתה. והנה הוזכר כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו. ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם, ובנין שמים וארץ שלם על מכונתו, ואין בתורה ברכות שלמות כאלה, שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב"ה ובינינו.

ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך, כמו שאמרו (מו"ק טז ב): על דוד (והוא עורר את חניתו): על שמונה מאות חלל, והיה מצטער על מאתים, יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החיתי. ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא, מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' (תו"כ פרק ב ב), עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג), כי לא נתקיים, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות.

(טו): ואם בחקתי תמאסו -
בעבור היות החוקים מצוות לא נתגלה טעמם להמון, ימאסו אותם הכסילים, יאמרו מה החפץ לשם שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת, ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר. אבל המשפטים, הכל חפצים בהם והכל צריכים אותם, אין ישוב לעם ומדינה בלתי משפט. ולא תגעל נפש שום אדם משפט מכה איש ומת (שמות כא יב), וכי ינצו (שם פסוק כב), ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם, אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצוות כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני בזה יקוצו, מפני המצוות שהן עול כבד על הרשעים. ולכך אמר "ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי", כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצות.

וטעם להפרכם את בריתי -
שתופר הברית לגמרי, ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא וכל תאווה תערב לנפשם.
ועל דרך האמת, שתופר זאת הברית ותבטל, היפך ונתתי שלום בארץ (פסוק ו). והוא מה שאמר (ירמיה לא לא): אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם, כי בעבור שבטלו את בריתי שלום בעלתי בם בעצמם.

(טז): וטעם אף אני אעשה זאת לכם -
על דרך האמת, כמו בהפוך אף אני, זאת אעשה לכם. וזהו שמזכיר תמיד בפרשה "אני", והלכתי אף אני (פסוק כד), והכיתי אתכם גם אני (שם), ויסרתי אתכם אף אני (פסוק כח), והשמותי אני (פסוק לב), אף אני אלך עמם (פסוק מא).

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה:
לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר וכו'.
והכלל, כי הקב"ה כורת הברית הזאת, וזה טעם "שבע על חטאתיכם" "שבע כחטאתיכם", והאלות הן אלות הברית, כי הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו, אעשה, יסרתי, והכתי. ולכך אמר (פסוק מו): אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל, כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת. אבל במשנה תורה (דברים כח טו): אמר אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצותיו, ויזכיר שם תמיד לשון ארירה, ופתח בהן ארור אתה (שם פסוק טז), כי הברכה נעדרת מהם, ואמר יתן ה' (שם פסוק כד). וזהו מאמר רבותינו (מגילה לא ב), קללות שבת"כ בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין כל ישראל.

ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו. שכן תראה בתוכחות, שאמר ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, ואמר להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק לא): והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקורבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד). ואמר בגלות (פסוקים לד לה): אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא): למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב.

והסתכל עוד בעניין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עוונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלווים עימהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עוונם ועוון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח): חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצוותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו, וכתיב (שם שם טז): כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה, וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה - יא), ועזרא אמר (שם ט לד): מלכינו שרינו כוהנינו ואבותינו לא עשו תורתך, הרי כי כולם למדו מן התורה שיתוודו עוונם ועוון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו.

אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כח טו): והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו. אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצוותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן ייענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט ב): שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהייתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא הייתה האש יורדת ואוכלת הקורבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא ב).

ואמר בקללות (דברים כח מט): ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט), מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כעניין שנאמר (מ"ב יח כו): דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו. וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק סח): והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים.

וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים.

ועוד ראיה שאמר (שם כח לו): יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא א). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש עניין גלותנו זה.

והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל א): והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה): והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז): ונתן ה' אלוהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו.

ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב): ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.

והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבוא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר (חגי א ח): וארצה בו ואכבדה, ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (יומא כא ב): מדרש אחר גם כן, רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו'.

(מא): או אז יכנע לבבם הערל -
כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו). לשון אחר אולי, שמא אז ייכנע לבבם הערל. "ואז ירצו את עוונם", יכפרו על עוונם בייסוריהם, לשון רש"י.
והנכון בעיני, שיאמר והבאתי אותם בארץ אויביהם, או עד זמן ייכנע לבבם הערל, או עד זמן ירצו את עוונם באורך הגלות.

והנה אחר "והתוודו את עוונם" (בפסוק מ): היה ראוי שיאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב" (פסוק מב), כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה, ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם. ופירש רבי אברהם, אף אני כן עשיתי עימהם וייסרתים להביאם בארץ אויביהם להכניע לבבם הערל. והזכיר זה בכאן, כי התוודו את עוונם בעבור שאני המסבב להם, כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתוודו.

ועל דעתי ירמוז כי אחר הוידוי ילך עמם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שייכנע לבבם הערל. והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם אבל היו להם צרים ואויבים שם, כמו שנאמר ויאמרו צרינו (נחמיה ד ה), ויהי כאשר שמעו אויבינו (שם פסוק ט). והארץ ביד העמים הייתה, כמו שאמר עזרא בתפלתו (שם ט לו לז), הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה, ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאתינו, ועל גויתינו מושלים ובבהמתנו כרצונם, ובצרה גדולה אנחנו.

(מב): וזכרתי את בריתי יעקוב -
אמר רבי אברהם:
כי הוא מושך עצמו ואחר עמו, וזכרתי את בריתי ברית יעקוב, וכן הנבואה עודד הנביא (דהי"ב טו ח), ראשיכם שבטיכם (דברים כט ט). "והארץ אזכור", טעמו אזכור הארץ שפרעה השבתות ונעזבה מהם, ואזכור שהם רצו את עונם.

ויתכן על דרך האמת, שיאמר וזכרתי יעקב ויצחק ואברהם שהם בני ברית, שכל המידות נקראו כן בהיותם בברית, והארץ הכלולה מהם אזכור בכלל.

ורבותינו רמזו כן, אמרו (ויק"ר לו ה):
ולמה הוא מזכיר זכות הארץ עימהם?
אמר רבי שמעון בן לקיש משל לאדון שהיו לו שלוש בנות ושפחה אחת מגדלתן,
כל זמן שהאדון שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלתן.

(מג): ופירוש והארץ תעזב מהם -
כי גם אחרי הזכירה תעזב מהם, רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית, וקדשו העיר בשתי תודות (נחמיה יב לא), וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה ויאמרו (שם י לב): ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד. כל הקורות אותם רמוזות בפרשה הזאת.

(מה): וטעם וזכרתי להם ברית ראשונים -
שאזכור להם כן בין בארץ בין בחוצה לארץ בגלות הנרמזת כאן, וכן בכל הדורות. וזה טעם "לעיני הגוים", כי יעשה בהם בעבור שמו הגדול שלא יתחלל בגויים ולא למענם, כי לא עשו תשובה ולא נתכפרו עוונותם.

וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח י):
לא מאסתים בימי אספסינוס,
ולא געלתים בימי יון,
לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן,
כי אני ה' אלוהיהם בימי גוג ומגוג.