רמבן, ויקרא פרק ח

(ב): קח את אהרן -
פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, לשון רש"י.
ולמה נהפוך דברי אלוהים חיים?
ועוד, כי ציווה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ): בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם, וספר שם מעשה משה בעניין ההקמה, ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה.
ואיך הפריש עניין אחד בשתי פרשיות, ואיחר המוקדם?

אבל הנכון שנאמר, כי נצטווה בהקמת המשכן בכ"ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו הש"י שהוא יושב הכרובים, וציוה אותו על מעשה הקורבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקורבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקורבנות המילואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו.

ואחר כן אמר לו קח את אהרן ואת בניו אתו, לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א): וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו', והוסיף לו בכאן, ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו.

ועל דרך הישר, נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצוות המשכן במקומה עומדת, וציוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א). ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שם מ ב), ושם נאמר לו והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' (שם פסוק יב), והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום, ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מילואים ובשעת מעשה.

והנה כל הפרשיות כסדרן, אלא שהקדים ויכס הענן את אהל מועד (שם פסוק לד), שהוא ביום שמיני למילואים כדעת רבותינו, לסדר כל עניין הקמת המשכן, כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים עניין אשר התחיל בו.

(ו): וירחץ אותם במים -
הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ, אבל לא הייתה רחיצתם כאחת, אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו, ואחרי כן רחץ בניו וילבישם.

(ז): ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט -
זה היה הסדר שעשה בו משה. אבל בצואה אמר (שמות כט ה): והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד, כי רצה לכלול את האבנט בכולם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט): וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו. והנה הלבישו הכתונת עם האבנט, ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם.

והקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החושן, כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו, באבנט תכף לכתונת, ובחשב תכף לאפוד, ואין ראוי שתהיה לבישת האפוד בהפסקות. אבל שם נאמר ואת האפוד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפוד, לפי שקצר שם בעניין החושן, ולא אמר שיתן אותו באפוד ולא שישים שם האורים והתומים, שכבר ציווה כל זה במעשה האפוד והחושן (שם כח).

(י): ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן. ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן -
גם זה עשה משה בסדר נכון, כי כן נצטווה במעשה השמן (שמות ל כו ל): ומשחת בו את אהל וגו' ואת אהרן ואת בניו תמשח. על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן, ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד, והיה די באהרן שהוא קדוש ה'. אף על פי שכתוב במצוות הקמת המשכן (שם מ ט): ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו, ואח"כ והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' ורחצת אותם והלבשת את אהרן (שם פסוקים יב יג), כי שם הסדיר כל הנעשה לאהרן ולבניו כאחת.

(יא): ויז ממנו על המזבח -
כתב רש"י:
ולא ידעתי
היכן נצטווה בהזאות הללו.
ואפשר כי מה שאמר במזבח (שם פסוק י): וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים, שיוסיף עליו הקדוש הזה בהזאות, ואינו במשיחה בלבד, כי "והיה המזבח קדש קדשים", שיוסיף אליו קדוש יותר משאר הנמשחים במשכן וכל כליו, ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטווה לעשות במקריבים שאמר (שם כט כא): והזית על אהרן ועל בגדיו, כי אין המזבח שהוא כלי לקורבנות פחות מכלי המקריבים, וקל וחומר הדבר.

וכן נאמר ביום הכיפורים (להלן טז יט): והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל, שכל קדוש המזבח בהזאות, וכל שכן בתחילה שצריך קדוש מטומאה וזרות.

(יב): [וימשח אותו לקדשו] -
ולא הזכיר בכאן משיחת בניו, כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם, כאשר נצטווה (שמות מ טו): ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם, וכלל זה במה שאמר בבנים (להלן פסוק יג): כאשר ציווה ה' את משה.

והנראה בעיני, כי לא הייתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם, כי לא נאמר זה אלא באהרן, ויצקת על ראשו ומשחת אותו (שמות כט ז), ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל, שלא הייתה ביציקה כמוהו.

ויתכן שלא הייתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם.
וכן תראה בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שם פסוק א), שציוה למשוח האב, ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו, ולא ציווה למשוח הבנים כלל, לא ביציקה ולא במשיחה. אבל בפרשת הקמת המשכן (שם מ טו): אומר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם, שלא הזכיר שם הזאות כלל. וכן בפרשת השמן (שם ל ל). ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד, לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן, והן ההזאות.

(טו): ויחטא את המזבח -
חטאו וטהרו מזרות ליכנס בקדושה. "ויקדשהו", בעבודה זו. "לכפר עליו" מעתה כל הכפרות, לשון רש"י.
ואם כן, הכתוב יספר כי בזה נתקדש וראוי לכפר עליו מכאן ואילך. וזה כעניין שנאמר ביחזקאל (מג כו כז): שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו את ידיו, ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכוהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם ורציתי אתכם נאם ה'. וילמד בכאן כי בדם נעשה זה, ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח, שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה.

אבל בתוספתא של פרשת מילואים (תורת כוהנים צו מילואים טו) ראיתי:
כפרה זו איני יודע מה היא, מנין אתה אומר שלא הייתה כפרה זו?
אלא שאמר משה בשעה שיצא הכרוז להתנדב במקדש דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן, תהא כפרה זו שלא יתנדבו דבר גזול למקדש.
וכן הוא אומר (ישעיה סא ח): כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. וכבר הזכיר רש"י גם זה בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לו).

(יז): ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו -
יכלול בפר, הקרב שאינו בכלל בשרו עצמות וגידים וקרנים וטלפים, שהם מלבד עורו ובשרו ופרשו. או יהיה הוא"ו מן המשמשין ביתר, והוא כמו ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף (במדבר יט ה).

(כ - כא): ואת האיל נתח לנתחיו -
אין נתוח אלא לאחר הפשט, אבל קצר בהפשטה בכאן, שכבר ציווה בזה בפרשת העולה (לעיל א ו).

ואמר ויקטר משה את הראש ואת הנתחים -
בזמן ההקטרה, והוא אחר "ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים". וזהו שאמר "ויקטר משה את כל האיל", כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה, אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה.

(כב): ויקרב את האיל השני איל המילואים -
כבר פירשתי (שמות כח מא): כי עניין המילואים שתהיה להם יד שלמה לעבוד את עבודת ה', ויאמר כן במזבח עצמו והעובדים.

והנה כל הקורבנות האלו באים למלא את ידם, כדכתיב (שם כט א): וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים, אבל נקרא האיל השני איל המילואים, בעבור שהוא סוף הקורבנות הללו ובו תמלא ידם וכהנו לפניו ית', לפרש כי כולם מעכבין בעניין.

ויתכן כי החטאת לכפר על המזבח ולקדשו, כי כן כתיב (לעיל פסוק טו), והעולה להרצאה על הכוהנים ככפרת כל עולת נדבה, והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו ובחומותיו יד ושם. והנה השלמים לבדם באים על מלוי הידים, ולכך יקראו מילואים. ויאמר "מילואים" ולא מלוי, בעבור כי החלבים והשוק גם תרומת הלחם הכל קרב.

(ל): ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח -
לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו, כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (להלן טז יח).
וכן לא נתברר לי מה טעם איחר הזאות הללו לאחר הקטרה של מילואים, כי בצואה (שמות כט כא): הקדים ההזאות ואח"כ אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה (שם פסוק כב).

ואולי בעבור שאמר שם (פסוק כא): וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו, למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם, שבו יהיו קדושים לגמרי, כי לא הזכיר שם במשיחה קדוש ולא במתן בהונות. וכאן אמר וימשח אותו לקדשו (פסוק יב), לא שיקדש לגמרי, עד שעשה ההזאות. ואמר בהן ויקדש את אהרן ואת בניו, והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו.

וכך אמרו בת"כ (צו מילואים לד):
ויקדש את אהרן, הא למדת שלא שלם קדוש אהרן והבנים אלא בהזאת דם.

(לב): והנותר בבשר ובלחם -
הבי"ת בשתי המלות תשמש כמו מ"ם, והנותר מן הבשר ומן הלחם, וכן ביום השמיני והלאה (יחזקאל מג כז), בשנה ההיא שמונה עשרה שנה (שופטים י ח).

ולא פירש הכתוב "והנותר עד הבקר", כי כבר למדו משפט הקורבנות וידעו ששלמים הללו נדונין כחמורין שבהן שנאכלין ליום ולילה. או שקצר הכתוב כאן, בעבור שהוא מפורש בצואה (שמות כט לד): ואם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבקר.

(לה): ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו -
על דעת הברייתא של תורת כוהנים (שמיני מילואים מב): עניין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת.

והיא מצווה נוהגת לדורות שלא יניח כוהן עבודה ויצא. וחייבין עליה מיתה. והוא שאמר בכהן גדול (להלן כא יב): ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אמרו אימתי אינו יוצא ואינו מחלל, הוי אומר בשעת עבודה. ודרשו פן תמותו (להלן י ז), ממשמע לאו אתה שומע הן, אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכוהנים שבכל הדורות, תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם (שם). פירוש שלא אמר כי בשמן משחת ה' אתם משוחים, ואמר עליכם, כמו והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ טו).

(לו): ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה' ביד משה -
יאמר בכל מקום "כאשר ציווה ה' ביד משה", אבל בכאן מפני שהוסיפו על המצוה לא אמר כן, כי לא עשו כאשר ציווה ה' את משה, אבל עשו כל הדברים אשר ציווה ה' ועוד נוסף עליהם מה שאמר באש זרה אשר לא ציווה אותם (להלן י א)