בשבילי התנ"ך
 
אור החיים, ויקרא פרק ט


פרשת שמיני

{א} ויהי ביום השמיני. צריך לדעת מה טעם אמר ויהי?

ובמסכת מגילה (דף י):
אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. ומקשה, והכתיב: ויהי ביום השמיני?

ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקב''ה כיום בריאת שמים וארץ.

כתיב הכא: ויהי וגו'

וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר וגו',

ומתרץ: הא מתו נדב ואביהוא,

ומקשה עוד ויהי בשמונים שנה (מ''א ו) ויהי כאשר ראה יעקב (ויצא כט י) וגו' ויהי ערב ויהי בקר וגו'?

ומתרץ רב אשי: כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי אינו אלא לשון צער, ע''כ.
החי יתן אל לבו למקשה מפסוק ויהי ביום השמיני והעלים עין ממה שלפניו ויהי ערב ויהי בוקר, שממנו למד ויהי ביום השמיני, ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד, ולהגדיל קושייתו הוסיף גם פסוק ויהי ביום השמיני, לומר כי רבים ויהי שהם לשון שמחה, או אפשר שנתכוין לומר לו, שאדרבא להפך כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון שמחה, כדרך שלמד התנא מויהי ביום השמיני מויהי ערב, אם כן כל ויהי לא יגרע עינה מזה.

גם בזה לא יוכל לדחות כי דבריו הם במן הסתם ולא במקומות שגילה הכתוב בפירוש, כי הרי התנא למד מויהי ערב וגו'. אלא תגדל התמיה על המתרץ, כי מה מתרץ, הרי מתו נדב ואביהוא, תירוץ זה מועיל לויהי ביום השמיני ולא לויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני, ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר, שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה.

ועוד מעיקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ויהי שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו?

אכן נראה כי כוונת ר' לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר אלא אמר רב אשי שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי ר' לוי, שהרי מקראות ויהי רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ויהי הוא אומר, ונתחכם להקשות מויהי ביום השמיני כי אין הפרש בין ויהי בימי לויהי ביום, ורצה לסתור הכלל אפילו במקום שיאמר ויהי בימי, והמתרץ תירץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ויהי בימי לויהי ביום, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפילו ויהי לבד הוא לשון צער, כי לא הוכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מויהי ביום. ואחר כך חזר להקשות אפילו מויהי לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ויהי בשמונים שנה לגלות על ויהי ערב שמלבד שלא היה שם צער היה בו שמחה.

והגם שמדברי הברייתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער אבל שמחה מנין?

לזה הקדים פסוק ויהי בשמונים שנה שזה ודאי שמחה יגיד בבנין בית המקדש, (תענית כו) דכתיב (שה''ש ג') ביום שמחת לבו, וזה יגיד על ויהי כאשר ראה יעקב, ויהי ערב וגו' שאינם אלא שמחה, ואמר רב אשי ויהי איכא ואיכא כו', וכן היתה דעת המתרץ ראשון אלא שקדם רב אשי ותירץ.

ואולי גם מתרץ ראשון רב אשי הוא, והזכיר שמו במסקנא, או ב' סתמי דתלמוד הם, וג' דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד. נמצאת אומר כי אפילו לרב אשי ויהי ביום הוא כויהי בימי, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ויהי.

וגם אומרו (יתרו י''ט ט''ז) ויהי ביום השלישי, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל כאומרם ז''ל (שבת פח:) וזולת זה לא היה אומר ויהי ביום.

ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה המוזכר בכתוב, כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניו. וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה, ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו, ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא, ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאוד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש, ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאה כזאת.

ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (ז' א') ויהי ביום כלות משה שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ויהי ביום השמיני.

ביום וגו' קרא משה לאהרן וגו'.
דע כי העושה דבר כזה שיתן גדולה הנודעת לו לזולתו, לוּ יהיה אחיו, כאשר יתחייב לעשותה, לא ישלוט בנפשו עשותה בג' שלמיות:

הא' שיעשנה במהירות,

והב' בצירוף בחינת ההדרגות שישנה בדבר.

הג' עשיית הדבר בפרסום לפני רבים.

והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם.

כנגד המהירות אמר ביום השמיני, פירוש בהיות הבקר טהור לב לא עכב אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו הכהונה ולא נתעצל.

ב' עשה הדבר בצירוף בחינת ההדרגות שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו, שיראה גדולה מושכת לאהרן ובניו ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות, בתחלה יקרא לאהרן ואחר כך לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן.

הג' במצב כל הזקנים דכתיב ולזקני ישראל לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו ית', וכפה הרגשותיו.

{ב} קח לך עגל. ביומא דף ג' דקדקו אחר שאמר ואל בני ישראל וגו', קח לך למה לי?

מובן הוא שהעגל לו. ודרשו שבא לומר שיקח משלו ולא משל ציבור.

עוד נראה לומר כי אומרו לך, כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכוונה ח''ו ולא טעה אחריו, אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל, לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד, ולא יבא העגל לחטאת להם והוא אדרבה קטיגור. ותמצא (ויק''ר כא) שהקפיד ה' על אהרן לבל יכנס לבית ה' פנימה ביום הכיפורים בבגדי זהב לצד שעשה זהב העגל.

ויש להעיר בזה למה צוה ה' שיביא עגל בן בקר לחטאת, והלא החטאת באה לכפרה ואין לך סניגור בעולם כזה?

ונראה כי האדון ב''ה שפט בצדק הדבר, לצד כי אהרן לא עשה שום פעולה בבחינת מעשה העגל, כי לא ציירו ולא הכינו, ואין צריך לומר שלא האמין בו ולא טעה אחריו חס ושלום, כמאמרו למשה (תשא לב כד) ויצא העגל, פירוש מעצמו יצא על ידי מעשה אשר עשו ב' מכשפי ערב רב יינום ויומברוס כמאמרם ז''ל (תנחומא תשא יט), ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב שאמר להם (שם) למי זהב התפרקו ולקח מידם ויצר אותו בחרט ומעשה זה עשהו בידיעה שלימה, והגם שטעמו היה לצד יראה מישראל לבל יהרגוהו כחור, גם היה מאבד להן הזמן עד שיבא משה, אף על פי כן הרי עשה מעשה בלתי הגון, אשר על כן אמר ה' שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכוונה, אבל הזהב שמעשה שעשה בו היה בכוונת המכוון אמר ה' לא יראה בו לפני ולפנים, שלא יעשה קטיגור סניגור, מה שאין כן ישראל, שחטאו בעגל אינם יכולין להביא עגל לכפרה לזה צוה ה' שיביאו שעיר עזים.

עוד נראה לומר בהעיר איך אנו אומרים (ר''ה כו.)
אין קטיגור נעשה סניגור.
בענין הזהב והלא אמרו (ערכין טז.)
ארבעה בגדי זהב של כהן גדול מכפרים על ארבעה מיני עבירות וכו'
אם כן קטיגור נעשה סניגור?!

ובהכרח ליישב כי ישתנה כפרת חוץ מכפרת פנים שכפרת פנים מלבנת החטאים כשלג, וזה לך האות לשון של זהורית (יומא סז.), ודבר זה הוא מופלא וצריך שלא ימצא בו רושם העון כלל. ואשר על כן הבגדים להיותם בחוץ מכפרים הגם היותם מין זהב, מה שאין כן כפרת פנים, וגם לפי חילוק זה ישתנה חטא של אהרן בזהב מחטאם של ישראל בעגל, כי אהרן מכפר בחוץ בבגדי זהב, וישראל אינם מתכפרים בעגל, כי חטא אהרן בזהב שוגג גמור היה, בלקיחתו ובנתינתו בחרט, מה שאין כן ישראל, ולזה לא יתכפרו בעגל אפילו בחוץ, והבן.

{ג} תדבר לאמר. צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל, ולא משה הרגיל?

ואולי כי לצד שאמר להם למי זהב התפרקו וגו' לזה יצו ה' אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רז''ל כי החטא יפעיל הגנאי במקומו, והתיקון צריך להיות מכוון כנגדו, והוא אומרו תדבר לאמר פירוש תדבר דיבור שיש בו מעלה וזכות כנגד דיבור שהיה בו השפלה אשר פרע בו את העם.

עוד נראה כי לצד שעלה אהרן במעלה הנפלאה הלז, מתוך כל ישראל בו בחר ה', לזה אמר אליו משה שידבר לישראל אמירות רכות, והוא אומרו לאמר, וכן תמצא שאמר כי היום ה' נראה אליכם פירוש כל המושג וכל הרצון אינו אלא לצד ישראל, כאומרו אליכם ולא לי, וכדרך שמצינו שאמר משה לישראל הלא כל זמן שהיו ישראל נזופים לא דבר ה' עם משה, כי כל המושג אינו אלא לצד מעלת ישראל.

{ה} ויקחו וגו' אשר צוה משה. אמר אשר צוה משה, יכוין אל אהרן גם כן שלקח את אשר צוהו, ואינו יוצא ממשמעות מעשה ישראל, שהגם שמפי אהרן נאמרו להם הדברים, אהרן עצמו מפי משה אמרם, ואילו אמר הכתוב אשר צוה אהרן אין במשמע אלא לקיחת ישראל ולא לקיחת אהרן.

עוד אולי שנתכוין באומרו אשר צוה משה כי לצד מצות משה לבד עשו הדבר הגם שלא היתה ההבטחה הרשומה במאמר.

{ו} זה הדבר וגו'. צריך לדעת מה הוא הדבר?

ורש''י פירש על הקרבת אהרן. ואין זה פשט מאמר הכתוב שאמר תעשו, ונראה שיכוין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך, דכתיב: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', דקדק הכתוב לומר לפני ה' ולא אמר לפני אהל מועד.

גם לא היה צריך לומר, שהרי אמר בסמוך ויקחו וגו' אל פני אהל מועד, אלא ירצה לומר שהכינו עצמם בערך השלימות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה', ובחינה זו היא השגת תכלית השלימות, כמאמר דוד (תהלים טז) שויתי ה' לנגדי תמיד, כי בזה לא ימוט מימינו שהיא התורה, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים. וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו פירוש צוה ה' שתעשו אותו, שתהיו תמיד מעריכים בדעתיכם, כי אתם עומדים לפני ה', וירא אליכם כבוד ה'.

עוד יכוין בכלל אומרו לפני ה' שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב (ישעי' נט) עונותיכם היו מבדילים וגו', וזה יגיד שהיו שלימים עם ה' וכפי זה ידוייק על נכון אומרו זה על מעשה האמור בסמוך.

אחר שכתבתי זה בא לידי מדרש חז''ל (במד''ר נשא פי' ב ח') וזה לשונם:
זה הדבר מה הוא זה הדבר?

על המילה, כמה דתימא, זה הדבר אשר מל יהושע עד כאן.
ודברי המדרש סתומים וחתומים, וכי באותו יום מל אותם משה, או באותו יום צוה על המילה.

אכן הכוונה היא על ערלת לבם שהוא דבר המבדיל בין ישראל ובין אביהם שבשמים, גם מרחיק אימתו מלבם, וצוה למול ערלת לבבם, ובזה יראה להם כבוד ה', והם דברינו עצמם. שוב באה לידי מדרש אחר (כן הוא בתו''כ הכא) בילקוט וזה לשונם:
זה הדבר - אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו' ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם וגו' ואם עשיתם זה וירא אליכם כבוד ה' עד כאן.
והם דברינו עצמם.

{ז} וכפר בעדך ובעד העם. משמע כי כפרת אהרן נוגעת גם לעם. והטעם הוא לצד כי חטא אהרן ישראל היו לו סיבה לחטוא, שאמרו לו (תשא לב א) קום עשה לנו וגו', וכל עוד שלא נתכפר אהרן ישנו החטא לעושהו ולמסבב עושהו, ואחר שנתכפר נתכפרו שניהם, לזה אמר לו וכפר בעדך ובעד העם:

{ח} ויקרב אהרן אל המזבח. ירמוז לדבריהם ז''ל שאמרו (ירושלמי מכות פ''ב ה''ו)
שאלו לנבואה חוטא מה עונשו?

אמרה הנפש החוטאת היא תמות, ולצד רחמי ה' אמר יביא קרבן.
שעיקר מעשה הקרבן היא מחשבת המקריב כי הוא החייב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא, ליזבח ולהשרף על האישים, והיתה לו מחשבה זו לכפרה. והוא אומרו ויקרב אהרן אל המזבח, פירוש הוא עצמו הכין לשום אשם נפשו, וקרב למזבח פירוש לזביחה לאישים, ועשה השחיטה במקומו לעגל, לצד רחמי ה' שנתרצה להביא חליפתו.

וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו (תנחומא שפטים) כי נשבע ה' להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקב''ה וותרן יוותרו בני מעיו (ירושלמי שקלים פ''ה ה''א), אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח ד) איך יביא קרבן ויפטר?!

ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אומרם ז''ל (סוטה נ. ג.)
אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות,
ונעשה בהמה וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדריגת בהמה למדרגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה?!

לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה, וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים לו): אדם ובהמה תושיע ה', כי חלק הבהמי שבאדם בהצטרפותו עם האדם שהיא בחינת ההשכל נושע בו, פירוש לצדו כדי שלא יענש והוא אינו ראוי לעונש, ובזה אפילו בדין הקרבת הקרבן בעד החטא הוא על קו המשפט, כאומרו (שם) משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'.

{טו} ויקרב את קרבן העם. זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור, אשר נשתנו באמצעות החטא ולא יהיו בבחינת הַנִּשְׁתְּוָּון להתקרב, כי השינוי בנפש יחייב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו, ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם. פירוש שהקריב כל הרחקותם. והנה מהראוי היה שיכתוב פסוק זה בסוף מעשה הקרבן, וטעם שהתחיל בו, לומר שהפעולה נעשה במה שכוון במעשה קודם עשוהו, כי לא המעשה הוא העיקר, אלא הכוונה הצריכה בו והוא אשר עשה אהרן בתחילת מעשיו, והבן.

וארמוז לך פרט אחד קטן שרמז הכתוב באומרו ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, כבר רמזתי לך כי זכרון העולה ירמוז על כנסת ישראל, ובאמצעות הרחקת ישראל מהיושר, הם מורידים העולה למטה ח''ו, ובאמצעות התקרבותם, לא מלבד שלא תשולח בפשעם אלא יוסיפו להעלות עֲלִיָּה אחר עֲלִיָּה עד שתעמוד בגדר המשפט כידוע למשכיל, והוא ויעשה כמשפט. שמעתי.

{כב} וישא אהרן וגו'. בתורת כהנים פרשה כ''ט אמרו מקרא מסורס ראוי לומר וירד מעשות וגו' וישא אהרן וגו' שבירידתו נשא כפיו וכו'. וצריך לדעת למה ידבר הכתוב בדרך זה ולא בדרך הישר?!

ואולי כי בראותו אהרן שלא ירדה שכינה, חשב אולי כי עדיין חסר כפרתו על מעשה העגל שבאמצעותו הביא קללה על שונאי ישראל, ולזה וישא וגו' ויברך וגו', ובזה ירד מעשות תשלומי החטאת וכו' ואולי כי גם ברכת ישראל לצד שהיא כפרת חטאו של אהרן תוכלל בכלל החטאת, כי גם לה יתיחס שם חטאת. ואומרו וירד, אולי כי הוא לשון ירידה כי הוכר לו פחיתותו, לצד שראה שגמר מעשות הכל ולא ירדה שכינה, ותמצא שאמרו ז''ל בתורת כהנים פרשה י''ט:
שצעק אהרן לפני משה, שאמר לו ליקרב למזבח ובא לידי בושה וכו' ונכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה.
{כג} ויצאו ויברכו וגו'. אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפלה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן, טובים השנים לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזים בב' בחינות האחים, כהונה ולויה שהם חסד וגבורה.



הפרק הבא    הפרק הקודם