פרק כה

א וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר:
ב הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו:
ג הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו וְעַל-מִי לֹא-יָקוּם אוֹרֵהוּ:
ד וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל וּמַה-יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה:
ה הֵן עַד-יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא-זַכּוּ בְעֵינָיו:
ו אַף כִּי-אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן-אָדָם תּוֹלֵעָה:

[כה, א]
ויען בלדד השוחי ויאמר...

ביאור מלות המענה.
[כה, ב]
המשל -
מענין ממשלה ושולטנות.
ופחד -
היראה כמו: ופחד יצחק.

[כה, ג]
יקום -
יעמוד.
אורהו -
אורו.

[כה, ה]
יאהיל -
יאיר.

ביאור דברי המענה:
ענה בלדד השוחי ואמר: השולטנות והיראה אשר עם השם עושה שלום במערכות השמים, עד שהם כלם נסכמים להתנועע תמיד התנועות המוגבלות להם, עד שישלם מכללותם פעל השם בזה העולם השפל, ולא ישנו את תפקידם ליראתם ממנו, ולחוזק ממשלתו עליהם.
והנה זה ממה שיורה על גודל השם וגבורתו, היש מספר לגדודי השם וחייליו, ועל מי מהנמצאות לא יקום אורו וזהרו?
הנה הם כולם שופעים מאתו, לא נפקד איש, ואחר שהענין כן, שהשם יתברך בזה האופן מן השלימות, איך יתכן שיצדק האדם עם אל ויזכה?!
הנה זה בלתי אפשר, כי לשלמות השם יחשב למרי, מה שאינו מרי לפי מחשבת האדם, הן הירח ימצא חסר אצל השם, עד שלפעמים יסור אורו, כאילו תאמר בעת הנגוד, כאשר היה הירח בראש התלי או בזנבו ויעדר, אז הפעל הנמשך מאתו מצד אורו, וכוכבים לא זכו בעיניו, עד שפעמים יסתרו קצתם בעמוד תחתיהם קצת, ויעדרו אז פעולותיהם בזה העולם השפל, ואם באלו עם שלמותם נמצא חסרון בחק השם יתברך, כל שכן שיהיה חסר בחק השם האדם, אשר הוא רמה ותולעה.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאין ראוי שנחשוב, שיעשה השם עם מה שיראה בו מהשלמות והגבורה דבר שלא כהוגן, אלא שרוע הסדור נופל בדעות אשר תמצאנה לאישי האדם, שיחשב בהם שהם צדיקים ויגיעום רעות, אשר לא יתכן שיאמר בהם, שהם בעבור טוב, להיותם מכלות ומביאות אל מות, והוא מה שהיה מתרעם עליו איוב. לפי דעת בלדד, הוא מצד שהאדם לחסרונו לא ירגיש במה שיחטא, שהוא מרי בחק השם מצד שלימותו, כי האדם הוא חסר מאד בחק השם, והוא מבואר שהוא בתכלית החולשה, כי אין ראוי שיענש האדם על מרי לא ישוער בו לאדם, במה שהוא אדם. ולזה לא ענהו איוב על זה דבר אבל גינה דבריו.

ואפשר שנאמר שהרצון בכאן, שאין ראוי שייחס לשם עם שלמותו, מה שהוא עול וחסרון בחק האדם, אשר הוא בתכלית החסרון בחק השם יתברך. ולזה ראוי שנשפוט, שהשם בלתי עוזב לאישי האדם להיותם בעלי שכל, ושופט אותם על כל מעשיהם, ומה שנמצאו בלתי שומר הסידור הראוי בטובות אישי האדם ורעתם, נייחסהו אל סכלותינו, לבלתי שערינו במקרים ההם הרבה, מה שנחשוב במקרים שיהיו רעים ויהיו לטוב, כמו שאמר בלדד במה שקדם, ולא הצטרך איוב להשיב על דבריו, לפי שאין בהם טענה נוספת על מה שקדם לו מהדברים. וכבר קדמה תשובת איוב על כל הטענות בהם.

הפרק הבא    הפרק הקודם