רמבן, במדבר פרק יא


(א): ויהי העם כמתאננים -
אמר ר"א:
מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד), שדברו דברי און.
ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות.

והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי ומתי נצא ממנו, מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן בן אוני (בראשית לה יח): בן צערי, ואנו הדייגים ואבלו (ישעיה יט ח). וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא:
ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד): וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:

(ג): וטעם ויקרא שם המקום ההוא תבערה -
למקום אשר ירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן. ולא נסעו מן המקום ההוא, רק בחניה ההיא התאוו תאווה וקראו שם העיר או המקום קברות התאווה:

(ד): וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה -
שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאווה רבה כמתאווים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים:

ויאמרו מי יאכלנו בשר -
כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום, אע"פ שאכלו ממנו פעמים רבות. והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים, כמנהג המחנות ומקומות היוקר. אבל בדגים אמרו (פסוק ה): זכרנו את הדגה, כזוכר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה:

(ה): וטעם אשר נאכל במצרים חנם -
לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת. והקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא). וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף. והנה היו מתאוננים על משה, וצועקים עליו "תנה לנו בשר ונאכלה", כאשר יזכיר (בפסוק יג):

(ו): וטעם נפשנו יבשה -
שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס.
או נפשנו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה, כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רווה.

ואמרו בלתי אל המן עינינו -
שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאווה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן.

אמרו המשל הידוע (יומא עד ב):
אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
וספר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן, להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רווה וכמוצא מים:

(יב): האנכי הריתי את כל העם הזה -
על דעת אונקלוס: כמו על ברכות הורי (בראשית מט כו), כי האב יקרא הורה מפני שנותן ומזמין ההריון, יאמר אם אני אביהם, או אמם שילדתי אותם. ובעלי הפשט אמרו בהפך, האנכי אמם שהייתי הרה בהם ויולדת. וכן ותהר את מרים ואת שמי (דה"י א ד יז): שהרתה וילדה אותם, או אנכי אביהם שילדתיהו, כמו ויולד נח (בראשית ו י), לאביך זה ילדך (משלי כג כב), וזולתם.

ואמר כאשר ישא האומן את היונק -
האב או האם.
ועל דעתי הכל מליצה באם, וטעמו כמו האנכי הריתי את כל העם הזה ואנכי ילדתיהו, והזכיר כן כי האשה תסבול צער גדול הבנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה ומבטן ומהריון. ואמר "אומן", כי הוא אומן לא אומנת:

(יד): וטעם לא אוכל אנכי לבדי -
לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר, כי מאין להם.
ועוד, אפילו בהיות להם פרנסים רבים לא יתלוננו רק על משה רבנו שהוציאם ממצרים, כמנהגם לאמר לו "למה העליתנו ממצרים", והוא שיתן להם בתפלתו כל משאלותם ותאוותם יביא להם. אבל חשב משה, כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם.
ואפשר כי כאשר התנבאו הזקנים שנאצל עליהם מן הרוח וידעו העם כי נאמנים הם לנביאים, לא יתאספו כולם על משה, וישאלו תאוותם גם מהם:

(טו): ואם ככה את עשה לי -
תשש כוחו של משה כנקבה, שהראהו הקב"ה פורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת, אמר לפניו אם כן הרגני נא הרוג, לשון רש"י.
ולא הבינותי זה, שכנוי "את" כלפי מעלה הוא.

ועל דרך הפשט, מנהג הלשון הוא גם בזכר, את כרוב ממשח הסוכך (יחזקאל כח יד).
ועל דרך האמת אם ככה את עושה לי, במידת הדין ידבר, כמו שאמר וייחר אף ה' מאד (בפסוק י), וכן ואת תדבר אלינו (דברים ה כד), כינוי לאש הגדולה שתדבר דברי השם אלינו, ושמענו מפיך ועשינו. וכן את כרוב ממשח, בכרוב השני ירמוז. והמשכיל יבין:

וטעם הרגני נא הרג -
שתשלח עלי הורגים בחרב, כי טוב מותי אפילו בחרב אדם מחיי בצער הזה.
ויתכן שהוא כמו המיתני, וכן ואנשיהם יהיו הרוגי מות בחוריהם מוכי חרב במלחמה (ירמיה יח כא), וכן ופחי בהרוגים האלה (יחזקאל לז ט):

(טז): אספה לי שבעים איש מזקני ישראל -
כבר הזכירו רבותינו, כי שבעים אומות הן בשבעים לשון, ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה כעניין שנאמר בדניאל (י יג): ושר מלכות פרס וכתיב (שם): אצל מלכי (יון): [פרס, וכן] והנה שר יון בא (שם פסוק כ), והוא שנאמר (ישעיה כד כא): יפקוד ה' על צבא המרום במרום (מכילתא שירה ב). ואמרו (סוכה נה ב): כי פרי החג ירמזו בהם:

ובפרקי רבי אליעזר (פרק כד):
אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם.
ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים. וציוה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכוחות, ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה ושבעים מזקני ישראל (שמות כד א), כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון, כי ישראל צבאות השם בארץ, כמו שנעשה ארון וכפורת ומשכן בדמות המשמשין במרום ונעשו הדגלים בדמיון המרכבה אשר ראה יחזקאל להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היא שכינה בשמים. והנה משה על גבי שבעים זקנים, רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ:

וקבלו רבותינו (סנהדרין ב א):
כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מנינם שבעים, והנשיא על גביהם כמשה רבנו, והנה הם שבעים ואחד.
וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים, כנגד השרים והשם המיוחד שהוא אדון יחיד על כולם, ולזה ירמוז הכתוב באומרו (תהילים פב א): אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט, כי השכינה עימהם להסכים על ידם. ואמר הכתוב (שם פסוק ב): עד מתי תשפטו עול, יזהיר בהם אחרי שהשם הנכבד עימהם בדבר המשפט איך לא תיראו ממנו להטות המשפט, כטעם העם המכעיסים אותי על פני (ישעיה סה ג). ואומר עוד (תהילים פב ו), אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם, כי מספרכם כמספר שרי מעלה ואדון היחיד, ואמרתי שתשבו מושב אלוהים בארץ, אכן כאדם תמותון, כאדם הראשון שגורש ממקומו הנכבד ומת, כן תתגרשו מבית השם ותמותו, וכאחד השרים של מעלה הייתם, ותפלו מן המעלה ההיא. וכבר הזכרתי מן העניין הזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):

(יז): וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי -
עניין הכתוב להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא. וכן אמר במעשה (פסוק כה): וירד ה' בענן וידבר אליו, ולא פירש הכתוב הדבור הזה מה היה כאשר הוא כתוב בכל התורה שיבאר אחרי כן מה אמר ומה דבר ה', כי העניין בכאן, כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום, אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא. וזה טעם ויתנבאו ולא יספו (שם), שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו, וזה טעם "ואצלתי", שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם.

ואין זה כעניין ונתת מהודך עליו (להלן כז כ), כי אצילות בכל מקום לשון עכוב אצלו, כלשון וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (קהלת ב י), הלא אצלת לי ברכה (בראשית כז לו). וכן על כן נאצל מהתחתונות ומהתיכונות מהארץ (יחזקאל מב ו), שנשאר אצלם מהלשכות התחתונות והתיכונות מהארץ שלא יאכלו האתיקים מהנה בעליונות. וכן ואל אצילי בני ישראל (שמות כד יא), הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמן מכלל המון העם, או שנקראים כן הגדולים שהכל באים אצלם:

והמעתיקים מן הלשונות אמרו "אצילות" על יציאת כוח מן הכוחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא, ואומרים בנפש "אצולה מרוח הקדש", כי הוא אצלם לשון המשכה. ואיננו נכון אצלי, כי האצילות יהיה המשכה או הנחה והפרשה, אצל הנותן הוא:

אבל אונקלוס יעשה בו שני פנים:
תרגם כאן: וארבי, וכן "ואל אצילי" ולרברבי,
ותרגם: הלא אצלת לי ברכה, שבקת.
נראה שדעתו באצילות שהוא עניין המשכה, או מאציל הנותן על המקבל, ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן רוח הנבואה ושמתי עליהם, ונאמר עוד על ההמשכה שימשיך הנותן אצלו מן הדבר הנתון ויישאר עמו, וזה טעם הלא אצלת לי ברכה, שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה:

ועל הכלל בזקנים, כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם.
ולפיכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (סוף בהעלתך):
משל למלך שמסר פרדס לשומר ונתן לו שכר השמירה, אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כלו לבדי הבא עוד אחרים שישמרו עמי, אמר לו המלך נתתי לך הפרדס שלי לשמרו וכל פירות שמירתו נתתיו לך ועכשיו אתה אומר הבא עוד אחרים שישמרו עמי, הריני מביא אחרים שישמרו עמך והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנתתי לך משם הם נוטלין שכרן. כך אמר לו הקב"ה למשה, אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר כדי שתתייחד אתה באותה השמירה, ועכשיו אתה מבקש אחר, תדע שמשלי אינן נוטלין כלום אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ואף על פי כן לא חסר משה כלום, עד כאן במדרש:

והקרוב אלי, כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצווה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר.

וזה טעם ונשאו אתך במשא העם -
כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם:

(יט): לא יום אחד תאכלון -
שיעורו לא יום אחד בלבד תאכלו ולא יומים בלבד, וכמוהו לא אחת ולא שתים (מ"ב ו י), שאינם אחת ושנים בלבד.
ועל דעתי, האוכל והעושה דבר ימים רבים רצופים איננו נקרא אוכל ועושה יום אחד, וכן האוכל שלשים יום רצופים איננו נקרא אוכל עשרים יום.
או שיהיה "האחד" נמשך, לא יום אחד תאכלו ולא יומיים ועשרה ועשרים יום אחדים רק חדש שלם. והנה נתן להם תאוותם בבשר, ולא בדגה ולא בירקות, כי עיקר שאלתם אשר יבכו עליו "תנה לנו בשר" (פסוק יג):

(כ): וטעם עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא -
שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החדש לרוב מאד, עד שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל.
ועל דרך הפשט כן היה, כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאווים תחלה, הם האספסוף אשר בקרבו. גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (פסוק ד): מי יאכילנו בשר, ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אוהלו (פסוק י): אכלו ממנו חדש ימים, והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו. וכן אמר המזמור (תהילים עח כז - לא): וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, לא זרו מתאוותם עוד אכלם בפיהם ואף אלוהים עלה וגו', כי קצתם אכלו וישבעו מאד, ובעלי התאווה לא נפרדו מתאוותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה':

(כב): ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב, בעבור שאמר (פסוק כג):
עתה תראה היקרך דברי אם לא -
ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת, והוא דעתו של אונקלוס.
אבל העניין בעצמו תמה, כמו שאמר רבי שמעון, מי שכתוב בו (להלן יב ז): בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם.
ועוד כי כולם ראו כבר נפלאות גדולות מזו.

ור"א תירץ:
כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו.
וגם זה איננו נכון בעיני, כי כבר עשה עימהם כזה בשליו ראשון (שמות טז יג): וכן במים (שם יז ו): ובמן (שם טז), כי כולם על תלונותם נתנו להם:

והנכון אצלי, כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עימהם באף ובמידת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במידת הדין.
אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ידע משה רבנו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים, כעניין שיאמרו חכמים (סנהדרין נט ב):
אין דבר טמא יורד מן השמים.

ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), הנני עומד לפניך שם על הצור (שם יז ו), אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר (פסוק יח), ולא הודיעו, הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם כדרך כל הארץ, אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם, ואם ייאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם. והשם השיבו, כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים:

וזה טעם היקרך דברי אם לא -
ואמר "היד ה' תקצר", כלשון ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א ז). ולא אמר ה' "הממני יפלא כל דבר", כי לא יעשה זה במופת. וכן היה, שנסע רוח מאת השם (פסוק לא): כמנהגו של עולם, לא "רוח ים חזק מאד" ולא "רוח קדים עזה" כאשר יזכיר במופתים (שמות י יט, שם יד כא), אבל רוח סתם כנהוגים, ויגז שלווים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן, ולא חידש עתה רק שיהיו שלווים רבים מאד:

(כח): אדני משה כלאם -
הטעם בזה, כי משה דבר אל העם את דברי ה' כי הוא יאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתייצבים עמו באהל מועד, והנה אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו. ולכך אמר לו "כלאם", כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם, והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא. ומשה בענוותנותו השיב, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי, ומי יתן ויהיה זה בכל העם:

אבל מדברי רבותינו נראה, כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו, אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים.

כך אמרו בסנהדרין (יז א):
בשלמא למאן דאמר "משה מת", היינו דקאמר יהושע אדני משה כלאם, אלא למאן דאמר על עסקי שליו, אמאי כלאם, דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו. וכן למאן דאמר על גוג ומגוג נתנבאו.
וכך הזכירו עוד בעניין דבורה במסכת מגלה (יד ב). ומשה אמר כי הוא הרב ומחל על כבודו ומתאווה ושמח בכך:

ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר:
כלאם, מנע מנהון רוח קודשא.
עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהילים מ י), לא תכלא רחמיך ממני (שם פסוק יב).

וטעם העניין, כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים, כי נאצל רוח משה על כל הכתובים שעל כולם נתכוון, ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה, שלא הקימו דבר ה' שציוה ולקחת אותם אל אהל מועד והתייצבו שם עמך (פסוק טז): והנה יראה שאין נבואת כולם מאצילות הרוח אשר עליך, וראוי לאדוני להתכוון ברוח האלוהים להשיבו אליך לבל יאצל ממך רק לעומדים לפניך בדבר ה', כי בעבור שנתכוונת מתחלה על כל הכתובים היה מהודך עליהם, ואם תתכוון עתה להשיבה מהם תנוח אל העומדים לפניך בלבד כדבר ה'. ומשה אמר שלא יקנא לו, כי הוא חפץ שיתנבאו לפניו או שלא בפניו, כיון שנתן ה' רוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנו.