רמבן, במדבר פרק יט


(ב): זאת חקת התורה -
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה, לשון רש"י מדברי רבותינו (יומא סז ב).

וכבר כתבתי בעניין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח): מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקורבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקורבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ. וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממידת הדין, ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן:

והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים, ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה, לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כוהן תהיה.

וטעם זאת חקת התורה אשר ציווה ה' -
כטעם ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), או הוא כמו מסורס, דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר ציווה ה' לאמר. "דבר" ולא "דברו", כי משה הוא העיקר.

וטעם אליך -
שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן (בפסוק י): יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורותם. וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז כ), ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא):

ואמר ונתתם -
ולא ונתת, להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו. או אמר "ונתתם" לרבים, עכשיו ולדורות, והטעם כי אלעזר השוחט מיד ב"ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם, כעניין ששנינו (פרה פ"ג מ"ה):
ומי עשאן, הראשונה עשה משה רבנו והשניה עשה עזרא, שבע מעזרא ואילך, ומי עשאן, שמעון הצדיק ויוחנן כוהן גדול עשו שתים שתים וכו':

(ג): אל אלעזר הכהן -
מצוותה בסגן, לשון רש"י.
ואין הכוונה לומר שיהיה חיוב המצווה בסגן יותר מכהן גדול או כוהן הדיוט, אלא הוראת שעה הייתה בפרה ראשונה שתהיה באלעזר והוא היה הסגן.

ולשון ספרי (חקת ח):
בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא עשויה בסגן, תדע שכן, שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר.
רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט.

והעניין לומר כי המצווה הזאת לעומק סודה ראויה להינתן לגדול שבכהונה. ולא נתנה לאהרן, ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש ה' וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ, או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצווה אחת מן המצוות של כהונה גדולה, או היה לעונש העגל כדברי רבי משה הדרשן:
והנה עשה הקב"ה גם אהרן נביא במצווה הזאת, והוא ומשה רבנו יתנו אותה לאלעזר שהוא גדול הכהונה אחרי אהרן והוא המשוח בשמן המשחה, וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה והוא הכהן הגדול.

וכן שנינו (פרה פ"ד מ"א):
פרת חטאת ששחטה שלא בכהן גדול פסולה, ורבי יהודה מכשיר.

ובגמרא במסכת יומא (מב ב):
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר, איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט, ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול.
והוא סתם משנתינו והנכון בטעם.
ולדברי האומר לדורות בכהן הדיוט, ציווה באלעזר לפי שלא היה שם כוהן אחר, כי אינו הגון שיהיה אחיו הקטן קודם אליו:

(יג): את משכן ה' טמא -
הזכיר הכתוב הכרת הזה בסתם ואמר את משכן ה' טמא, בעבור שכבר הזהיר במקדש מן הטומאה כמו שאמר (ויקרא יב ד): בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא, כי הזכיר שם בטומאה הקלה כאשה היולדת בימי טוהר שהוא בתולדתה, והוא הדין בכל הטמאים.

וכבר הזכיר גם כן הטבילה (שם יז טז), ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, כלומר שישא עונו בעברו על המוזהר ממנו. ולפיכך אמר כאן בטומאת המת, כי הנוגע במת ולא יתחטא אע"פ שיכבס בגדיו ורחץ במים יחשב מטמא המשכן כאלו לא טבל כלל. ולא היה צריך לפרש רק שהחיטוי מעכב בטהרתו.

וזה טעם טומאתו בו -
כלומר אע"פ שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו.
ויתכן שירמוז לאיש, וטעמו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא [אשר] את משכן ה' טמא ונכרתה. וכמוהו בחסרון שי"ן או מלת אשר, לכל יבוא גבורתיך (תהילים עא יח), וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד), את הדרך ילכו בה (שמות יח כ), ורבים כן.
וטעם כי את מקדש ה' טמא (בפסוק כ), כאשר את מקדש ה' טמא, כמו כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו), וחבריו הרבים:
והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים, ועל דעת רבותינו (שבועות טז ב): הוא לחייבו במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים. ואפשר כפי פשוטו, כי "מקדש ה'" קדשי הקורבן, כי כבר חייב כרת באוכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו (ויקרא ז כ), וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי אע"פ שטבל. ויהיה פירוש "מקדש ה'" קדשי ה', כמו את מקדשו ממנו (לעיל יח כט), הנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקודשיו.

והנכון בעיני בפשוטו, כי הכרת הראשון בנוגע במת כמו שאמר כל הנוגע במת בנפש, והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר, כי טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא. ועל דרך האמת, יתכן שיהיה "מקדש ה'" רמז למקדש המקדש:

(יד): וטעם אדם כי ימות באהל -
אדם כי ימות והוא עתה באהל, או שדבר הכתוב בהווה, והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל.

כל הבא אל האהל וכל אשר באהל -
הכלים שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה, כמו שאמר (פסוק יח): והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם. והזכיר הכתוב האהל, להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה.

ועוד מפני שהיו ישראל יושבי אוהלים במדבר ודבר הכתוב בהווה כי המצווה מיד ולדורות, אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים שמביאים את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם, אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה בעצמו כלל. והנה הזכיר הכתוב במת טומאת מגע ואהל ולא הזכיר בו משא, אבל רבותינו (ספרי): דורשין אותו בקל וחומר מן הנבילה ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע. וכן הוא כפי פשט הכתוב, הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע, וכבר הוא ידוע כי מגע התורה הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו:

(טז): על פני השדה -
רבותינו אמרו (חולין עב א):
לרבות גולל ודופק. ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה,
לשון רש"י.
ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב, אבל הוא הלכה, ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו. אבל "על פני השדה" הוא לרבותינו כפשוטו, שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו, ומפני יתורו עשו בו מדרש. כך אמרו בנזירות בפרק כוהן גדול (נג ב): וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת, כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה, ויהיה להם "בחלל חרב" חסר וא"ו "ובחלל חרב". ומפני שאמר "פני השדה" ולא אמר "השדה" דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם): עוד, להוציא עובר במעי אמו, שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום:

ואמר בחלל חרב -
כי דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לחלל אבן או אגרוף. והזכיר חלל ומת, כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה.

ורבותינו (נזיר נג ב):
עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל, שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה.
והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא, שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל, שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל "אדם כי ימות באהל", שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל, היו הכוהנים אסורים בכל הבתים, שבכולן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל.

וכן נראה עוד בגמרא (שם נד ב):
שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה. והיה זה, מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (פסוק יח): כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת, ולא אמר או בחלל חרב. וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה, אבל לא לטמא באהל, ולא להצריכו הזאה, ואין הנזיר מגלח עליו, ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל.
והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו. ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש, עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו:

(יז): ונתן עליו מים חיים אל כלי -
אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים על האפר.

שכך שנו רבותינו (סוטה טז ב):
שהנותן אפר תחלה ואח"כ המים פסול, דקדקו "מים חיים אל כלי" שתהא חיותן בכלי. ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים.
אבל פירושו, ונתן על האפר מים חיים שהיו בכלי, לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו.