רמבן, במדבר פרק כ


(א): ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן -
העדה, עדה שלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, לשון רש"י. וכן דעת ר"א.
ואם כן מה צורך להזכיר כן בבואם אחרי כן אל הר ההר (פסוק כב).

ור"א אמר:
כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בם הזכיר הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום.
ואינו נכון, כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל.

והנכון בעיני כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות, ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז א), ויסעו כל עדת בני ישראל למסעיהם ויחנו ברפידים (שם יז א), יודיענו הכתוב כי היו כולם בתלונה, וכן ותשא כל העדה ויתנו את קולם (לעיל יד א), וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת (שם יז ו). ואמר כן בבואם אל הר ההר, להודיע שהיו כולם בהספדו של אהרן קדוש ה', כמו שאמר ויבכו את אהרן כל בית ישראל וגו' (פסוק כט), ואמר לעיני כל העדה (פסוק כז). ובמדבר סיני רבה (יט ט): ראיתי שהזכיר הלשון הזה עדה שלימה וכו' בכתוב השני בהר ההר בלבד, כי הראשון מפני התלונה נאמר כאשר פירשתי:

וטעם וישב העם בקדש -
לומר כי כאשר נכנסו במדבר צין עד קדש מתה מרים. וטעה ר"א שאמר בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתוב. כי קדש אשר כתוב בו (דברים א מו): ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם, הוא קדש ברנע והוא במדבר פארן, ומשם נשתלחו המרגלים בשנה השניה ושם חזרו, אבל קדש זה הוא במדבר צין ובאו שם בשנת הארבעים ושם מתה מרים, ומקראות מפורשים הם:

(ח): החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב.
ורש"י פירש (בפסוקים יא יב):
מפני שציוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה.
ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שציוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו?

וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו): והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שווה אצל הסלע?

ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא): מעלתם בי. והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, ציווה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה, כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז), וכן עשו כמו שאמר (פסוק י): ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו', והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן?

וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון, כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים, הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב), כי אין כאן חסרון אמונה כלל:

וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר:
כי משה רבנו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באומרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כולם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבוא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש.

אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד): הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מידה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה העניין, אבל אמר (פסוק ח): קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם.

והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יורה דרכו. אלו דבריו ז"ל:

והוסיף הבל על הבלים. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס. ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד): בחנם. והכתוב לא ספר כלל שכעס, כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד). ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה. ובכל הניסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלוהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ): יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג), והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג): המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו. ומשה אמר (דברים א לז): גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל:

ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס, אבל אמר קח את המטה וגו'. דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר, אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עוון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם. וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה): עבור לפני העם וגו', אע"פ שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז). וכן במן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), בדרך אהבה וחבה, אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב): שמעתי את תלונות, הודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמת אפו. ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה, שנאמר (פסוק ו): וירא כבוד ה' אליהם, שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד ה' ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י): וביום קרח (לעיל טז יט): וממחרת (לעיל יז ז). והתימה על הרב, שהרי מקרא מלא הוא (תהילים קו לב): ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וימנה הכתוב החטא הזה עם הניסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר:

והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבנו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י): המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח): בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עימהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קידשתם אותי (דברים לב נא). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו): הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן.

ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כז יד), שהוא ציווה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם, או שניתם דברי, מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו), כי לא ציוויתי שתאמרו ככה. ויהיה "לא האמנתם בי" (פסוק יב): יוצא אל בני ישראל, או הוא לשון חיזוק, לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג), היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כה):

והאמת כי העניין סוד גדול מסתרי התורה. כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו): הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא, ועל כן אמר "לא האמנתם בי", לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס. ונאמר "מריתם פי", כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום "פי ה'", ולכך אמר "מעלתם בי", ואין מעילה אלא שיקור. והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב, וכן אמר המשורר (תהילים קיד ז ח): מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים. וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד): ה' אלוהים אתה החלות, כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו.

ועל דעת רבותינו (ספרי):
שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס.
ותמהו אל הדבר, והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם:

ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע -
כמו על הסלע, וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב). יצווה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כולם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשה.
ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם, כי טעמו כמו לפניהם, שישמעו כלם, וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא), וכן רבים. או טעם "לעיניהם" בכאן, שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשייה (פסוק י): ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו): שלא יאמרו מעיינות היו שם.
ויתכן שהוא כמסורס, הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו:

וטעם ונתן מימיו -
שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (פסוק יא): ויצאו מים רבים, כי הנתינה תאמר על הריבוי, כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו (ויקרא כו ד), כי זרע השלום הגפן תיתן פריה והארץ תיתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב), כולם על הריבוי יבטיחם, וכן כתוב (תהילים עח כ): ונחלים ישטפו. ואין טעם "מימיו" כמו "תיתן יבולה" "וייתן פריו", שאין בטבע הסלע להיות בו מים, אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו, כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו "מימיו", וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה), לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיה לג טז). ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו, לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעיינות רבים רק מאמצעו, וכן כתוב (תהילים קיד ח): ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים:

וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע -
כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע, "להם", שכולם יראו אותם נובעים והשקית את העדה - שתצווה אותם לשתות לפניך, וכל זה לפרסם הנס. ובמעשה לא הזכיר כן "וישק את העדה ואת בעירם", אבל אמר (פסוק יא): "ותשת העדה ובעירם", כי מרוב הצימאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו:
ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב, ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו, העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע.

ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וציוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם. גם אפשר לפרש, ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם, כלומר הראשון שיראו:

(י): המן הסלע הזה נוציא לכם מים -
חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות, כי משה רבנו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה', והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו, ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב. ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות, כמו הנגלה נגליתי (ש"א ב כז), הרואה אתה (ש"ב טו כז), התשפוט (יחזקאל כב ב), המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא).

אבל ר"א כתב:
המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים.
ירצה לפרש, שאמר להם שמעו נא המורים בה' האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה, המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים, רק תכירו כי מאת ה' הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו, וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו): וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים:
ולפי דעתי הה"א הזו לשאלה, המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא, כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו, היש בה עץ אם אין (לעיל יג כ), התשמור מצוותיו אם לא (דברים ח ב), ופעם יזכיר הן לבדו, הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט), הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה), האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג). אבל הייתה השאלה הזאת להם שאלת הניסיון, אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא, הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה, וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עימהם להפליא, כעניין שנאמר (תהילים עח יח - כ): וינסו אל בלבבם, היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הגם לחם יוכל תת.

וכך אמרו (אבות ה ד): עשר ניסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר. וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים, ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה), אם רצונך כן, הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי"ב יח ה), אם עצתך כן, אף כאן, אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה. וכן דעתי בהנגלה נגליתי, הראית כי נכנע אחאב מלפני (מ"א כא כט), המן העץ אשר ציוויתיך, התשפוט, כי כולם שאלות, אבל עניינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כורחו. אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי, הלה' תגמלו זאת הגמולה. וכן אם מן העץ אשר ציוויתיך אכלת ותבוש ותחבא, או למה תתחבא. ובדרך הזה האחרים. אבל הרואה אתה, שאלה גמורה בדבר המסופק, אם יועץ אתה תשוב אל העיר, כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח ב קט א), וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד):

(יג): ויקדש בם -
שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא מתיירא ומתקדש על הבריות, שנאמר (ויקרא י ג): בקרובי אקדש, וכן הוא אומר (תהילים סח לו): נורא אלוהים ממקדשיך, לשון רש"י. גם כן פירש ר"א.
ואיננו נראה בעיני, כי עדיין לא מתו משה ואהרן, ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתיירא הקב"ה על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהוא ובפרץ עוזא (ש"ב ו ח).
ועוד כי הכתוב אמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, כי במריבים נתקדש, מלשון בקרובי אקדש, וראוי היה לדבריהם שיאמר "ויכבד על פניהם".

והנכון בעיני, כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד, כמו שמפורש שם (שמות יז ו ז), ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו', על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כלם, כעניין שכתוב (יחזקאל לט כז): וקיבצתי אתם מארצות אויביהם ונקדשתי בם לעיני הגויים רבים:

ודע כי בראשונה הייתה להם מריבה עם משה כמו שאמר (שמות יז ב): וירב העם עם משה, וכן אמר (שם פסוק ד): עוד מעט וסקלוני, והיו מנסים את השם היש ה' בקרבנו (שם פסוק ז), אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא היה בכאן ניסיון, ועל כן אמר כי אלה מי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר נסו את השם ולא נתקדש רק לעיני זקני ישראל. ובעבור היות עניין הסלע שני פעמים, הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים:

(יד): אל מלך אדום -
לא הזכיר הכתוב שמו, כי אין צורך. אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם, בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגויים, להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא, כמו שנאמר (תהילים קלו יז - כ): למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו. ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם, כעניין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג): ויובב [מלך מדון ויבין] מלך חצור (שם יא א), ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט - כד): לא בשמות:

(יח): ואמר הכתוב ויאמר אליו אדום -
כי נסכמו כל עמו עם אדוניהם במיאון הזה:

(יט): במסלה נעלה -
הנה מתחלה היו אומרין לבא בערים, רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים, אבל ילכו בדרך המלך שהיא דרך הרבים לא דרך היחיד, והיו אומרים שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות לצרכם. אחרי כן שלחו להם, שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסילה העולה לארץ כנען שהיא סלולה וכבושה לכל, ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם שנהנו מהם, על כן אמר רק אין דבר - שאין בזה הפסד שום דבר. ואחרים פרשו, לא נשתה מי באר, אם לא בדמים. ואיננו נכון, כי למה יחזור לשלוח לו מה שלא רצה בתחילה.

ומדרשו (תנחומא חקת יב):
לא נשתה מי באר שלנו ונקח מכם, כמו שכתב רש"י (בפסוק יז):

ואמרו ישראל לאדום עד אשר נעבר גבלך -
ולא הזכירו לו "אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו", שלא יקנא בהם על הארץ לאמר כי להם הייתה לולי שלקח בכורתו וברכתו במרמה. אבל לסיחון הזכירו, עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוהינו נותן לנו, כמו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב כט):

(כא): ויט ישראל מעליו -
קצר הכתוב בזה, כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד ה): ונשמרתם מאד אל תתגרו בם, כאשר פירש להם משה. ועל פי הדבור נטו מעליו, כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור:

(כו): והפשט את אהרן את בגדיו -
הם בגדי כהונה גדולה שנתרבה בהם אלעזר בנו עתה. והקרוב, כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד והקטיר הקטורת והעלה הנרות, העלה אותו אל הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה והפשיט אותם. ועל דרך הפשט, הלבישו תכריכי המת אשר הכין לו, והפשיט את אלעזר בגדי החול והלבישו בגדי הקדש כאשר עשה עמו ביום המילואים (ויקרא ח ז - ט).

ומדרש רבותינו:
שנעשו בהם נסים, אמרו היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן, והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו, העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם.

וילבש אותם את אלעזר בנו (פסוק כח) -
וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר, אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מבחייו שנלבשו בגדי שכינה תחלה למטה, וחזר משה והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן, כך שנוי בת"כ (מילואים א ו)