תנחומא, במדבר, פרק כא

סימן יח

מה כתיב אחריו?
וישמע הכנעני מלך ערד
את מוצא, שכיון שמת אהרן, נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה פרועה.

ומי היה מלך ערד?

זה עמלק, שנאמר: עמלק יושב בארץ הנגב (שם יג כט), והיה יושב על הפרצה.
כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, מיד נתגרה בהם.

דרך האתרים
התייר הגדול שתר להם את הדרך, שנאמר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור וגו' (שם י לג).

וילחם בישראל
עמלק היה.

למה קראו כנעני?

לפי שנאסרו ישראל להלחם בבני עשו, שנאמר: אל תתגרו בם כי לא אתן לכם וגו' (דבר' ב ה'). כשבא עמלק ונתגרה בהם פעם אחרת, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין זה אסור עליכם כבני עשו, אלא הרי הוא לכם ככנענים, שנאמר בהם: כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני (שם כ יז). לכך נקרא כנעני. לפי שמעולם רצועה מרדות היה עמלק לישראל.

את מוצא כיון שאמרו: היש ה' בקרבנו אם אין (שמ' יד ז), מיד, ויבא עמלק (שם שם ח).
וכאן: ויראו כל העדה כי גוע אהרן, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וגו' וילחם בישראל וישב ממנו שבי.
ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במד' יד ד), וירד העמלקי והכנעני וגו' ויכום ויכתום עד החרמה (שם שם מה).

את מוצא כשמת אהרן, יצא עליהם עמלק, וחזרו לאחוריהן שבע מסעות, שנאמר: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן (דבר' י ו).
וכי שם מת אהרן. והלא בהר ההר מת, דכתיב: וימת אהרן שם בהר ההר וירד משה וגו'?! והפסוקים מוכיחין שהן שבע מסעות.
ללמדך, שחזרו לאחוריהן:

סימן יט

ויסעו מהר ההר וגו' ותקצר נפש העם בדרך
והלא כתיב: ורוחך הטובה נתת להשכילם (נחמיה ט כ)?!
אלא אותן שיירות שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה, לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה.
וכן הוא אומר: ובניכם יהיו רועים במדבר וגו' (במד' יד לג), זה הוא עם שקצרה נפשם בדרך.

וידבר העם באלהים ובמשה
השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, שלא היה יכול אותו הדור לטעם מן פירות הארץ כלום.

אמר רבי עקיבא:
כשהיו מגלין להם התגרים הסל הבא מפירות הארץ, היו מתים, שנאמר: אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה (דב' א לה), כל טוב הבא מחמת הארץ.
לכך נתקצר נפש העם בדרך. הם שריננו, ונפשנו קצה.

וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים
מה ראה ליפרע מהן בנחשים?
אלא נחש הוא פתח בלשון הרע תחילה, ונתקלקל, ולא למדו ממנו וידברו לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. יבוא נחש מי שהתחיל בלשון הרע תחלה ונתקלל, ויפרע ממספרי לשון הרע, שנאמר: ופורץ גדר ישכנו נחש.

דבר אחר:
למה נפרע מהם בנחשים?
הנחש, אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם, נהפכין בפיו לעפר, דכתיב: ונחש עפר לחמו (ישע' סה כה). ואלו אוכלין את המן שנהפך להם למטעמים הרבה, שנאמר: ויתן להם שאלתם (תה' קו טו), ותאוותם יביא להם (שם עח כט).
ואומר: זה ארבעים שנה ה' אלוהיך עמך לא חסרת דבר (דב' ב ז).
יבוא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מאוכלי מין אחד וטועמים מינין הרבה.

את הנחשים השרפים
ששורפין את הנפש.

רבי יודן אומר:
הנחשים שהיה הענן שורף אותן ועושה אותן גדר למחנה להודיעם נסים שעשה להם המקום, אותן גירה בהן.

ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך
ידענו שדברנו במשה. ונשתטחו לפניו ואמרו לו: התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש.

רבי אומר:
נחש יחידי היה, להודיעך ענוותנותו של משה, שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כח התשובה. כיון שאמרו חטאנו, מיד נתרצה להם, שאין המוחל נעשה להם אכזרי.
וכן הוא אומר: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא האלהים את אבימלך ואת אשתו (בר' כ יז).
וכן הוא אומר: וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (איוב מב י).

ומנין שאם סרח אדם לחברו ואומר לו חטאתי שאם אינו מוחל לו נקרא חוטא?
שנאמר: גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם (ש"א יב כג).

אימתי?

כשבאו לו ואמרו חטאנו, שנאמר: ויאמר העם אל שמואל חטאנו כי עברנו וגו' (שם שם יט). והשיב: חלילה לי מחטוא.

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף והיה כל הנשוך
לא נשוך נחש בלבד, אלא כל הנשוך, אפילו נשוך מפתן ועקרב וחיה רעה וכלב.

ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס
זרקו לאוויר ועמד.

ויסעו בני ישראל, ויחנו באובות
שנעשו אויבים למקום.

ויחנו בעיי העברים
שהיו מלאים עברה.

ויחנו בנחל זרד
שלא היה הנחל, אלא מלא זרת ולא יכלו לעברו. ושלשים ושמנה שנה נשתהו לעברו, שנאמר: עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד, והימים אשר הלכנו מקדש ברנע וגו' (דב' ב יג-יד).

משם נסעו ויחנו מעבר ארנון
שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא:

סימן כ

אז ישיר ישראל את השירה הזאת
נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתנה להם מתחילת ארבעים שנה.

מה ראה לכתוב כאן?

העניין הזה כבר נדרש למעלה הימנו.

על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה
מהו?
שעשה להם הקדוש ברוך הוא אותות ונסים בנחלי ארנון, כנסים שעשה להם בים סוף.

ומה הם נסים [של] נחלי ארנון?

אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר אחר, והוא רחוק ממנו שבעה מילין, והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, לדרכן של ישראל לעבור בתוך ההרים.
נתכנסו כל האומות לשם, אוכלוסין שאין להם סוף. ישבו מקצתן בתוך הנחל, וההר מלמעלן עשוי מערות מערות, וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמין שדים, שנאמר: ואשד הנחלים.
נכנסו האוכלוסין לתוך המערות ואמרו: כשירדו ישראל לתוך הנחל, אלו עומדין לפניהם בתוך הנחל, ואנו למעלה מן המערות ונהרוג את כלן.
כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום, לא הצריכן הקדוש ברוך הוא לירד למטן לנחל, אלא רמז להרים, ונכנסו שדים של הר זה לתוך מערות של הר זה, ומתו כלן. והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשה דרך כבושה, ולא נודע אי זה הר נסמך לחברו. ואותו נחל, מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לארץ מואב, שנאמר: כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האמורי. הר שבארץ מואב לא נזדעזע, שבו המערות. והר שבארץ ישראל נזדעזע, שבו הסלעים כמין שדים ונסמך להר שכנגדו.

ומפני מה נזדעזע אותו ההר שבארץ ישראל?
משל למה הדבר דומה?

לשפחה שראתה בן אדוניה בא אצלה, קפצה היא וקדמה כנגדו וקבלתו.
כך נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן גיבורים, והבאר ירדה לתוך הנחל ונתגברה שם ואבדה כל האוכלסין, כשם שאבד אותם הים.
לכך הקיש הכתוב את והב בסופה לנחלי ארנון. ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל הנסים האלו.
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מודיע לבני כמה אוכלסין אבדתי מפניהם.
ירדה הבאר לאותן המערות והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר.
וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה מאירה כלבנה בתוך הנחל, שהייתה מוציאה אברים אברים.

ומנין שהבאר הודיעה להן?

שנאמר: ואשד הנחלים וגו' ומשם בארה.
וכי משם הייתה ולא מתחילת ארבעים שנה הייתה עימהם?!
אלא שירדה לפרסם את הנסים. והיו ישראל עומדים על הנחלים ואומרים לה: עלי באר ענו לה:

סימן כא

אז ישיר ישראל
מפני מה לא נזכר משה שם?
מפני שנענש על המים, ואין אדם מקלס לספקלטור שלו.

ולמה שמו של הקדוש ברוך הוא לא נזכר בה?

משל למה הדבר דומה?
לשלטון שעשה סעודה למלך. אמר המלך: פלוני אוהבי יש שם?
אמרו לו: לאו.
אמר המלך: אף אני איני הולך לשם.
אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם.

באר חפרוה שרים
(וכי חפרוה שרים). וכי חפירה הייתה שם?!
אלא שניתנה בזכות אבות שנקראו שרים, שנאמר: פתח צור ויזובו מים, הלכו בציות נהר, כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו (תהילים קה מא-מב).

כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם
שהיו הנשיאים עומדין על גבה ומושכים במטותיהם כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו. ורווח היה בין הדגלים מלא מים מעבורין. ואשה שהייתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל, הייתה הולכת בספינה, שנאמר: הלכו בציות נהר. ואין ציות אלא ספינות, שנאמר: וצי אדיר לא יעברנו (ישע' לג כא).
והמים היו יוצאין חוץ למחנה ומקיפין פיסא גדולה, שנאמר: ינחני במעגלי צדק למען שמו (תה' כג ג).
ומגדלין מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף, שנאמר: בנאות דשא וגו' (שם שם ב).
כל אותן ימים שהיו ישראל במדבר, (כך) היו משמשין בה. לכך קלסו עליה.

באר חפרוה שרים, וממדבר מתנה
שנתנה להם מתנה במדבר לשמשן.

דבר אחר:
למה נתנה במדבר?
שאלו נתנה להם בארץ, היה שבטו שנתנה בתחומו, מדיין ואומר: אני קודם בה. לכך נתנה במדבר, שיהו הכל שווין בה.

ועוד למה נתנה במדבר?
כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עליו דברי תורה, פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
וכשם שמדבר אין מעלה ארנון, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה.

דבר אחר:
[ו]ממדבר
מי מקיים את התורה?
מי שמשים עצמו כמדבר, מפנה עצמו מן הכל.

וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות
שלושה מקומות אלו, כנגד שלושה בתי דינין שבירושלים, שהיו מפרשין תורה לכל ישראל.

[ו]ממתנה נחליאל
אלו סנהדרין שבהר הבית.

ומנחליאל במות
אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח.

ומבמות הגיא אשר בשדי מואב
אלו סנהדרין שבלשכת הגזית בתחום אותה שבאתה משדי מואב, שנאמר: נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב (רות ב ו).

[ונשקפה על פני הישימון
שמשם יצא התורה לכל ישראל.

דבר אחר:
וממדבר מתנה
אמר משה: ריבונו של עולם, אחר כל הנסים שעשית להם, אני מת מתחת ידיהם. מן המדבר נתן להם את התורה, שנאמר: וממדבר מתנה. ועל ידי נחלו אותה, שנאמר: וממתנה נחליאל. ומשנחלו אותה, גזרת עלי מיתה.

ומנחליאל במות
בא מות.

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב וגו'
זו קבורה, שנאמר: ויקבור אותו בגי(א) בארץ מואב (דבר' לד ו).
זהו שאמר איוב: אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם (איוב לד יט)].

ונשקפה על פני הישמון
זה לעניין באר שבאת עימהם עד שנגנזה לתוך ימה של טבריה. והעומד על פני הישמון, רואה בתוך הים כמלא פי תנור, והוא הבאר הנשקף על פני הישימון:

סימן כב

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי
זה שאמר הכתוב: סור מרע ועשה טוב וגו' (תהל' לד טו).
ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא,
כי יקרא קן צפור לפניך (דב' כב),
כי תפגע שור אויבך (שמות כג),
כי תראה חמור שנאך (שם),
כי תחבוט (דברים כד),
כי תבצור (שם),
כי תבא בכרם רעך (שם כג).
כולם, אם באו לידך, אתה מצווה עליה, ולא לרדוף אחריה.

והשלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר. וכן עשו ישראל. אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא, החל רש והתגר בו מלחמה (שם ב כד), רדפו את השלום, שנאמר: וישלח ישראל מלאכים וגו':

סימן כג

וישלח ישראל מלאכים
כל דברי תורה, צריכין זה לזה. שמה שזה נועל, זה פותח.
כאן כתוב: וישלח ישראל מלאכים.
ובמקום אחר: תלה שליחות במשה, שנאמר: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דבר' ב כו). במקום אחר: וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדב' כ יד).
הכתובים אלו צריכין זה לזה, שמשה הוא ישראל, וישראל הוא משה.
ללמדך, שראש הדור, הוא כל הדור.

נעברה נא בארצך
כמו ששלח אל מלך אדום שלא להזיקו, כך שלח לזה.

אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף
דרכן של מים ליתנם חנם, אנו ניתן דמיו.

דרך המלך נלך
ובמקום אחר כתיב: עד אשר אעבור את הירדן (דבר' ב כט).

משל למה הדבר דומה?

לשומר שנטל שכרו לשמור גפן או תאנה, בא אחד אמר ליה: עבור מכאן, שאני בוצר את הכרם.
אמר לו: איני יושב לשמור אלא בשבילך, ואתה באת לבוצרה.
כך היה נוטל סיחון שכר מכל מלכי ארץ כנען והיו מעלין לו מסים, שהוא ממליך אותם. ושקול כנגד כולם הוא ועוג, שנאמר: לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען (תהילים קלה יא).
אמרו לו ישראל: נעברה נא בארצך, לכבוש את המלכים.
אמר להם: איני יושב כאן אלא לשמרן מפניכם.

ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל
לא עשה הקדוש ברוך הוא כן, אלא למסרן בידן שלא בצער, דכתיב: סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון (דב' א ד).
אילו הייתה חשבון מלאה יתושים, אין כל ברייה יכולה לכבשה.
ואילו היה סיחון בבקעה, אין כל ברייה יכולה לשלוט בו.
ואין צריך לומר שהיה גיבור ושרוי בעיר מבצר סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון.
אילו ישב בעיירות שלו הוא ואוכלוסיו, (לא) היו ישראל מתייגעין לשלוט בו ולכבוש את כל עיר ועיר, אלא כנסן הקדוש ברוך הוא לפניהן למסרן בידן בלא צער.

וכן הוא אומר: ראה החלותי תת לפניך את סיחון (שם ב לא). הרגו אותו ואת כל גיבוריו שיצאו לקראתם, וחזרו על הנשים ועל הטף שלא ביגיעה. לכך כתיב: ויאסוף סיחון את כל עמו:

סימן כד

ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל
זה שאמר הכתוב: כי [אני] ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישע' סא ח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אל תצר את מואב (דב' ב ט). וחשבון של מואב הוא, שנאמר: כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא וגו'.
באו ישראל נטלו חשבון שהייתה של סיחון, וכל מה שנטל ממואב. שאלו נטלוה ממנו, היה בידן גזל של עולם. אלא נטל סיחון ממואב ונטלו ישראל מסיחון, שהיו פטורין מן הגזל. לכך כתיב: כי חשבון עיר סיחון וגו'.

על כן יאמרו המושלים
זה בלעם ואביו, ששכרן סיחון לקלל את מואב.
והם אמרו: תבנה ותכונן עיר סיחון.

כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב
שקללו את מואב שימסרו בידו.

אוי לך מואב, ונירם אבד חשבון, וישב ישראל בכל ערי האמורי
נשתיירה יעזר. וישלח משה לרגל את יעזר. אותן מרגלים, זריזין היו.
אמרו: בטוחין אנו בתפלתו של משה, וכבר שלח מלאכים מרגלים לשעבר והביאו תקלה.
אבל אנו לא נעשה כן, אלא נאמנים בהקדוש ברוך הוא, ונעשה מלחמה.
עשו כך, והרגו את האמורי אשר בה.

ויפנו ויעלו דרך הבשן
מהו ויפנו ויעלו?
רבי יוחנן אומר:
מלחמות סיחון עשו באלול, ועשו את הרגל בתשרי, ועשו אחר הרגל מלחמת עוג, ופנית בבקר והלכת לאהליך (דבר' טז ז).

ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו
שכנסן הקדוש ברוך הוא לפניהם למסרן בידם:

סימן כה

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו
זה שאמר הכתוב: אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו ייפול ברעה (מ' כח יד).
כך היא מידת החסידים, אף על פי שהקדוש ברוך הוא מבטיחן, אינן פורקין יראה.
וכן ביעקב כתיב: ויירא יעקב מאד (בר' לב ח).

למה נתיירא?

אמר: שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום.
וכתיב: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דבר' כג טו), והניחני הקדוש ברוך הוא.
ואף משה תפש את היראה בדרך אביו.

ולמה נתיירא?

אמר: שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון, או נתקלקלו בעבירה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תירא, כלן השלימו בצדק. אל תירא אותו, שלא עמד גיבור בעולם קשה הימנו, שנאמר: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דב' ג יא).
והוא נשאר מאותן הגיבורים שהרגו אמרפל וחבריו, שנאמר: ויכו את רפאים בעשתרות קרניים (בר' יד ה). וזה פסולת שלהם כפריצי זיתים הפליטים מתוך הגפת, שנאמר: ויבא הפליט ויגד לאברם וגו' (שם שם יג), זה עוג.
וכאן עשה אותו שיריים, שנאמר: (ו)הוא נשאר מיתר הרפאים (יהוש' יג יב). וכוונתו הייתה שיצא אברהם ויהרג. נתן לו הקדוש ברוך הוא שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, וגבה ממנו עד שנפל ביד בניו.
כשבא משה לעשות מלחמה עמו, נתיירא ממנו. אמר: אני בן מאה ועשרים שנה, וזה מיתר חמש מאות. אילולי שהיה לו זכות, לא חיה כל השנים האלו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אתה בידך תהרגהו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון. ונחרם אותו כאשר עשינו לסיחון וגו' (דבר' ג ו).
והלא כתיב שם: וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו (שם שם ז)?!
אלא גופן החרימו, שלא ליהנות מהן כלום.

ויכו אותו ואת בניו
בנו כתיב, שהיה לו בן קשה ממנו.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה, אתם מכלין את האומות קמעא קמעא.
ולעתיד לבא, אני מבערן מן העולם בבת אחת, שנאמר: והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו (ישע' לג יב). אמן כן יהי רצון:

הפרק הבא    הפרק הקודם