רמבן, במדבר פרק כב


(ג): טעם ויגר מואב מפני העם - בעבור כי רב הוא -
שהיה מואב קטן בגויים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם.

ויקץ - עוד מפני בני ישראל -
ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם. והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם, כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון (דברים ב כט): עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוהינו נותן לנו, או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם (שם שם ט): אל תצר את מואב. ולכן אמרו לזקני מדין, אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, וילכדו להם את כל סביבותינו כאשר עשו לשני מלכי האמורי ויתנו אותנו למס עובד:

(ד): זקני מדין -
אמר ר"א:
כי יתכן שהיו החמשה מלכים זקנים. וא"כ וילכו זקני מואב וזקני מדין (בפסוק ז): אינם הזקנים הנזכרים תחלה, כי המלכים לא הלכו לפניו רק שרים ככתוב (פסוק ח).

ועל דעת רבותינו (במדב"ר כ ד):
שאמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, ראוי להם לשלוח אל זקני מדין, לא למלכים ולא לעם, כי הזקנים הם היודעים ענינו.
והנראה בעיני, כי היו מתחלה במדין מלכים, וסיחון מלך האמורי נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון, ונלחם בבני עמון ולקח מארצם כמו שאמר מלך עמון ליפתח (שופטים יא יג): כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים, ויפתח השיב לו כי מסיחון לקחה (שם פסוק כא), וכתוב ביהושע (יג כה): ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, ונלחם סיחון עוד עם מלכי מדין וכבש ארצם ושם אותם לו לעבדים נושאי מנחה, והסיר עטרת ראשם ולא נתן להם הדר מלכות, והשאירם שופטים בארץ מדין בעבורו ולכן יקראו "זקני מדין", כדרך השערה אל הזקנים (דברים כה ז).

והראיה בזה, שכתוב ביהושע (יג כא): וכל ממלכות סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ, כי הייתה תחת ממשלתו. וטעם "ואת מלכי מדין" (להלן לא ח), אשר היו מלכים תחילה, כמו שאמר "נשיאי מדין נסיכי סיחון", וכן נאמר (להלן כה טו): ראש אומות בית אב במדין הוא, לא מלך.
או יהיה טעם "מלכי מדין", שחזרו למלכותם בעת ההיא:
ולא ידעתי טעם למה שאמר הכתוב ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא - כי הראוי הוא שיאמר תחלה, וירא בלק בן צפור מלך מואב את כל אשר עשה ישראל לאמורי?

ואולי
היה בלק גיבור חיל נודע מאד במעשה תקפו וגבורתו, והזכיר הכתוב כי אף על פי שהיה למואב בעת ההיא מלך תקיף ואמיץ לבו בגיבורים היה ירא וקץ מאד מפני בני ישראל, ולכך אמר יפתח (שופטים יא כה): הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב, כי לא יפחיד את המלך רק במלך נורא מאד:
ויתכן כי מואב לא היה עליהם מלך, והיה העם ירא מאד מפני בני ישראל, ועשו שני דברים, שלחו אל זקני מדין לאמר עתה ילחכו הקהל, והקימו עליהם המלך הזה בעצת מדין, ואחרי כן שלחו כולם אל בלעם במצוות המלך, וזה טעם "בעת ההיא", בהתייעצם בעניין ישראל, ושלחם לבלעם. ויהיה טעם "וירא בלק", שהיה אחד משרי מואב וגיבור חיל, ונתעורר בעניין הזה ואמר למואב הבה נתחכמה לעם, והם קמו והמליכוהו בעצת מדין.

ובמדרש במדבר סיני רבה (כ ד) ראיתי:
ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, והלא מתחלה נסיך היה שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע, אלא משנהרג סיחון המליכוהו עליהם, בעת ההיא, שגרמה לו השעה:

(ה): ארץ בני עמו -
של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך, לשון רש"י מדברי אגדה (במדב"ר כ ז).
ופשוטו, ארץ בני עמו של בלעם, כי שם נולד ושם יחוסו. והטעם להזכיר כן, מפני שהיה קוסם מן הארץ שכל עמה קוסמים, כעניין שכתוב (ישעיה ב ו): כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים:

(ו): וטעם נכה בו -
אני ומדין עוזרי:

(יג): אל שרי בלק -
על דעת רש"י (פסוק ז):
כי זקני מדין הלכו להם כאשר אמר להם לינו פה הלילה.
ויתכן זה, כי כאשר הזכיר להם כאשר ידבר ה' אלי (פסוק ח): לא רצו להמתין לו, כי אמרו השם הזה בעזרתם של ישראל הוא מעולם, הוא אשר הוציאם ממצרים ועשה להם אותות ומופתים, כי זקני מדין חכמים היו וידעו כל דברי משה עם יתרו גדול ארצם, אבל הכתוב לא הזכיר זה.

ור"א אמר:
כי לא הזכירם בעבור כי בלק הוא העיקר והוא בעל השליחות, וכן וישבו שרי מואב (שם), כי עיקר השליחות מאדוניהם היה:
והנכון כי זקני מדין, ואולי הם המלכים הראשונים, באו מארצם אל בלק להתייעץ בעניין ישראל, ולקחו כולם עצה לשלוח לבלעם. והנה שלח בלק השרים שלו שופטיו וחכמיו והלכו עם זקני מדין לארץ מדין כי משם היה דרכם אל עיר בלעם, ונשארו זקני מדין בעירם והלכו שרי בלק שהם השלוחים לבדם עד ארם.

וזה טעם וילכו זקני מואב וזקני מדין -
כי הלכו מלפני בלק כולם עד מדין, וקסמים בידם. ויבאו אל בלעם, שב לזקני מואב, שבהם אמר וישלח מלאכים (פסוק ה): לא לזקני מדין:

לתתי להלך עמכם -
אלא עם שרים גדולים, למדנו שרוחו גסה. ולא רצה לומר שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, ולפיכך ויסף עוד בלק שלח שרים - לשון רש"י.
ואינו נכון, כי כל כבודו שיתפאר ויתגדל בדבר השם.

ועוד, שהוא לא היה חושב שיתן לו רשות ללכת עם שרים אחרים נכבדים.
אבל טעמו, שאין השם חפץ שילך כלל. והנה בלק חשד אותו כי להרבות שכרו אמר כן, ולכך אמר לו (פסוק לז): למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך, ועל כן הוסיף שלוח שרים רבים ונכבדים להראות לו כי הוא חפץ בו מאד, ונדר לתת לו הון ועושר ככל אשר יצווה ויגזור עליו. ובלעם השיב להם (פסוק יח), אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל לעבור את פי ה', כי הוא אלוהי, ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו, כי בשמו אני עושה. או יאמר, לא אוכל לעבור את פיו בדבר קטן או גדול, כי הוא אלוהי ואני עבדו:

(כ): אם לקרא לך באו האנשים -
אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם - ועל כורחך הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה - ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה, לשון רש"י.

ויחר אף אלוהים כי הולך הוא (פסוק כב): -
ראה שאין הדבר טוב בעיני המקום ונתאווה לילך, גם זה לשון הרב.

ור"א כתב:
אמר הגאון אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר לו לא תלך עימהם (פסוק יב): איך אמר לו קום לך אתם, יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם.
ולפי דעתי אין צורך, כי טעמו כמו שלח לך אנשים (לעיל יג ב), כי השם אמר לישראל עלה רש (דברים א כא): והם לא האמינו רק אמרו (שם פסוק כב): נשלחה אנשים, אז שאל משה את השם. וכן זה, כי מה צורך היה לו לומר (פסוק יט): ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו לך אתם רק הישמר שלא תדבר רק מה שאומר לך, והעד על פירושי ויחר אף אלוהים כי הולך הוא, אלו דבריו.
וכל זה איננו שווה לי. כי מה שאמר הגאון, איננו כן, כי השם אמר לו (פסוק יב): לא תלך עימהם לא תיאור את העם כי ברוך הוא, בעבור שלא יקלל את העם ימנענו ואיך יהיה מותר לו ללכת עם שרים אחרים, ולא מנעו מלכת בעבור חסרון מעלת השרים.
ומה שאמר ר"א, איננו נכון שינחם האלוהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, ועניין שלח לך אנשים לא כן היה, וכבר פירשתי טעמו (לעיל יג ב), ולא יעניש האלוהים בדבר אשר יתן רשות בו, וחלילה.

ובמדרש (במדב"ר כ יב):
אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו:
והנכון בעיני בעניין הזה, כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עימהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר לא תלך עימהם שלא תיאור את העם כי ברוך הוא, ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלוהים. ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם, שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצווה אותו, ועשה זה כהוגן, כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך, ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד.

והנה השם אמר לו, כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עימהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצווה אותך לברך שתברכם (לא): [ולא] תירא מבלק, וזה טעם "אם לקרא". וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עימהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בעניינם כאשר יצווה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגויים:

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר, הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצווה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק (פסוק יז): ולכה נא קבה לי את העם הזה, לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עימהם כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חלול ה', כי בלכתו עימהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה "לא תיאור את העם כי ברוך הוא" כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם:

(כג): ותרא האתון את מלאך ה' -
מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העיניים, כי אינם גוף נתפש במראה, וכאשר יראו לנביאים או לאנשי הרוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה, אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר.
על כן תוכל לפרש "ותרא האתון", כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן, כעניין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א טז), שיאמר על ההשגה לא על הראות.

וכאשר אירע בה הנס ושם לה הבורא הדבור, אמרה לבלעם:
(ל) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה -
אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן כי לאונסה נעשה בה כך, ולפיכך לא אמרה לו "הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו" כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל:

ואמר ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו -
לא שתראה חרב אף כי מלאך, אבל ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה. ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנשים, כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית יח ב), יושגו אף לעיני הבהמות, אם כן איך לא יראנו בלעם, ולא הוכה בסנוורים.

אבל יתכן, שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדבור וראתה כאדם, ולא הזכיר בה הכתוב "ויגל השם עיני האתון" כאשר הזכיר באדוניה (פסוק לא), כי העניין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גלוי עיניים בלבד. אבל רבותינו (אבות פ"ה מ"ו): לא יזכירו בנסים רק פתיחת פיה:

וטעם הנס הזה, להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה:

(לא): ויגל ה' את עיני בלעם -
מזה הכתוב נלמד כי בלעם לא היה נביא, אלו היה נביא איך יצטרך לגלוי העיניים בראיית המלאך כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה כנער אלישע (מ"ב ו יז): והגר המצרית (בראשית כא יט), ולא יאמר כן בנביאים, וכך קראו הכתוב (יהושע יג כב): בלעם בן בעור הקוסם. ומה שאמר הוא (פסוק ח): כאשר ידבר ה' אלי, יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו "דבר ה'". אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עיניים בראיית המלאך ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי (להלן כד ד טז), והכל בעבור ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו (יהושע יג כב): ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וחלילה שישלחו יד בנביא השם. וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (כ יט), בלעם נזקק לרוח הקדש, וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחילה, לפיכך צווח רם הייתי והורידני בלק:

(לב): כי ירט הדרך לנגדי -
כי ההולך ירט דרכו ועיוות אותה לנגד עיני, כי אנכי היודע ועד. או "לנגדי", שירט הדרך לעשות כנגד רצוני כדברי אונקלוס, כמו כי הכעיסו לנגד הבונים (נחמיה ג לז). "ירט" לשון עוות, וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב טז יא), יעוות אותי. והעניין כאשר פירשתי (בפסוק כ), כי ההליכה היה בה רשות מאת ה' הנכבד, אבל בלעם עיוות אותה בלכתו עימהם על דעתם שיקלל את העם:

(לג): ותט לפני -
פירשו בו, ותט אל השדה כאשר הייתה לפני. ואין צורך, רק טעמו כמו מפני, כי כן תשמש הלמ"ד, כמו ויחדלו לבנות העיר (בראשית יא ח), חדל להשכיל להטיב (תהילים לו ד), וכן רבים, וכמוהו ויצא יואב ושרי החיל לפני המלך לפקוד את העם את ישראל (ש"ב כד ד):

וטעם אולי נטתה מפני -
על דעת המפרשים: כמו לולא שנטתה מפני, ישמש במקום הזה שלא כדרך חבריו כולם.
ועל דעתי הוא כמשמעו, כי האתון הרגישה במלאך או ראתה בו ולא ידעה מה העניין, אבל נטתה מפני חרב שלופה כמנהג הבהמות, על כן אמר המלאך לבלעם ותראני האתון ונטתה מפני, ובשמא נטתה מפני, כי אני להרוג אותך באתי אבל אותה החייתי, כי החטא בך ולא באתון:

גם אתכה הרגתי -
אמר ר"א:
מלת "גם" לעד שמתה האתון אחרי שדברה. וטעם החייתי, כי בן אדם בראותו את המלאך ימות, והעד ותנצל נפשי (בראשית לב לא), אף כי הבהמה שאין לה שום שותפות עם המלאך כבן אדם. ואין מלת "גם" נדרש כאשר אמר, כי שניהם לא ימותו, כי עתה שנטתה מתה האתון והחיה את בלעם ואם לא נטתה היה הורג את בלעם ומחיה האתון. אבל מלת "גם" כדברי רש"י, שהוא כמסורס גם הרגתי אותך.

וטעם ואותה החייתי -
לומר כי החטא כולו עליך והרגתי אותך בו, אבל היא אין עליה חטא שתמות בו, והנה הנטייה שנטתה מפני לטובתך לא לצרכה כלל, והכית אותה חנם וגמלת לה רעה תחת טובה. ולא הגיד הכתוב אם היו שרי בלק עם בלעם במעשים האלה, או שהיו רוכבים לפניו ורחוק היה ביניהם ובינו. והקרוב שהיו עמו לא יתפרדו ממנו, וראו בנטות האתון והכות בלעם אותה כסבורים היו שהיה כמנהג הבהמה הרעה, ולא שמעו דבורה, אף כי דבר המלאך שהוא גלוי עיני בלעם:

ורבותינו אמרו (במדב"ר כ יד):
שהיו שרי מואב תמהים שראו נס שלא היה כמותו בעולם.

ואמרו (שם):
שכיון שדברה מתה, שלא יהו האומות אומרים זו היא שדברה ועושין אותה יראה, ועוד שחס הקב"ה על כבודו של רשע שלא יהו אומרים זו היא שסלקה את בלעם.
וכל זה אפשר מדרך הקבלה, לא שדבר הכתוב במיתתה כלל, כאשר פירשתי:

(לה): לך עם האנשים ואפס וגו' -
יתכן שיאמר לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ותודיע אותם זה.

או טעמו, כי אחרי אשר התודה אם רע בעיניך אשובה לי (פסוק לד), אמר לו לך עימהם כי מחלתי על חטאתך, ובלבד שתזכור אזהרתי אשר הזהרתיך.

והוצרך לומר לו כן,
שלא יחשוב שיאמר לו לך עימהם לעשות מה שביקשו ממך.
גם יתכן, שהיה חפץ ההולך לקלל את העם, ולא היה חפצו לברכם בשום פנים, ולכן יזהירנו האלוהים בכל עת שידבר עמו. ומפני זה הודיע בלעם לבלק בתחילת דברו עמו (פסוק לח): הנה באתי אליך, כי בביאה בלבד הורשיתי, אבל בעניין העם, היכול אוכל דבר מאומה כרצונך, הדבר אשר ישים אלוהים בפי אותו אדבר, בין קללה בין ברכה, ראה אם תחפוץ שאדבר בעניינם, ואם לא תחפוץ בכך אשובה לי מעתה:

(מא): ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם -
היה מעלה אותו במקום שיראנו, כדי שיתכוון אליו בקללתו ולא תיפרד נפשו מהם, כי אלה מכוחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה, כידוע מעניין החכמים (ב"ק קיז א): דלו לי גבינאי דבעינא למחזייה, דלו ליה, יהב ביה עיניה ונח נפשיה. והגיד הכתוב כי לא ראה כל המחנה, כי היו חונים ארבעה דגלים לארבע רוחות השמים. ובפעם השנית אמר לו בלק (להלן כג יג): אפס קצהו תראה וכלו לא תראה, לומר גם בפעם הזאת לא תראהו כלו אם הוא הדבר המונע ממך קללתו, אבל קבנו לי משם אם תוכל כי אין לי מקום להראותו כלו משם, חשב בלק אולי יש באחת הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו.

ויתכן לפרש עוד, כי בפעם הראשון ראהו כלו, כי במות בעל מקום גבוה וראו שניהם משם קצה העם ובנו שם המזבחות, והלך בלעם אל ראש הגבעה אשר בהר ההוא וראהו כולו, וזה טעם "וילך שפי" (להלן כג ג): שהלך אל שפי שבו, כדברי ר"א.