רמבן, במדבר פרק כג


(א - ב): שבעה מזבחות -
רמז בזה ר"א סוד עמוק. והנה בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקורבנות האלה, ולכן העלה עולות מספר כולם. ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם. ולכך אמר:
ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח -
זה שוחט וזה זורק.

וטעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי (פסוק ד), דרך תפילה, כאומר ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו על רצון מזבחך, כעניין שיאמר הכתוב (תהילים כ ד): יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה, ויאמר (שם סו טו): עולות מחים אעלה לך עם קטרת אלים אעשה בקר עם עתודים סלה, וכן במקומות רבים. וטעם הידיעה, כבר זכרה ר"א. והנה בסוף כאשר לא רצה ללכת לקראת נחשים, לא רצה בלעם שיהיה בלק מעלה בקורבנותיו שלא יפגל במחשבתו, ולכך אמר הכתוב (פסוק ל): ויעל פר ואיל במזבח, וירמוז לבלעם הנזכר.
ויתכן שבלק העלה אותם, כי לפייס דעתו עשה כן והוא לא היה עוד חפץ בהם:

(ד): ויקר אלוהים אל בלעם -
בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה על כן יאמר בו כלשון הזה, כי עתה בא אליו דבור השם דרך מקרה לכבוד ישראל, ולכך אמר בו (לעיל כב כ): ויבא אלוהים אל בלעם, כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים, רק במי שלא בא במדרגה ההיא, וכן ויבא אלוהים אל אבימלך (בראשית כ ג), ויבא אלוהים אל לבן (שם לא כד).

ואפשר שפירושו ביאת הרצון בדבור מן העליון אל השכלים אשר יחלימו, כי גם בלעם ביום נופל ותרדמה נפלה עליו וגלוי עיניים:

וטעם ויקר אלוהים וגו' ויאמר אליו -
כי כאשר קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאנשי רוח הקודש בהתבודדם, שחלף רוח על פניו תסמר שערת בשרו פחד קראתהו ורעדה ורוב עצמותיו הפחיד והודו נהפך עליו למשחית והוא נופל על פניו ארצה, אז אמר את שבעת המזבחות ערכתי, והוא דרך תפילה כאשר פירשתי (פסוק א). והשם לא שמע אליו על כוונתו, ואמר לו כה תדבר:

(ה): וטעם וישם ה' דבר בפי בלעם -
יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך.

ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב):
עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ר' יהושע אומר וכו'.
ואינו נכון בעיני, בעבור אמרו (להלן כד ד): שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, אבל טעם "וישם" הלמוד, שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט), וכן כי על פי אבשלום הייתה שומה (ש"ב יג לב):

(ט): כי מראש צורים אראנו -
הטעם, בעבור שהעלהו במות בעל לראותו, אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו, ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, וישכון בדד בשם יעקב וישראל. ועל כן הזכיר (פסוק ז): ארה לי יעקב וזועמה ישראל, כי הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם, לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם. כי בלק לא היה מזכיר לו שם ישראל, רק אמר (לעיל כב ה): עם יצא ממצרים, כמתנכר בהם שלא ידע אותם, שהיה כפוי טובת אביהם.
והכוונה לומר, כי כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו, כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב, והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו, ולא שיטפל הוא אליהם:

(י): מי מנה עפר יעקב -
יאמר, אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד, ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ, וגם רובע ישראל למחנות הדגלים הארבעה לא אוכל למנות. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר.
וזה דעת אונקלוס ברבע ישראל. גם נכון הוא, שיהיה כמו ארחי ורבעי זרית (תהילים קלט ג), מן לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט), כלשון וממי יהודה יצאו (ישעיה מח א):

ואמר תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו -
לומר שהן נוחלי גן עדן. כי אחרית האדם המות, על כן יבקש שימות מות ישרים, הם ישראל הנקראים ישורון שיבלו ימיהם בטוב, ותהי אחריתי כמוהו, כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם ואבדון. והנה כלל נבואתו בזה הפעם, שאין השם חפץ בקללתנו, וכי אנחנו עם לבדד חלקו ועמו לא נתערב בגויים ולא נחשב עימהם, ואחריתנו טובה בדרך ישר:

(טז): ויקר ה' אל בלעם -
עתה לכבוד ישראל עלה האיש הזה להתנבא במידת רחמים בשם הגדול אשר נגלה למשה, כי עד עתה נאמר בו ויקר אלוהים (פסוק ד), ויבא אלוהים (לעיל כב ט). ועתה ידע כי לא יוכל לקללם בשום עניין, בעבור כי במידת רחמים יחונן עליהם, כי עד עתה כשהיה שומע במידת הדין היה חושב למצוא להם עלה בעוון אשר חטאו כעניין ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם (ישעיה סג י), או שתבוא עליהם רעה מאת ה' לא ינצלו ממנה במידת הדין. וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל (להלן כד א), כי גם ה' ייתן הטוב בברכה, והמשכיל יבין:

(כא): לא הביט און ביעקב -
יחזור אל האל הנזכר (פסוק יט), יאמר שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו ועל כן הוא עמם, ותרועת מלכותו בהם כי יריע אף יצריח על אויביהם יתגבר, זה דעת ר"א.
ונכון הוא.

ויתכן עוד לפרש, כי "און" במקום הזה כמו תחת און ראיתי אהלי כושן (חבקוק ג ז), ועמל כמוהו, וכן תחת לשונו עמל ואון (תהילים י ז), כזב ושקר, כי הדבר שלא יהיה ולא יבא כי שקר הוא יקרא און ועמל, בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל. יאמר הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, כי לא הביט אדם ביעקב ולא ראה איש בישראל און ודבר כזב, אין ביטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבת, אבל כל ברכותיהם וביטחונם יתקיימו לעולם. כלשון הנה כה מבטנו (ישעיה כ ו), וחתו ובשו מכוש מבטם (שם פסוק ה), וכן ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם (שם כב יא), עניין ביטחון ותקווה. ואמר הטעם, כי ה' אלוהיו עמו, אשר לא יכזב ולא ינחם, ותרועת מלך גיבור בו, שלא ינוצח לעולם, כי בהוציאו אותם ממצרים הנה לו תוקף גדול כתועפות ראם על כל בהמה. ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם ואין בהם נחש וקסם:

(כג): כי לא נחש ביעקב -
אינם צריכים לנחש וקסם שיאמר ליעקב וישראל מה פעל אל ומה גזרותיו במרום, אינם מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאים מה גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם, לשון רש"י.
והנכון בעיני, כי בעבור היותו קוסם, ובלק שלח לו (לעיל כב ו): כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך מבורך ואשר תיאור בהם יואר, ושלח לו קסמים, על כן אמר לו, אין נחש ביעקב להרע או להטיב להם, ולא קסם בישראל מזיק או מועיל, כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בהם, כי מפי עליון תצא להם הרעות והטוב. לומר כי חלק ה' עמו אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגויים. וזה כאשר אמר משה (דברים ד יט כ): אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה, כאשר פירשתי בסדר אחרי מות (ויקרא יח כה):

(כד): ונתנבא עליהם כי כלביא יקום -
שהוא הגור, ואחרי כן יתנשא כאריה, ולא ישכון בארצו עד יאכל טרף וישתה דם מלכי כנען, כדברי אונקלוס.
והנה הוסיף עתה בנבואה הזאת השנית, להגיד לבלק כבשם הארץ והרגם מלכים אדירים. והנה בלק יודע כי ישראל לא ינחלו את ארצו, ולפיכך אע"פ שהגיד להם עתה שסופם לנצח מלכי כנען ירצה עוד שיקללם (בנצוחו): [בנחשו] עד שיוכל הוא להתגבר עליהם אולי יוכל להלחם בו ולהכות מהם, על כן אמר עוד (פסוק כז): ואקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלוהים וקבותו לי משם. לא שיחזיר אחור ברכתו, שכבר הודיעו (פסוק יט): לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, אבל חשב הנה הם עתידים לכבוש ארץ כנען שהיא נחלתם ולהרוג מלכיהם, אבל אפשר שאתגבר אני עליהם ואכה בו כאשר עשו העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא שהכום עד החרמה (לעיל יד מה), וזאת כוונתו מפחדו מהם כאשר הזכיר לזקני מדין (לעיל כב ד). או היה עניינו, שיוכל להשיב אליו כל מה שתפסו מיד סיחון מאשר למואב, כמו שמפורש בדברי יפתח, וכבר הזכרתיו.