שפתי חכמים, במדבר פרק כו


[רש"י (א) ויהי אחרי המגפה וגו' - משל לרועה [פ] שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות.
דבר אחר:
כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במניין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במניין:]

אות פ
דקשה לרש"י, היאך תלוי המנין במגפה, והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש"י, היאך יתורץ קושיית רש"י. ויש לומר, דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגומר, וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, שמע מינה דבמלחמת מדין תולה מיתת משה, לכך סמך מנין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של דבר אחר, משום דלטעם ראשון קשה, דלא היה לו למנות אלא המתים במגפה, וממילא היה יודע הנותרים, לכן פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר קשה, סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה, לכן פירש גם טעם ראשון. וקל להבין.

[רש"י (ב) לבית אבתם - על שבט האב [צ] יתייחסו, ולא אחר האם:]

אות צ
משום דבמשפחה אין חילוק אם הולך אחר האב או אחר האם, דהא הכל שבט אחד הוא, אפילו אם יהיו משפחות הרבה בשבט אחד, אבל בשבטים יש חילוק אם האם משבט אחר.

[רש"י (ג) וידבר משה ואלעזר הכהן אתם - דברו עמם על זאת [ק] שציוה המקום למנותם:
לאמר - אמרו להם צריכים [ר] אתם להימנות:]

אות ק
רצונו בזה, דמלת אותם, קאי אדברים שדברו אל ישראל, לאפוקי שלא תפרש כמו אתם שדברו עם ישראל.

אות ר
דלאמר לא קאי אוידבר משה ואלעזר, אלא קאי אשלמטה, דהיינו מבן עשרים שנה וגו'. והכי קאמר קרא: וידבר משה ואלעזר הכהן אותם, רצונו לומר הדברים, בערבות מואב על ירדן ירחו. ומה הן הדברים שדבר, לאמר מבן עשרים וגו', דברו אתם על זאת.

[רש"י (ד) מבן עשרים שנה ומעלה כאשר ציווה וגו' - שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר (שמות ל יג) כל העובר על [ש] הפקודים וגו':]

אות ש
ואם תאמר, למה מביא פסוק הנאמר בפרשת כי תשא, ולא מביא פסוק דכתיב כאן, שנאמר שאו את ראש וגו' מבן עשרים שנה וגו'? ויש לומר, משום דקשה לרש"י, דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידעו אלא כשאמר להם משה. ועוד קשה לרש"י למה ליה למכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, לא הוה ליה למימר אלא ובני ישראל ותו לא. לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא, דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. ואם תאמר, מכל מקום היה לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני. ויש לומר, דמנין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא היה אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות. אבל המנין שנאמר בכי תשא נאמר אף לדורות, דמשמע כי תשא את ראש וגו', לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן עשרים שנה.

[רש"י (ה) משפחת החנכי - לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה [ת], לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהילים קכב ד) שבטי יה עדות לישראל.
השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתיב החנכי הפלואי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף:]

אות ת
ואם תאמר הא גבי עובדי כוכבים ומזלות גם כן כתיב הכי, דכתיב וירד העמלקי והכנעני. ויש לומר אי הוה כתיב כאן: בני ראובן משפחת החנוכי ולא כתיב חנוך, לא היה קשה מידי, כמו גבי העמלקי. אבל עכשיו דכתיב בני ראובן חנוך משפחת החנוכי, קשה, למה הטיל ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה.

[רש"י (ט) אשר הצו - את ישראל על [א] משה:
בהצתם - את העם על ה':
הצו - השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו:]

אות א
מפני שמלות הצו, בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר, שהוא פעול. וצריך לפרש מי הוא הפעול הצו את ישראל. כתב הרא"ם: ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל והאחד מהם הוא העם, ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא יש לומר כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במה שכתב הצו, בהצותם, לכן אמר הצו את ישראל, ובהצותם הוא העם, או להיפך, עד כאן לשונו.

[רש"י (י) ויהיו לנס – לאות [ב] ולזיכרון (במדבר יז ה) למען אשר לא יקרב איש זר, לחלוק עוד על הכהונה:]

אות ב
כלומר, מלשון נס המורה על האות,, כמו כנס על הגבעה, כנשוא נס הרים.

[רש"י (יא) ובני קרח לא מתו - הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו [ג] תשובה בלבם, לפיכך נתבצר [ד] להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם:]

אות ג
רצונו לתרץ, היאך יתכן שלא מתו, הא כתיב את כל האדם אשר לקרח שמע מינה דגם הבנים נבלעים בארץ.

אות ד
מלשון ערי מבצר כלומר, התקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה, שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו.

[רש"י (יג) לזרח - הוא צוחר, לשון צוהר.
אבל משפחת אהד בטלה [ה], וכן חמישה משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון [ו] לגד, הרי שבע משפחות.
ומצאתי בגמ' ירושלמית:
שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם ח' [ז] מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמונה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי [ח], והרביעית לא ידעתי [ט] מה היא.
ורבי תנחומא דרש:
שמתו במגפה בדבר בלעם [י], אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במניין זה ממניין הראשון שבמדבר סיני [כ], נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו [ל] של שמעון:]

אות ה
רצונו לומר הא לא חשיב כאן אלא באי מצרים שנמנו בפרשת ויגש. והתם כתיב: ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית, והכא מנה זרח והתם לא נמנה, וגם אהד לא מנה כאן. ומפרש דזרח דמנה כאן יש לומר היינו צוחר. וצוחר לשון צוהר דה"א מתחלף בחי"ת, וזרח גם כן הוא לשון אור. אבל משפחת אהד על כרחך בטלה.

אות ו
ואין להקשות, והא רש"י עצמו מפרש לקמן לאזני אומר אני זו משפחת אצבון. יש לומר, דהא דפירש הכא הוא על פי המדרש דשבע משפחות בטלו אבל ליה לא סבירא ליה. וזהו נמי שפרש"י לקמן דלא נקראת משפחה אלא אלו שירדו למצרים ואזני לא היה מיורדי מצרים, ולמה חשב אותו דאין לומר דאזני הוא אצבון. אין דמיון לאזני עם אצבון. אלא על כרחך צריך לומר, דמה שפירש רש"י וכן אצבון לגד, הוא על פי מדרש ירושלמי דשבע משפחות חסרים ולית ליה נמי למדרש ירושלמי דאין נקראת משפחה אלא מיורדי מצרים. ובזה יתורץ הצריך עיון של הרא"ם, שכתב אך קשה, והלא רש"י עצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים, והנולדים משם והלאה לא נקראו על שמם, ואם כן איך מונה האזני, והא אינו מבאי מצרים. וצריך עיון, עד כאן לשונו. ויש מפרשים וכן אצבון לגד, כלומר אל תתמה על שינוי השם של זרח, שהרי אצבון לגד משבט גד גם הוא נשתנה שמו. והא דכתב רש"י הרי שבע משפחות, והא לא היו לפי זה אלא ששה משפחות. יש לומר, הרי שבע וכו' דנקט רש"י, רצונו לומר על משפחת ישוה שהוא מבני אשר. ומבני אשר לא נמנה כאן אלא ישוי, ובפרשת ויגש כתיב ישוה וישוי וזהו שפרש"י שבע משפחות.

אות ז
ואם תאמר, והא לעיל בפרשת חקת פירש שבע מסעות. ויש לומר, דלעיל חשיב מהר ההר ואילך, ולא הר ההר בכלל.

אות ח
כלומר דליצהר היו שלש בנים קרח ונפג וזכרי ולא מנה כאן כי אם משפחת הקרחי ונפג וזכרי בטלו. והואיל ובטל הרוב כאלו בטלו כלן. נמצא מבני לוי נפלו שלש משפחות, שמעי ועזיאלי ויצהרי.

אות ט
יש מקשים, דלמא ארבע משפחות שחסרו הם שמעי ועזיאלי ונפג וזכרי, שהם בני יצהר, יש לומר, דמשפחות הלוי אינן אלא אותן שמונה האמורות בפרשת במדבר ולא נמנו שם נפג וזכרי. וקרחי דחשיב כאן הוא במקום היצהרי. (רא"ם).

אות י
פירוש, השבע משפחות דוקא. ולא תאמר שהלוים נמי היו בדבר בלעם, שלא מצינו שהלוים חטאו בדבר בלעם.

אות כ
דבמדבר סיני היו פקודיהם חמשים ותשעה אלף ושלש מאות, וכאן לא נמנו כי אם עשרים ושתים אלף ומאתים, נמצאו חסרים שלשים ושבע אלף ומאה.

אות ל
כלומר העשרים וארבעה אלף שמתו בדבר בלעם כלם נפלו משבטו של שמעון, הואיל ומצאנו דשבטו של שמעון חטאו יותר משאר שבטים, שהרי הנשיא של שמעון חטא.

[רש"י (טז) לאזני - אומר אני שזו משפחת אצבון [מ], ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו:]

אות מ
כלומר, אזני שמנה כאן לא נמנה בבאי מצרים, לכך צריך לומר שהוא אצבון אבל איני יודע כו'. ואם תאמר והא לעיל פרש"י וכן אצבון לגד. פירשתי זה לעיל.

[רש"י (כד) לישוב - הוא יוב האמור ביורדי מצרים [נ], כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים. והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים, וארד ונעמן [ס] בני בלע בן בנימין.
ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן:
שירדה אמן למצרים [ע] כשהייתה מעוברת מהם, לכך נחלקו למשפחות [פ], כחצרון וחמול, שהיו בני בנים ליהודה, וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר.
ואם אגדה היא [צ] הרי טוב, ואם לאו, אומר אני, שהיו לבלע בני בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל אחד משפחה רבה [ק] ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם.
וכן אני אומר בבני מכיר, שנחלקו לשתי משפחות, אחת נקראת על שמו ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמש משפחות חסרו [ר] מבניו של בנימין, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני, בן אנינותי ובפילגש בגבעה נתקיימה כולה. זו מצאתי ביסודו של ר' משה הדרשן:]

אות נ
בפרשת ויגש. ופירש רש"י בדברי הימים (סימן ז') כי יוב הוא שמו. ולפי שנתישבו ללמוד תורה, דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לכך זכה ונקרא ישוב.

אות ס
כלומר, גם אלו נולדו במצרים.

אות ע
רצונו לומר שהוא מפרש טעם למה נמנו משפחות ארץ ונעמן בני בנים של בנימין, כיון שלא מיורדי מצרים היו.

אות פ
והכי פירושו, אל תקשה היאך שייך דבני בנים יקראו משפחות על שמם. ומפרש כחצרון וחמול וכו'.

אות צ
כלומר אם רבי משה הדרשן מצא טעם זה בספר אגדה, הרי טוב ואיני רשאי לחלוק עליו. ואם לאו, אומר אני כו', כלומר ואם טעמא דנפשיה קאמר אומר אני גם כן טעם אחר מעצמי.

אות ק
פירוש ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים, שנולדו מכל אחד מהם בנים הרבה, וראוי לכל אחד מהם להקרא בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים. ומפני שיש לשאול, מאחר שארד ונעמן מפני רבוי בניהם נקראו משפחה, לא היה לבלע אביהם להקרא משפחה בפני עצמה. כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו, מפני שכבר נחלק לשבטים אפרים ומנשה. בשלמא לרבי משה הדרשן, שחשיב עובר כילוד, נמנו אב ובן לשנים, כפרץ ובניו, מפני שהיו שניהם מיורדי מצרים, אבל לפרש"י קשה. משום הכי הוצרך לומר שהיו לבלע בנים הרבה חוץ מארד ונעמן, ונקראו הם על שמו, מה שאין כן ביוסף. (הרא"ם).

אות ר
פירוש זה גם כן מיסודו של רבי משה הדרשן, ולכן פירש זה קודם ואלה בני שותלח.

[רש"י (לו) ואלה בני שותלח וגו' - שאר בני שותלח [ש] נקראו תולדותיהם על שם שותלח. ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו. ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות. צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמישים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה, הרי שישים וחמש, וזהו שנאמר (דברים ז ז) כי אתם המעט וגו', ה"א מעט, חמישה אתם חסרים ממשפחות כל העמים, שהן שבעים, אף זה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן. אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו:]

אות ש
זה לשון רש"י, ורוצה לפרש למה נקראת משפחה על שם בני בנים כמו שפירש לעיל.

[רש"י (לט) לשפופם - הוא מופים, על שהיה יוסף שפוף [ת] בין האומות:]

אות ת
שפוף לשון מרחף.

[רש"י (נג) לאלה תחלק הארץ - ולא לפחותים מבן עשרים [א], אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף, ואם היה לאחד מהם שישה בנים, לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו:]

אות א
פירוש לאלה הנזכרים לעיל, דהיינו שש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שהם באי הארץ, תחלק הארץ כרבי יונתן ומפני שלא היה הכתוב צריך לזה, דמתחלק הארץ בנחלה במספר שמות הבא אחריו, ידענו שלאלה הנזכרים לעיל תחלק, ומה תלמוד לומר לאלה, דמשמע מיעוטא, לאלה ולא לזולתם, לא בא למעט אלא לאלה דוקא שהם מבני עשרים ומעלה, ולא לאחרים. (הרא"ם).

[רש"י (נד) לרב תרבה נחלתו - לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב [ב], ואף על פי שלא היו החלקים שווים, שהרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע"י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, וי"ב גבולים בי"ב פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במידה, לפי שיש גבול משובח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים:]

אות ב
ואף על פי שנתחלקה לחלקים שוים, מכל מקום לא נתחלקה הארץ אלא לשנים עשר תחומין אינם שוין, ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך כמו שהיה גם כן נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין (ועיין במזרחי הארוך ובגמרא).

[רש"י (נה) לשמות מטות אבותם - אלו יוצאי מצרים. שינה הכתוב [ג] נחלה זו מכל הנחלות שבתורה [ד], שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים.
כיצד?
שני אחים מיוצאי מצרים, שהיו להם בנים [ה] בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ, חזרה נחלתן אצל אבי אביהן [ו] וחלקו הכל בשווה. וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים. ואלו מתחלה חלקוה למניין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הארבעה, אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ארבעה חלקים:
אך בגורל - יצאו יהושע וכלב [ז], וכן הוא אומר (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה, ואומר (יהושע יט) על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל:
מטות אבתם - יצאו גרים ועבדים:]

אות ג
רצונו לומר, הא לעיל כתיב: לאלה תחלק הארץ, משמע לאותן שנכנסים לארץ ישראל, וכאן משמע ליוצאי מצרים.

אות ד
נראה הטעם, משום דכל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר. והכא הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן ליוצאי מצרים את ארץ ישראל, ומתו כלם במדבר, לכן צוה השם יתברך שתחזור הנחלה ליוצאי מצרים, והם ינחילו את בניהם. ובזה יתורץ נמי מה שנאמר לעיל בפרשת וארא ונתתי אותה לכם מורשה וגומר, ולא כתיב ונתתי אותה לכם ירושה. אלא רמז שלא יכנסו לארץ, ולא יירשום רק שהם יורישו את בניהם אחריהם.

אות ה
רצונו לומר שהם בני עשרים וראויים לירש.

אות ו
רצונו לומר, אצל אביהן של שני אחים שכבר מתו, שמע מינה שהמתים יורשים את החיים. ואחר כך חלקו אותן שני אחים הכל בשוה, לפי שהוא ירושת אביהן. ואחר כך יורש בן אחד כמו אלו שלשה בנים. והא דקאמר אצל אבי אביהן ולא אמר אצל אביהן משום דאלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהן שהיו מבני עשרים ומעלה כשיצאו ממצרים, למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד מבאי הארץ לאביו? הלא כל אחד חוזר ומוריש לבניו ולא לבני אחיו (ועיין בגמרא ובמזרחי הארוך).

אות ז
פירוש דאך מיעוט הוא, כלומר שלא נחלק בגורל. והא כתיב: על פי הגורל? אלא יצאו יהושע וכלב וכו'.

[רש"י (נו) על פי הגורל - הגורל היה מדבר, כמו שפירשתי, מגיד שנתחלקה ברוח הקודש [ח], לכך נאמר על פי ה':]

אות ח
דאם לא כן, על פי הגורל למה לי? הא כתיב: אך בגורל תחלק וגומר. אלא לומר שעל פי רוח הקודש כלומר בשעה שיצאו הקלפים היה הקול עולה עם הקלפים ואומר אני גורל של תחום עכו עליתי לשבט פלוני. והוצרך לזה, דאם לא כן מאחר שלפי רבוי השבט ולפי מיעוט השבט היו חולקים, ואם כן למה חלקו בגורל? שמא יפול לשבט מרובה באוכלוסין חלק מועט, לכן פירש שהגורל היה על פי רוח הקודש.

[רש"י (נט) אשר ילדה אתה ללוי במצרים - לידתה במצרים [ט] ואין הורתה במצרים. כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מניין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא שישים ותשע:]

אות ט
פירוש, משום שהכתוב קצר ולא פירש מי ילדה, הוצרך לומר אשתו ילדה, ואחר כך קשה לרש"י במצרים למה לי. הוכרח לדרוש שלידתה היתה במצרים ולא הורתה, ואי אפשר זה אלא כשנולדה בין החומות.

[רש"י (סב) כי לא התפקדו בתוך בני ישראל - להיות נמנין בני עשרים שנה [י], ומה טעם:
כי לא נתן להם נחלה – והנמנין [כ] מבן עשרים שנה היו בני נחלה, שנאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו:]

אות י
רצונו לומר מה שכתב כי לא התפקדו בתוך בני ישראל, הא מנה אותם? ומתרץ, שלא נמנו מבן עשרים כישראל, אלא מבן חודש.

אות כ
כתב הרא"ם: צריך עיון, והא לעיל בפרשת במדבר כתיב: אך את מטה לוי וגומר, וכתב רש"י שני טעמים: אחד כדאי לגיון המלך כו' ואחד צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה וכו' ומנא ליה לשני טעמים אלו? הא הכא כתבה התורה טעם למה לא התפקדו בתוך בני ישראל. ושמא יש לומר, שהטעם שכתבה התורה הוא על היותם נמנים מבן חדש ומעלה ולא מבן עשרים ומעלה, כדכתיב מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל, מבן עשרים ומעלה. אבל הטעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אינו אלא על שלא נמנו בתוך בני ישראל, אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן. והכתוב הוצרך לצוות שלא ימנה שבט לוי עם שבטי ישראל. אבל איני יודע איך היה אפשר שימנה אלו עם אלו, מאחר שאלו מבן חדש ומעלה ואלו מבן עשרים ומעלה, וצריך עיון. עד כאן לשונו. ולי נראה דהוקשה להם, כי מנין בני ישראל היה שלא על פי לידתן אלא לפי הדגלים, ואם כן היה לו למנות שבט לוי אחר מסע שני דגלים כפי נסיעתם, ולמה נמנו בפני עצמן? ועל זה נתנו שני טעמים.

[רש"י (סד) ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים [ל] לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה.
לכך נסמכה פרשת [מ] בנות צלפחד לכאן.]

אות ל
רצונו לתרץ, למה כתיב איש, ולא נותר אחד מיבעי ליה.

אות מ
פירוש שגם הן היו מחבבות את הארץ, אמרו תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו.

הפרק הבא    הפרק הקודם