רמבן, במדבר פרק כז


(ג): והוא לא היה -
לפי שבאו לומר "בחטאו מת", נזקקו לומר לא בחטא מתאוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה היה, אלא בחטאו לבדו ולא החטיא אחרים עמו, לשון רש"י.
ולא פירש למה היו באות לומר "בחטאו מת", אלא שתאמרנה אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו, כי כן הראוי להאמר. אבל על דעת רבותינו (ב"ב קיח ב): הוצרכו לומר שלא היה בעדת קרח, לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח, כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה.

וכך פירש ר"א ואמר:
חשבו הבנות כי לא יירשו הנועדים על ה':
ודעתי בדרך הפשט, שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבנו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר, שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו ייזכר עוון אבותם אל ה' (תהילים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם. ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מיטתו, וטעם כי בחטאו מת - אמרו מת במדבר בעוונו שלא זכה ליכנס בארץ, או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו, כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך:

(ט): ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו -
קבלו רבותינו (ב"ב קטו א): כי האב יורש את בנו כאשר מת בלא זרע, ולא הזכיר הכתוב זה. והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל, כי הקורבה שווה, וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן.
ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין. אם כן "ונתתם את נחלתו לאחיו" משמע נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבוא לאחים. אבל לא רצה לומר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו, כי דרך ברכה ידבר ולא בנכרתים. ואולי לא היה זה בבאי הארץ שינחול האב את הבן, שבהם ידבר:

(יא): וטעם והייתה לבני ישראל לחוקת משפט -
שיהיה המשפט הזה לדורות, לא בנחלת הארץ עתה בלבד. וטעם כאשר ציווה ה' את משה - כמו כאשר ציוויתיך, אבל בא כדרך זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' (לעיל יט ב), וכן רבים:

(יב): עלה אל הר העברים הזה -
שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט): ובזאת הברכה (שם לד א), אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה): "אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט): והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו. ואיננה מצווה שיצוונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד.
אבל טעמו תעלה אל הר העברים וראית את הארץ, כי בעבור שציוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כו נג): הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה. וכן קח לך את יהושע (פסוק יח), בבוא יומך תיקח את יהושע. והשלים הכתוב (פסוק כב): לספר כי עשה כן משה בלב שלם, והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא ז): בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון:

(יט): וציויתה אתו -
על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י.
ואינו נכון בעיני, בעבור שאמר "לעיניהם", כי יותר ראוי העניין הזה להאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות, ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין. אבל "וצויתה אותו לעיניהם" שיצוונו במצוות הנגיד והשופט, כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בעניינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהיזהר בדבר המשפט. וזה ראוי להיות לעיניהם, כדי שיבטחו בו וישמעו אליו, כי ידעו כי ילך בעניינם בדרכי האמת כי כן ציווה אותו רבו. וכן עשה משה, שנאמר שם (דברים לא ז ח): ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת:
ובספרי צו את יהושע, על דבר תלמוד, וחזקהו ואמצהו, מגיד שאין שני פרנסים לדור, ואלו מצוות הנגיד שיהיה תקיף ולא יירא את העם.
ולפי דעתי בפשט הכתוב, טעם "וצויתה אותו לעיניהם" הוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם, כלשון מיום אשר ציווה אותי להיות וגו' (נחמיה ה יד), וכן ויצווהו ה' לנגיד על עמו (ש"א יג יד), וכן למן היום אשר ציוויתי שופטים על עמי ישראל (ש"ב ז יא), מניתי.