שפתי חכמים, במדבר פרק כז


[רש"י (א) למשפחת מנשה בן יוסף - למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה?
אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ כה) והעליתם עת עצמותי וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם [נ] צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מלכים ב' כה כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו:
מחלה נעה וגו' - ולהלן הוא אומר (במדבר לו יא) ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכולן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן:]

אות נ
כלומר ועוד טעם למה נאמר מנשה בן יוסף.

[רש"י (ב) לפני משה ולפני אלעזר - מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים, אחר שמת אהרן:
לפני משה - ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו [ס], דברי רבי יאשיה.
אבא חנן משום רבי אלעזר אומר: בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כולם:]

אות ס
וכאלו אמר ותעמודנה לפני אלעזר הכהן וגו', ואחר כך לפני משה.

[רש"י (ג) והוא לא היה וגו' - לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים [ע] עמו.
ר' עקיבא אומר: מקושש עצים [פ] היה.
ור' שמעון אומר: מן המעפילים [צ] היה:]

אות ע
דאם לא כן, מאי נפקא מינה אם מת בחטאו.

אות פ
נאמר כאן אבינו מת במדבר, ולהלן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו', מה להלן מקושש אף כאן מקושש.

אות צ
דכתיב בפרשת שלח לך: ויעפילו לעלות וגו', דויעפילו בגימטריא צלפחד ומפני שהתורה כסתו ולא גלתה אותו לכן אמר מן המעפילים היה שלא הרשיע כל כך בחילול שבת.

[רש"י (ד) למה יגרע שם אבינו - אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתייבם אמנו ליבם:
כי אין לו בן - הא אם היה לו בן לא היו [ק] תובעות כלום. מגיד שחכמניות [ר] היו:]

אות ק
רצונו לתרץ, דכל כי נתינת טעם הוא אשלמעלה. והכא מה טעם הוא אלמעלה? אדרבה בשביל שאין לו בן לכך יגרע, לכן פירש דהכי קאמר: למה יגרע, ותן לנו נחלה כי אין לו בן, אבל אם היה כו'.

אות ר
הקשה מהר"ן, דבפרק יש נוחלין אמרו על מה שאמרו כי אין לו בן, מגיד שדרשניות היו, ועל מה שאמרו אנו במקום בן אמרו מגיד שחכמניות היו. וצריך עיון.

[רש"י (ה) ויקרב משה את משפטן - נתעלמה הלכה ממנו [ש] וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי.
דבר אחר:
ראויה הייתה [ת] פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן:]

אות ש
דאם לא כן לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק ויצו משה על פי ה' כן מטה בני יוסף וגו', וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה'. אלא שנתעלמה כו'.

אות ת
דלטעם ראשון קשה, מנליה דנתעלמה ממנו הלכה, דלמא משה לא רצה לפסוק הלכה בלי ידיעת הקדוש ברוך הוא. כמו דכתיב לעיל גבי ויהי אנשים וגו' בפרשת בהעלותך דלא פירש שם שכאן נפרע ממנו, הוא הדין הכא נמי. לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה, למה לא כתיב הכא כמו התם עמדו ואשמעה וגו'. לכן פירש גם טעם ראשון.

[רש"י (ז) כן בנות צלפחד דברת - כתרגומו: יאות [א].
כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה:
כן בנות צלפחד דברת - יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו:
נתן תתן - שני חלקים [ב], חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר:
והעברת - לשון עברה [ג] הוא במי שאינו מניח בן ליורשו.
דבר אחר:
על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט [שבנה ובעלה יורשין אותה. שלא תיסוב נחלה לא נצטווה אלא לאותו [ד] הדור בלבד] וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכולן הוא אומר ונתתם, ובבת הוא אומר והעברתם:]

אות א
פירוש שרש"י רוצה לפרש דברי המתרגם שתרגם יאות שרצונו לומר יפה תבעו בנות צלפחד שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה, כן בנות צלפחד דוברות שכך כתובה פרשה זו לפני במרום. (רא"ם).

אות ב
הרא"ם האריך כאן, וסוף דבריו שרש"י לישנא דברייתא נקט בלישניה. אף על גב דההיא ברייתא אתיא כמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ, לאו משום דסבירא ליה כוותיה, אלא משום דמיניה מצי למילף למאן דאמר לבאי הארץ, נתן תתן שני חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה. שאותם חלקים שנטלו בני חפר שהיו מבאי הארץ החזירו כולן לחפר שהיה מיוצאי מצרים, כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו. ונמצא כאלו זכה חפר בכל החלקים וירשו ממנו כל בניו, וצלפחד ירש שני חלקים לפי שהיה בכור, וכל אחיו כל אחד חלק אחד. הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהם בנכסי חפר, ועל אותן שני חלקים כתב קרא נתן תתן. ורש"י נקט בלישניה חלק אביהן וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, כלשון הברייתא. ואין כוונתו לומר, רק שני חלקי אביהן עם אחיו בנכסי חפר. אבל משל חפר עצמו לא נטלו כלום, שהרי לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים. וחזרה לא שייך ביה, שהרי לא היו לו בנים הנכנסים לארץ עד שיחזרו לו חלקיהם שנטלו בארץ. וצריך עיון. עד כאן לשון הרא"ם.

אות ג
רצונו לומר, שיש לו להקדוש ברוך הוא עברה וזעם עליו, לכך אינו מניח בן ליורשו.

אות ד
ורצונו לומר, שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי: ולא תסוב נחלה וגומר, דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר, ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה, היה לו לינקד והעברת בסגול, כיון שהוא לשון עברה. לכן פירש דבר אחר. דבר ולפירוש דבר אחר קשה, למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם, דהא לא היו רשאות להנשא כי אם לבני דודיהן. לכן פירש גם טעם ראשון.

[רש"י (יב) עלה אל הר העברים - למה נסמכה לכאן [ה]?
כיון שאמר הקב"ה נתן תיתן להם, אמר אותי ציווה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ. אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת.
דבר אחר:
כיון שנכנס משה [ו] לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי.
משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס [ז] לקיטון, א"ל: בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס:]

אות ה
פירוש, הא הר העברים הוא הר נבו, וכיון שעלה משם להר נבו, שוב לא ירד ומת שם מיד, כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ולמה נסמכה וכו'.

אות ו
דלטעם ראשון קשה למה שמח, דלמא הא דכתיב נתן תתן, כלומר על ידי צוואתך, וכמו שכתוב לקמן בפרשת מסעי. לכן פירש דבר אחר. ולפירוש דבר אחר קשה, איך נסמך זה לכאן, לכן פירש גם טעם ראשון. וקל להבין.

אות ז
לקיטון היינו לחדר. ויבא החדרה, תרגום יונתן ועייל לקיטונא.

[רש"י (יג) כאשר נאסף אהרן אחיך - מכאן שנתאווה משה [ח] למיתתו של אהרן.
דבר אחר:
אין אתה טוב [ט] ממנו, (דברים לב, נא) על אשר לא קידשתם, הא אם קידשתם [י] אותי עדיין לא הגיע זמנכם להיפטר. בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם, לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעוון שלא האמינו, לכך בקש משה שייכתב סרחונו, שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה.
משל לשתי נשים שלוקות בבית דין אחת קלקלה [כ] ואחת אכלה פגי [ל] שביעית וכו', אף כאן בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם, להודיע שלא הייתה בהם אלא זו בלבד:]

אות ח
מדלא כתיב כאשר נאסף אברהם או שאר צדיקים.

אות ט
כלומר וכשם שהוא מת בשביל עון זה, כך אתה תמות.

אות י
ואם תאמר, והא בפרשה זו לא כתיב על אשר לא קדשתם. ויש לומר דלפירוש דבר אחר, שפירש: אין אתה טוב ממנו, משמע כשם שאהרן מת ועדיין לא הגיע זמנו, כך משה ימות אף על פי שלא יגיע זמנו. והיכן מצינו שמתו קודם זמנם? ומתרץ, דהא כתיב גבי מיתת משה על אשר לא קדשתם וכו' והוצרך לטעם של דבר אחר. דלטעם ראשון קשה, והא לא היתה מיתת משה כמיתת אהרן, דהא אהרן ראה בחייו שנתנה גדולתו לבנו, מה שאין כן גבי משה. לכן פירש דבר אחר. ולפירוש של דבר אחר קשה דמשמע מכאשר מת אהרן וגו' דאהרן מת קודם שהגיעו זמנו למות, וזה אינו מפורש אצל אהרן, לכן צריך גם לטעם ראשון. וקל להבין.

אות כ
שזינתה תחת בעלה בלא התראה.

אות ל
רצונו לומר, פירות שביעית שעדיין לא בשלו כל צרכן, וכתיב לאכלה ולא להפסד. ואותה שאכלה הפירות שביעית, מבקשת מבית דין שיכריזו עליה משום מה לקתה, כדי שלא יאמרו אף היא קלקלה כו', אף כאן כו'.

[רש"י (יד) הם מי מריבת קדש - הם לבדם אין בהם עוון [מ] אחר.
דבר אחר:
הם שהמרו במרה [נ], הם היו שהמרו בים סוף, הם עצמם שהמרו במדבר צין:]

אות מ
רצונו לומר, עון של מי מריבה לבד היה בהן ולא עון אחר. ולפי זה קאי על משה ועל אהרן.

אות נ
רצונו לומר, הם מי מריבה שהמרו במרה, הם היו שהמרו כו'. ולפי זה קאי על ישראל. והוצרך לדבר אחר, דלפירוש ראשון קשה, הא כבר נאמר שלא היה בהם עון אחר. לכן פירש דבר אחר וקאי על ישראל. ולפירוש של דבר אחר קשה, מאי בעי הכא בעון ישראל. לכך צריך לטעם ראשון.

[רש"י (טו) וידבר משה אל ה' וגו' - להודיע שבחן של צדיקים [ס] שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור:
לאמר - אמר לו השיבני [ע] אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו:]

אות ס
רצונו לומר למה אמר משה ענין זה, ולא התפלל שיכנס?

אות ע
דאם לא כן, לאמר למה לי? דבשלמא וידבר ה' לאמר כבר פרשו בו, צא ואמור להם דברי כבושים, או צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמו שכתוב וישב משה את דברי העם אל ה'. אבל כאן שני הטעמים בלתי נכונים. לכן פירש השיבני וכו' ועיין בפרשת ואתחנן.

[רש"י (טז) יפקד ה' - כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע [פ] צרכי שיירשו בני את גדולתי.
אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש [צ] מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה:
אלוהי הרוחות - למה נאמר [ק]?
אמר לפניו: רבש"ע! גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו:]

אות פ
נראה לי דקשה לרש"י, לרבותינו זכרונם לברכה מאי לאמר. אלא אמר לו השיבני וכו', וכי יהיה הדור בלא פרנס? אלא שאלתו היה אם צריך למנות פרנס, או שיירשו בניו אחריו גדולתו כמו שאמר תן נחלת צלפחד לבנותיו. לכך דרשו, ולפיכך נמשך גם רש"י זכרונו לברכה אחרי דברי רבותינו זכרונם לברכה.

אות צ
רצונו לומר, ישב באהל ועסק בתורה.

אות ק
רצונו לומר, ולא נאמר אלהי השמים או אלהי הארץ.

[רש"י (יז) אשר יצא לפניהם - לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) אל תירא אותו.
וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'.
וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש:
ואשר יוציאם - בזכיותיו:
ואשר יביאם - בזכיותיו.
דבר אחר:
ואשר יביאם שלא תעשה לו [ר] כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ:]

אות ר
דלטעם ראשון קשה, למה ליה למימר ואשר יוציאם, מה זכות צריך לגבי הוצאה? בשלמא גבי הבאה צריך זכות שלא יפקד מהם. לכן פירש דבר אחר וגו'. ולפי דבר אחר קשה, דואשר יוציאם וכו' לא יהיה דומה לאשר יצא לפניהם, דעיקר תפלתו הוא בשביל העם, ואשר יוציאם פירושו הוא בשביל טובת המנהיג היה תפלתו, ולפי וי"ו העיטוף דואשר יוציאם משמע, דכל תפלתו ודבריו היו לטובת ישראל, לכן פירש גם טעם ראשון ודו"ק.

[רש"י (יח) קח לך - קחנו בדברים [ש] אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום:
לך - את שבדוק לך [ת] את זה אתה מכיר:
אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד [א] רוחו של כל אחד ואחד:
וסמכת את ידך עליו - תן לו מתורגמן [ב] שידרוש בחייך [ג], שלא יאמרו עליו, לא היה לו להרים ראש בימי משה:]

אות ש
כבר נתבאר זה כמה פעמים שאין קיחה נופלת בבני אדם, לכן פירש וכו'.

אות ת
אף על פי שמנהג הכתוב שיאמר מלת לך שלא לצורך, כמו עלה לך היערה והדומה להם, מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן (הרא"ם). ולי נראה דקשה לרש"י, כיון שבקשת משה היה שיירשו בניו גדולתו, כמו שפירוש רש"י לעיל לא הוה ליה למימר לך, המורה כאלו תחלת בקשתו במחשבתו היה על יהושע, וזה ליתא. ומתרץ, הבדוק לך וכו'.

אות א
רצונו לומר, שאלת ואמרת גלוי לפניך דעת כל אחד ואחד כו'. כך אעשה ואברור את יהושע, שזה אתה מכיר אשר רוח בו כאשר שאלת.

אות ב
מדכתיב אחריו: למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ומה ישמעו? אלא שתתן לו מתורגמן. מצאתי.

אות ג
דעל כרחך הסמיכות של הרב לתלמיד, הוא ענין רשות להורות ולדון לאסור ולהתיר, ואם כן הכא גבי יהושע, אי הסמיכות הוא לאחר מות משה, למה נתן לו רשות דלאחר מותו אין צריך רשות.. אלא בחייו של משה. ואין לומר דלמא האי וסמכת וגו' הוא נתינת ההוד דאם כן היה לו להסמיך מאמר ונתת מהודך עליו למלת וסמכת וגומר. אלא על כרחך וסמכת מילתא אחריתא היא, והיא נתינת רשות.

[רש"י (כ) ונתתה מהודך עליו - זה קירון עור פנים:
מהודך - ולא כל הודך נמצינו למדין פני משה כחמה [ד] פני יהושע כלבנה:
למען ישמעו כל עדת בני ישראל - שיהיו נוהגין בו כבוד [ה] ויראה כדרך שנוהגין בך:]

אות ד
כלומר פנים של משה מאירים יותר משל יהושע, ויש מפרשים, כמו חמה שנטלה אורה מהקדוש ברוך הוא ולבנה נטלה אורה מחמה, כך משה נטל קירון עור פניו מהקדוש ברוך הוא ויהושע נטל ממשה.

אות ה
פירוש למען ישמעו ההוד שנתת לו, ויחוייב מזה שינהגו בו כבוד וכו'. אבל לא נוכל לפרש דישמעו יקבלו, דאם כן יחסר מלת אליו, מפני שפירושו היה למען יקבלו דבריו וגזירותיו כל ישראל. (הרא"ם).

[רש"י (כא) ולפני אלעזר הכהן יעמד - הרי שאלתך [ו] ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר:
ושאל לו - כשיצטרך לצאת למלחמה:
על פיו - של אלעזר:
וכל העדה – סנהדרין [ז]:]

אות ו
רצונו לומר, היאך בא ענין זה לכאן, מה ענין אלעזר אצל יהושע? (גור אריה) דאם לא כן למה צוה זה למשה, היה לו לצוות ליהושע בעצמו.

אות ז
מדכתיב לפניו וכל ישראל אתו, אם כן וכל העדה למה לי אלא זו סנהדרין.

[רש"י (כב) ויקח את יהושע - לקחו בדברים [ח] והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא:]

אות ח
רצונו לומר, הא כתיב: ויעש משה כאשר צוה ה' אותו, ואם כן ויקח את יהושע למה לי? ומתרץ, לקחו וכו'. רצונו לומר, שאמר לו יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא. דהקדוש ברוך הוא לאמר לו אלא אשריך שזכית לכך, וכו' והוא הודיעו מתן שכר וכו'. והטעם, כדי שלא יאמר מה לי ולצרה זו, שהרי משה ואהרן נענשו עליהם, ולכך הראהו מתן שכרן.

[רש"י (כג) ויסמך את ידיו - בעין יפה יותר [ט] ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה:
כאשר דבר ה' - אף לעניין ההוד נתן מהודו עליו.]

אות ט
כאן גם כן קשה למה ליה למכתב כדפרישית לעיל.


הפרק הבא    הפרק הקודם