רמבן, במדבר פרק כח


(ב): וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי -
כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, ציווה להשלים תורת הקורבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכוהנים (ויקרא כג ב), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל טו ב), ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם. ואע"פ שלא פירש כאן "כי תבאו אל הארץ", כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם), ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג י). והחל כאן מן התמיד, ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצווה (שמות כט לח): החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת.

ורש"י כתב:
היא הייתה אזהרה לימי המילואים וכאן ציווה לדורות.
ואינו נכון, כי שם אמר "עולת תמיד לדורותיכם":
ועל פי המדרש שנתחדש כאן דברים רבים, את קרבני, זה הדם, לחמי, אלו אמורין, לאשי, אלו קמצין ולבונה, ריח ניחוחי, אלו בזיכי לחם הפנים, תשמרו, שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה, תשמרו, שיהו כוהנים ולווים וישראל עומדין על גביו, תשמרו, נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה, מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן וכו', וכל המדרש כדאיתא בספרי:

ועל דרך האמת ירמוז להם עוד ויאמר את קרבני לחמי לאשי, של אשי, תשמרו ותיזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו, ואמרת להם עוד, זה האשה אשר תקריבו לה', שיהיה הקורבן מתקרב. אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום, והמשכיל יבין.
וכן הזכיר (בפסוק טז): ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה', שיעשו קרבן הפסח, להזהיר עליו עם שאר קורבנות חג המצות. וקצר בו להזכיר שמו בלבד, שכבר ביאר את דינו ככל חוקותיו וככל משפטיו:

(ז): ונסכו - יין. בקדש הסך -
על המזבח יתנסכו. נסך שכר - יין המשכר פרט ליין מגתו, לשון רש"י.
ואינו נכון, שכבר אמרו (ב"ב צז א): יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר, והנה אינו מתמעט מן הכתוב, אלא מעלה מדרבנן לכתחילה. אבל "שכר" להוציא את המזוג שהוא פסול אפילו בדיעבד, וכך הוא נדרש בספרי (פנחס כג לג). ושם אמרו בקדש הסך, שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו:

(יב - יד): הזכיר הכתוב בתמיד ובראשי חדשיכם שיעור הסלת במנחה ושיעור היין בנסכים, אבל בשבת ובחג המצוות ובשבועות ובראש השנה וביום הכיפורים ובראשון של חג הסוכות הזכיר שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים.

והטעם בזה, כי אף על פי שציוה בפרשת הנסכים (לעיל טו): בשיעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים (שם פסוק ג), מצינו מנחה כפולה לכבש העומר (ויקרא כג יג), וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ (שם פסוק יז), וכן בקרבן התודה (שם ז יב יג), והם מנחה, ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו. אבל הנסכים לא נשתנו לעולם, לפיכך הזכיר אותם בתחילה בתמיד, ולא הזכירם אחרי כן בשבת, וחזר והזכירם בראש חדש להזכיר גם נסכי הפר והאלים, ואחר כך לא הוצרך להזכירם כלל. והזכיר ביום הראשון של סוכות שיעור המנחה (להלן כט יד), ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג אלא "מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם", כלומר כמשפטם ביום הראשון הנזכר:

(כ): וטעם שלושה עשרונים לפר -
לכל פר מהם, וכן שלושה עשרונים לפר האחד (פסוק כח), לכל האחד מהם. "ולכבש האחד" (פסוק כא): ילמד עליו באמרו "עשרון עשרון", ועוד יפרש "לשבעת הכבשים", וכן זה "לפר" האחד, לשני הפרים. אבל פעם יקצר הכתוב בדבר המובן, כי בידוע שלא יהיו שלושה עשרונים לפר האחד ולא יהיה לשני כלום, ויפרש בכבשים שהן מרובין וכל שכן בפרים, ובסוכות שהפרים מרובין יפרש בהן "לשלשה עשר פרים" (להלן כט יד)