רמבן, במדבר פרק ל


(א): ויאמר משה אל בני ישראל -
להפסיק העניין דברי רבי ישמעאל. לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחילת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק העניין לומר שחזר בה משה ואמר הפרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו, לשון רש"י.
ולא הבינותי זה, שכך נאמר וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא כא כד): בסוף פרשת המומין, ואמר בסוף פרשת המועדות (שם כג מד): וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל:
אבל כפי פשוטו, בא הכתוב לומר כי אע"פ שהפרשה הזו בתורת הקורבנות לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר הוא בפרשיות שבתורת כוהנים, אבל אמר אל כל בני ישראל יחדיו ככל אשר ציווה ה' את משה - בין בדין שביתת המלאכה בין בתמידין ומוספין ובנדרים ונדבות, כי כן נאמר לו (לעיל כח ב): צו את בני ישראל.
והטעם מפני שהמצווה לאחר ביאתם לארץ, והיא אזהרה לישראל כולם שישמרו במועדם התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות. ועוד כי עיקר המצווה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכת העבודה. והפרשה הזו שווה עם פרשת המועדות שבתורת כוהנים (ויקרא כג), שם נאמר בתחילה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ובסוף וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, ובכאן ככה בתחילה צו את בני ישראל ואמרת אליהם ובסוף ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה'. ולא הזכיר "מועדי ה'", בעבור שהוזכרו בכאן בפרשה דברים אחרים שאינן במועדי ה', כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים:

והמדרש שדרש בו רבי ישמעאל, מפני שאין הכתוב צריך לומר במשה שאמר לבני ישראל כל אשר ציווה אותו ה', ואין הדרך בתורה שיאמר כן בכל פרשה ופרשה. ולכך ידרשו בוידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, הזהיר אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת ישראל זה על ידי זה (תו"כ אמור פרק ג יב). ובפרשת המועדים עשו מדרשים רבים, מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, בלשון שהוא שומע בו הוא אומר להם לישראל, כל הפרשיות נאמרו בעניין אחד.
ר' יוסי הגלילי אומר: מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עימהם.
בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עימהם.
רבי אומר: מה ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל?
לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת, שנאמר בהם במועדו, ושאר קורבנות צבור לא למדנו, ת"ל: אלה תעשו לה' במועדיכם.
לעומר ולקרב עמו לשתי הלחם ולקרב עימהם לא שמענו, וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל קבע מועד לכולם, ע"כ בת"כ (אמור פרק יז יב יג):
ואפשר לומר, כי מדרשו של ר' ישמעאל שאמר להפסיק העניין, הוא מדרשו של בן עזאי שאמר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עימהם, לומר שאין דין המועדות כדין פרשת הנדרים שנאמרה אל ראשי המטות לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר וכן שלושה הדיוטות אבל המועדות צריכין קדוש ב"ד מג' מומחין, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכא א): דרש בן עזאי החלוק הזה שביניהם ממיעוט מועדי ה', ודרשו רבי ישמעאל מן הכתוב היתר הזה שלא בא אלא להפסיק עניין המועדות מעניין הנדרים, שניהם אמרו דבר אחד ומשמעות דורשין איכא בינייהו:

והנכון בעיני, כי אין כוונתו אלא לומר שאם השלים פרשת המועדות באלה תעשו לה' במועדיכם ויתחיל וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציווה ה', היה באפשר שיחזיר הכתוב למעלה לומר שדבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר ציווה ה' בתמידין ובמוספין הנזכרים, ולא יהיה "אל ראשי המטות" נדרש לפניו על פרשת הנדרים, ולפיכך הפסיק וסיים בפרשה של מועדות ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, והתחיל בפרשת הנדרים שדבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר ציווה ה'.

וזהו האמת, שכך פירוש להפסיק העניין במקומות רבים בספרא ובספרי. וכבר הזכיר רש"י (להלן לא יז): מה שאמרו שם בספרי (מטות לא מה), הרוגו למה נאמר, להפסיק העניין דברי רבי ישמעאל. שאם קורא אני הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר וכל הטף בנשים איני יודע באיזה עניין הכתוב מדבר, לכך נאמר הרוגו להפסיק העניין דברי רבי ישמעאל. וכן במקומות אחרים בתורת כוהנים:

פרשת מטות
(ב): וידבר משה אל ראשי המטות -
לא הקדים הכתוב לאמר בכאן, וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר ציווה ה', כמו שאמר בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז ב): ובשאר פרשיות, אבל הזכיר זה בסוף הפרשה שאמר (פסוק יז): אלה החוקים אשר ציווה ה' את משה. ובפרשת ויהי ביום השמיני נאמר (ויקרא ט ו): ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו, ולא הזכיר הצואה כלל, וכן בפרשת המן (שמות טז לב), ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' מלא העומר ממנו וגו':
וראשי המטות לבני ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו, ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (להלן לד יז), או שהיו אחרים, כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם:

וטעם וידבר משה אל ראשי המטות -
כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט:

וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים עח א):
כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר.
והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו (חגיגה י א): היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו, אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג): לא יחל דברו, כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל ציווה שלא יחלל דברו שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לב"ד וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו איננו מחלל אותו.
והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה:
ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם (לעיל כט לט), אמר עוד, מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו, ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו:

(ג): איש כי ידור נדר -
האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו (נשבע): שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש"י.

ולשון ספרי (מטות קנג): אינו כן,

אלא שנו על לאסור איסר.
יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים, קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה?
ת"ל: לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור.
הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים.

ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו (נדרים ב ב): בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. ואע"פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט. או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו. אבל בנדרי ביטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף:

וכן "לאסור את המותר ולא להתיר את האסור" אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצווה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה (שאיני): [שאני[ עושה תפילין (שאיני): ]שאני] מניח אסור (שם טז א): ואע"פ שעובר על מצוות עשה, וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור (שם יד ב): אע"פ שמבטל מצוות לא תעשה. וכן הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו (שם יז. ע"ש): יש נדר בתוך נדר וכו'. נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו, אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה.
אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצווה כלל, לא בביטול מצוות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצוות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצוות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצווה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה (שם ח א): דכתיב (תהילים קיט קו): נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם:

וטעם ידור נדר לה' -
איננו כמו אשר נשבע לה' (תהילים קלב ב), כי הוא כמו וישבע לו (בראשית כד ט), שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע (דברים ו יג), ואשביעך בה' (בראשית כד ג), כאשר נשבעתי לך בה' אלוהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי (מ"ב א ל), השבעה לי באלוהים הנה (בראשית כא כג), אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי (מטות יד), אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ד ל).
והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצווה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו:

(ד - ו): ואשה כי תדר נדר לה', ושמע אביה -
רצה הכתוב להזכיר האיסור תחלה להגיד כי גם הנערה בלאו הנזכר שלא יחל דברו, ועל כן אם קיים לה אביה קם הנדר, אבל אם הניא אותה לא יקום. ואמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה - להגיד שלא נאמר "יסלח לה" רק כאשר תעשה אחרי הנאת האב, לא מתחלה אם עברה על הנדר ואחרי כן הניא אותה, כמו שאמרו (נזיר כב א): דמיגז גייז ואינו עוקר נדר מעיקרו:

(ז - ט): ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה -
על דעת רבותינו (נדרים עא א): יאמר:
אם היו תהיה לאיש, באשה הזאת אשר אסרה איסר בבית אביה בנעוריה, ונדריה עליה, שלא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו, ושמע גם אישה בהן,

והפר את נדרה -
כי גם הוא ישתתף עם האב בהפרת הנדרים.

וטעם היו תהיה לאיש -
שתהיה אליו בבית אביה ולא באה אל ביתו, והיא הארוסה שגם היא יקראנה הכתוב אשת רעהו (דברים כב כד). ולא ראו רבותינו לפרש שיפר הבעל לבדו לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו כנגלה מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר (בפסוק יא): ואם בית אישה נדרה, בקודמין הוא מפר בנדרים שבביתו לא כל שכן, והקבלה תכריע:

(יד): כל נדר וכל שבועת אסר לענת נפש -
לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, ת"ל לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש בלבד, והם המפורשים במסכת נדרים, לשון רש"י.

ובלשון קצרה דבר הרב, כי הבעל מפר נדרי עינוי נפש והם כגון פירות העולם אסורים עלי, ואפילו נדרה שלא תטעום אחד מכל המינים (תוספתא נדרים פ"ז ה"ג), ומפר גם כן דברים שבינו לבינה אף על פי שאין בהם עינוי נפש כגון שלא אכחול ושלא אפקס ושלא אשמש מיטתי, והם שאמר בהם (פסוק יז): בין איש לאשתו, כדמפורש בפרק אחרון של נדרים (עט ב). וכן הדין באב עצמו, דתניא בספרי (מטות כז):
אין לי אלא בעל שאין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש,
האב מנין?
הרי אתה דן וכו' עד שלא זכיתי לדון,
ת"ל: אלה החוקים אשר ציווה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו, על כורחך אתה מקיש את האב לבעל.
מה הבעל אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם עינוי נפש אף האב אין מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם עינוי נפש.
וכך היא שנויה עוד בגמרא של נדרים ירושלמי (פי"א ה"א):

(טז): ונשא את עונה -
הוא מוכנס תחתיה, למדנו שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין, לשון רש"י מספרי (מטות ל).
ונראה שהאשה הזאת שוגגת או מוטעה, כי הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו, ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו. ולימדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עוון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל. אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה. והזכיר הכתוב זה בבעל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו, והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם.

ור' אברהם כתב:
ונשא את עונה, כי היא ברשותו. אם כן עניין הכתוב יהיה במכריח אותה לעשות מה שאסרה על נפשה.
אינו נכון.