רמבן, במדבר פרק לא


(ב): נקם נקמת בני ישראל וגו' אחר תאסף אל עמיך -
נגזר על משה רבנו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצוות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה', ואין על יהושע רק מצוות הארץ. ועוד שחלק לו הקב"ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם אחר תיאסף אל עמך. ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצווה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו, ואין ראוי שילך אלעזר, כי הוא הכהן הגדול:

(ו): וישלח אתם משה אלף למטה -
לא שלח שם כל עם הצבא, ואע"פ שהיו המדיינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד.
והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא ציווה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה' במדין (פסוק ג): וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה, קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחילת כל דבר, גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו). וכיון שראה שהעם חפץ לשלול, מחל על הטף בנשים ועל השלל.

ויתכן עוד שנאמר, כי משה נצטווה צרור את המדיינים (לעיל כה יז): ונקום נקמת בני ישראל (לפנינו פסוק ב), ושלח שם מועטים להכות בערי הפריזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא ציווה להם דבר רק להינקם כאשר תמצא ידם, והש"י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם. ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר, וציוה בטף הזכרים לנקמה:
והנה קצף על פקודי החיל, וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום.

ושנינו בספרי (מטות מג):
אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו.
ולא ידעתי מהו, שלא פקד אותם דבר בכתוב. ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס, ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצוותו, כי שאול אבד מלכותו על זה (ש"א טו יא). אבל העניין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה' במדין, ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם.
ואפשר לפרש, שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי (תצור): [תקרב] אל עיר וגו' (דברים כ י - יח): כך עשינו בהם, ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל (פסוק טז), והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה:

(יט): כל הרג נפש וכל נגע בחלל -
ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולימדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נגע במת עצמו. יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, ת"ל וכל נוגע בחלל, הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג על ידי חבורו, לשון רש"י.
ולא נתכוונו דבריו אצלי, שאם הרג בדבר המקבל טומאה של כלי שטף, אין האדם מטמא טומאת שבעה ולא צריך הזאה לפי שהכלי אב לטומאה והאדם שנטמא ממנו ראשון, ואם בכלי ברזל כבר למדנו (פסחים יד ב): לחרב שהוא כחלל להיטמא טומאת שבעה. ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאת שבעה, טומאה בחבורין מדרבנן היא בחבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזירות בפרק שלושה מינין (מב ב):
ולשונם בספרי כך הוא:
רבי מאיר אומר: בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט,
או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכו'.
ופירושה, שבא רבי מאיר ללמד מכאן שהמת מטמא במשא, ואם הרגו במקל יד או ברומח אפילו אין בו ברזל ונשאו בהם בשעה שמת מטמא אותו במשא טומאת שבעה, ולא נתכוון "בדבר המקבל טומאה" לכלי קבול, אלא בדבר שהאדם מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא. ורישא דברייתא התם, מנין שמטמא בהיסט, אמרת קל וחומר מה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור לא דין הוא שמטמא בהיסט, אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרת היסטו כמגעו מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב, רבי מאיר אומר וכו'. ומכאן יתברר פירושה שהיא לעניין שאמרנו, הביא תנא קמא משא המת מן הקל וחומר ואפילו לטומאת שבעה דלית ליה דיו, והביאו רבי מאיר מן הכתוב הזה דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו, כדאיתא בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כד ב):

אתם ושביכם -
שיחטאו השבי בגדיהם הנוגעים בחלל וכל בגד וכל כלי עור אשר בידם כדין ישראל, שלא יטמאו את העם בבגדיהם ובכליהם:

(כג): תעבירו באש וטהר -
אין הכלי שנגע במת או בנבלה נטהר באש, שאין טבילת התורה אלא במים, ולפיכך הוצרכו רבותינו (ע"ז עה ב): לפרש שזו הטהרה להגעילם מאיסורי המאכלות שבלעו ביד הגויים, וזה אמת בלי ספק:

וכל אשר לא יבא באש -
כל דבר שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור, תעבירו במים - מטבילן ודיו, לשון רש"י.
ואינו נכון בעיני, שאין לשון "תעבירו" טבילה, כי היה אומר "תביאו במים" שהוא לשון הטבילה, כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא לב).
ועוד שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכין הכשר מן האיסור שבהן מלבד הטבילה הזו, ואיך לא יזכיר הכשרן כאשר עשה בבאים באש. וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה, אלא דרשו (ע"ז שם): אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם.

אבל פירוש "תעבירו במים" -
לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם, שזהו הכשרן מן האיסור. יאמר הכתוב, דבר שתשמישו באש תביאו באש כדרך שהיה התשמיש בו באיסורין, אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחושת וגם הכסף והזהב מלבנו באור, ואם ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין, ודבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר. וכך אמרו חכמים (שם), מדיחן ומטבילן והן טהורים:

ולשון ספרי (מטות נ):
תעבירו באש, כגון הסכינין מפני כווית הגויים, וכל אשר לא יבא באש, כגון הכוסות, תעבירו במים מפני גיעול הגויים. ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה, שכבר הזכיר אותה אך במי נדה יתחטא, ואחרי פליטת האיסור כולם שווים בדין הטבילה.
ולבי מהרהר עוד, לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו, וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה, והצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן, וזה צריך תלמוד:

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגויים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה): רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו.
והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא): ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת.

ואמרו רבותינו (חולין יז א):
קדלי דחזירי אשתרי להו.
אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה (בפסוק יט): ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו', כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור.

ועל דרך הפשט, הזהירם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם, אבל שם כולם היו שווים בדבר:

(כח): והרמת מכס לה' -
גם המכס הזה מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם, אבל בארץ סיחון ועוג לא נתנו לכוהנים וללווים מהם כלום, אבל הוזהרו מהם שנאמר (לעיל יח כ): וחלק לא יהיה לך בתוכם, אפילו בבזה:

(לא): וטעם ויעש משה ואלעזר הכהן -
ולא הזכיר הנשיאים, כי בידוע שעשו מצוות משה שהוא השליט עליהם. אבל בעניין הפקודים אמר (לעיל א מד): אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל.
ואולי הטעם בכאן, כי השם ציווה שיהיו שם אבות העדה בעבור שהוא דבר שבממון ולא יחשדו את אלעזר שיקח יותר מן המצווה לו, והמצווה רשות בהם, והם אמרו חלילה לנו כי מלאך ה' הוא ואין צורך להיותנו שם:

(לו): ותהי המחצה חלק היצאים בצבא -
הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד, וזה נס. וכן במחצת העדה ללווים :

(מט - נ): וטעם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו -
לאמר הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו, שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שיפקד מן הצבא, ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן ה' המציל אותנו לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממות ובמלחמה מידי חרב. ו

רבותינו דרשו (שבת סד א):
ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, לומר שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה, ואמר להם משה א"כ קרבן זה למה, אמרו לו לכפר על נפשותינו, מהרהור הלב:

(נד): ויבאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל -
יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור, לזיכרון לכל בני ישראל שיעשו בהם עבודת ה' לדורות. שאם באו הכלים האלה לאוצר בית השם היה ראוי שיאמר "זיכרון להם לפני ה'", כי בני ישראל יכלול כל העם, והזיכרון בדבר קיים הוא.