רמבן, במדבר פרק לה


(ב): ומגרש -
רווח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לעיר לנוי, ואין רשאין לבנות בו בית ולא ליטע כרם ולא לזרוע זריעה.

אלף אמה סביב - (פסוק ד): -
ואחריו אומר אלפים אמה (פסוק ה), הא כיצד, אלפים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף פנימיים למגרש והחיצונים לשדות סביב ולכרמים, לשון רש"י מדברי רבותינו (סוטה כז ב).

והנכון בעיני על דרך הפשט, שיאמר שיתנו למגרש אלף אמה בסביבות העיר כנגדה, שיהיו לה לארכה אלף אמה, חמש מאות לרוח האחד, ולרחבה כמו כן אלף אמה, חמש מאות אמה לכל רוח, ואחר כך אמר שיעשו מרובע אלפים אמה על אלפים אמה ותהיה העיר באמצע הרבוע. הוסיף להם מגרש שלא כנגד העיר כשיעור הראשון שכנגד העיר, עד שנמצא כשתשאיר למגרש אלף אמה בסביבותיה כאשר עשה בתחילה תהיה העיר אלף על אלף ברבוע, והנה העיר רביע במה שיתנו ללווים :

ודע, כי לשון פאה יאמר על הצד כולו, וכן מאה באמה אורך לפאה האחת (שמות כז ט), לעבר כולו, וכן כל הנזכרים שם, וכן הפאות שבסוף ספר יחזקאל. ועוד, שאם היה אומר למדוד מן העיר אל החוץ אלפים אמה לכל רוח, היה אומר ומדותם מחוץ לעיר לפאת קדמה וגו'. אבל "ומדותם את פאת קדמה" היא מדידת הצד ההוא כאשר פירשתי, וכן נאה להם לערים שתהיה להם אחוזה מרובעת, לא שימדדו אלפים אמה לארבע הרוחות כנגד העיר והקרנות לא תהיינה להם. ודומה לזה, סביב שמונה עשר אלף (יחזקאל מח לה), כי העיר בין כל סביבותיה שמונה עשר אלף, כי מנה בארבע הפאות ארבעת אלפים וחמש מאות שהן שמונה עשר אלף לכולן [כי מדד בארבע הפאות]. ונכון הוא, שיהיו אלף אמה אשר נתן להם סביב כנגד העיר למגרש שלא יזרע והאלף אשר הוסיף בכתוב השני בארבע הפאות לשדות וכרמים כמו שקבלו רבותינו, אבל שם הכל מגרש בלשון הכתוב, אלא שזה נעבד ונזרע וזה לא יעבד בו ולא יזרע, ולכך הפרישן זה מזה:

(ח): מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו -
גם זה על דעת רבותינו (בבא בתרא קכב א):
מאת בתי האבות שנחלו הרבה יקחו הרבה כמו שהזכיר למשפחותיכם (לעיל לג נד), אבל השבטים שווים היו בנחלה.
ואע"פ שתמצא בספר יהושע (פרק כא): שאין מספר הערים אשר נתנו ללווים שווה לשבטיהם, מפני שווי הערים היה שהיו חשובות זו מזו, כי בשומא נתחלקה הארץ. תדע, שהרי נתנו מיהודה ושמעון ובנימין ערים י"ג וממטה יששכר אשר ונפתלי וחצי מנשה י"ג, ואלו מרובים על הראשונים במניינם, ונתנו ממטה אפרים ערים ארבע וממטה דן ערים ארבע, והיו בני דן כפלים כבני אפרים:

(יד): את שלוש הערים -
ואע"פ שבארץ כנען תשעה המטות וכאן אינם אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם, כי בגלעד נפישי רוצחים דכתיב (הושע ו ח): גלעד קרית פועלי און עקבה מדם, לשון רש"י מדברי רז"ל (מכות ט ב).
ואע"פ שאין המקלט אלא בשוגגין, היו שופכי דמים במרמה ומראין עצמן כשוגגין, והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כולן שלא נודע מי המזיד. ואם כן ציווה הקב"ה זה על שם העתיד, על דרך וקם העם הזה וזנה (דברים לא טז), או שיאמרו שהיה אויר ארץ גלעד מגדלת רוצחים מאז הייתה לגוי.
ואני תמה, כי על דעת רז"ל (מכות י א): הכתוב שאמר (לעיל פסוק ו): ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, כולם למקלט ציווה בהם, והנה היו מהם בארץ כנען ל"ו ערים ובעבר הירדן ו' וכולן קולטות לדעת רז"ל. והנה היו המקלטים לכל ארץ ישראל ביושר והשויה, כי ארבע ערי מקלט יגיעו לשבט, גם חשב שבט מנשה בארץ כנען מפני שרובו שם היה. ואולי בערי המועדה ריבה ה' בעבר הירדן לכבוד משה, שיבדיל הוא חציין, אבל בכללן במידה ובמניין היו:

ועל דרך הפשט נראה בעיני, כי ארץ עבר הירדן הייתה גדולה מאד, כי הם שני מלכי האמורי גדולים שהמקראות מפליגים בהם, ואף כי עמון ומואב טהרו (ס"א נזהרו): בהם, ומלכי ארץ כנען מלכי עיירות לכל מושל עיר יקראו לו מלך, כאשר אתה רואה מלך ירושלם אחד מלך חברון אחד (יהושע יב י): וביניהם מהלך חצי יום, וכן הזכירו חכמים (שמו"ר לב ב): בין בית אל לעי ארבעת מילין שלזו מלך ולזו מלך.
ויתכן שכן היה המנהג בדורות ההם שכל אדון עיר יקרא מלך, או היה לכבוד ארץ ישראל כמדרש רז"ל. מכל מקום לא היו מלכי ארצות רק מלכי עיר ועיר, וכן כתוב (שופטים א ז): שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני. והנה הייתה עבר הירדן גדולה מאד, ראויה לשלש ערי מקלט ככל ארץ ישראל מן הירדן והלאה, והיו אלה השש ערים לבדן קולטות, והארבעים ושתים למגרשי הלווים לא למקלט:

(כט): בכל מושבתיכם -
לימד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל, לשון רש"י.
וכן הדבר שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, כמו שאמרו רבותינו בפרק ארבע מיתות בית דין (סנהדרין נב ב), ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז ט), בזמן שיש כוהן יש משפט בזמן שאין כוהן אין משפט.

ושנו במכילתא:
מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית?
שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא יד),
אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית.
אבל לא מצאתי במצווה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה "לדורותיכם בכל מושבותיכם", כי זה יורה אפילו על זמן הגלות בחוצה לארץ, כמו שנאמר בשביתת חג השבועות (ויקרא כג כא): ובאיסור החדש (שם פסוק יד), לחייב בהם בחוצה לארץ בזמן הזה, שלא נתלה אותו בעומר ובמנחה חדשה, וכן בחלב (שם ג יז), שלא נתלה אותו בקורבנות.
ואולי הם דורשים "אלה לכם לחקת משפט" על הסנהדרין הנזכרים בפרשה תמיד שנאמר לפני העדה למשפט (פסוק יב), ושפטו העדה (פסוק כד), ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר חורבן, לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים:

(לא - לב): ולא תקחו כפר וגו' -
הנכון בכתוב הזה, כי בתחילה הזהירנו מן המזיד ולא תיקחו כופר פדיון ממון לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי על כל פנים יומת לא ינצל בשום עניין מן המיתה לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים. ואחר כן אמר, ולא תיקחו כופר שינוס וישוב לארץ, עד מות הכהן, ויחזור אל מחוייבי הגלות אשר הזכיר שבהם עיקר הפרשה. כאלו אמר, וכן לא תיקחו כופר מן רוצח שינוס וישוב לשבת בארץ קודם שימות הכהן.
ולא היה הצורך לומר שלא ניקח כופר שלא ינוס שם כלל, כי כל הורג נפש בשגגה מתחלה יפחד מגואל הדם שלא ימיתהו בחום לבבו, או שיחשוד אותו במזיד, ולא ידבר בכופר שלא ינוס שם. אבל אחרי נוסו, ידבר בכופר שישוב אל ארצו ולא יתעכב שם כל ימי הכהן. ואחרי שיברח ויעמוד לפני העדה למשפט ופטרו אותו לא יפחד, ואז ירצה לשוב אל ביתו קודם הזמן, ועל כן הזהירנו הכתוב מזה. או יחסר וא"ו מן לשוב, ויהיה טעמו "או לשוב", והראשון נכון בעיני:

(לג): ולא תחניפו את הארץ -
מפני שאמר תחלה והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה.
ועניין החנופה הוא הנאמר בקללות (דברים כח לח - מ), זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תיטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל. כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעיניים, והוא עונש בארץ בע"ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר (ירמיה ג א): הלא חנף תחנף הארץ, והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיה כד ה), ותחניפי ארץ בזנותיך (ירמיה ג ב). ועניין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו.

ובספרי (מסעי קסא) אמרו:
ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחנפין.
כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה.