רמבן, במדבר פרק ז


(א): ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן -
לא נאמר "ביום הקים", מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים?
אותו היום כלו הקמותיו. וראש חודש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיה ראשונה, בשביעי גלחו, לשון רש"י מדברי רבותינו ז"ל (ספרי נשא קמה).

אבל איננה ראיה גמורה, כי "ביום כלות" איננו דבוק עם "להקים" בלבד, אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קורבנם כשנעשה כל זה. ומכל מקום ביום השמיני היה:

ונכתבה זאת הפרשה בכאן, בעבור כי ביום הראשון של מילואים קרא אל משה מאהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחילת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקורבנות, ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחילת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב): שהם בדיני איסור והיתר, ויש בכולן עניין הקורבנות, ונמשכו העניינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחילת הספר ולעיל ה ו). וכשהשלים המצוות אשר נצטווה משה לאמר לישראל ובכולן דיני עבודה וקורבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו, חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקורבנם, שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש, או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז):

וטעם וימשחם ויקדש אתם -
אמר ר"א:
שמשח אותם בשמן המשחה, וקדש אותם בדם החטאת, כמו שאמר שם (ויקרא ח טו): ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו.
ואינו כן, שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו - והמשכן לא נתקדש בדם כלל. אבל "וימשחם לקדש אותם":

וטעם ואת המזבח ואת כל כליו -
מחובר לראש הפסוק, ביום כלות משה להקים את המשכן, ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם:

(ב - ה): ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה' -
בעבור היות העגלות לצורך הקורבנות יקראו קרבן, וכן ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב (להלן לא נ), קרבן לבדק הבית. והנה חשבו הנשיאים, שלא יתכן שישאו הלווים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אוהליהם לשאת אותם בעגלות.

ויתכן שנפרש ויביאו את קורבנם לפני ה' שש עגלות צב, שש עגלות גדולות נושאות קורבנותיהם, ושנים עשר בקר מושכים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן, והשם ציווה את משה קח מאתם - הכל, והיו - העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד - ואחר כך לקחו הנשיאים את קורבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו, והשם ציווה (פסוק יא): נשיא אחד ליום יקריבו, ולכך לא הוצרך לומר עתה "קח מאתם":

ודרך הלשון לומר "עגלות" על המלוי שבהן, כמו אוכלי שולחן איזבל (מ"א יח יט), וכן כי יודע כל שער עמי (רות ג יא), ולשון חכמים (ב"ב קמו א): מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב. ואפשר שיהיה "צב" מלאות, וכן ובצבים ובפרדים (ישעיה סו כ): בעגלות מלאות אדם, ויהיה "שש עגלות צב" שש עגלות של מלוי, ומלואן היה מקורבנות החנוכה אשר יפרש:
והזכיר הכתוב קורבנות הנשיאים בפרטן, ואחר כך כלל אותם (להלן פסוק פד): זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה.

וכתב רש"י (בפסוק פה):
ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלם, שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כאחד כולם לא רבה ולא מיעט, מיסודו של רבי משה הדרשן.
ואיני מבין טעמם בדבר זה, אם נחשוב שהוא נס מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה, ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב:

ובספרי (נשא קס) אמרו בפירוש:
ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולם כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט וכו',

ושם אמרו:
ר' נתן אומר כלי בית עולמים שקלן כולם חזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשאן כלים לא רבה ולא מיעט, לומר שהיו זהב מזוקק מאד שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון, ולא שנעשה בהן נס אלא שהיו זהב טהור מאד:
והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש"א ב ל), והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקורבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך.

וכן אמרו שם בספרי (נשא קס):
מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות, קערות כסף שתים עשרה, הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול:
ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו, אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם, ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד, וכל המדרש כמו שכתבו רש"י (פסוק יט): או כפי המדרש האחר (במדב"ר יג יג):
שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות. קערה ומזרק, כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח. ולכך הקריב קערה, כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקווה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים" בגימטרייה מאה, ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מ"א ז כג), הרי מאה ושלשים. מזרק אחד כסף, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור. שבעים שקל, שהם ימשלו על שבעים אומות. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סולת, המסולאים בפז (איכה ד ב). בלולה בשמן, טוב שם משמן טוב (קהלת ז א). כסף, כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ). כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת. פר אחד, כנגד אברהם, איל אחד, כנגד יצחק, כבש אחד, כנגד יעקב. שעיר עזים אחד, לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות, והיו צדיקים והייתה המלכות שלימה. אילים חמישה עתודים חמישה כבשים בני שנה חמשה, כנגד חמישה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב:
ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב"ר יג טו), והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה, קערת כסף, כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט): ועשית קערותיו:
וזבולון הקריב, שהיה עוסק בפרקמטיה וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב"ר יג טז). וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקורבן, ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. ואחרי כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחברו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה:

(יג): סלת בלולה בשמן למנחה -
חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו, על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים. והקטורת והחטאת הוראת שעה, שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקורבנות נעשה כן, כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקורבנות בלבד, כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם:

והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וציוה (בפסוק יא): נשיא אחד ליום יקריבו, ולפיכך יתכן שהיא מצווה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח. ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב (דהי"ב ז ה): ויחנכו את בית האלוהים המלך וכל העם. וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב (עזרא ו טז): ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא וגו'. וכן לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל (מג כו כז): שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכוהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם, והיא חנכה למזבח במילואים. והנה תהיה עניין זו המצווה, כעניין פרשת טמאים בפסח (להלן ט): ופרשת בני יוסף (להלן לו), שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטווינו בהם לדורות