רמבן, במדבר פרק ט


(א): בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון -
מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו ב):
אין מוקדם ומאוחר בתורה. וטעם האיחור הזה היה, כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים עניין אהל מועד ותיקונו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותיקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קורבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר יישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר, והשלים קורבנותם בחנוכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם): [שאחר] לכן, ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח.
ועל דעת רבותינו:
לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד, לפי שלא מלו במדבר והייתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם:
ויתכן שהוצרך למצווה זו, בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ, דכתיב (שמות יב כה): והיה כי תבואו אל הארץ אשר ייתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת, ועוד נאמר שם (שם יג ה): והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וציוה שיעשו אותו, כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם, ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון. והנה אמר תחילה "והיה כי תבאו אל הארץ", לומר שאין מצווה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות, ועכשיו ציווה שינהגו בה במדבר:
ועל דעת רבותינו, לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה, כמו שמפורש ביבמות (עא ב):

אבל בספרי (בהעלתך סז): אמרו:
ויעשו את הפסח בראשון וגו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר (עמוס ה כה): הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה.
דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה): ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני, כי המקרא מיותר, ודי במה שיאמר "ויעשו את הפסח ככל אשר ציווה ה' את משה", אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, והוא גנותן.
ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בעניין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים. או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו): אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול.
אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני, כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת. אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו, שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום, וכבר נאמר בהם (שמות יב יז): לדורותיכם חוקת עולם:

(ג): ככל חקתיו -
כתוב בפירוש רש"י:
אלו מצוות שבגופו שה תמים זכר בן שנה.

וככל משפטיו -
אלו מצוות שעל גופו לשבעת ימים למצה ולביעור חמץ.
וטעות סופר הוא, אלא מצוות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה, שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו, שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ, ולא דבר בהן הכתוב כאן. וכן בפסח שני נאמר חוקותיו ומשפטיו (בפסוק יד), ומצה וחמץ עמו בבית, ואינו נוהג אלא יום אחד. וקצר הכתוב לאמר בין הערבים תעשו אותו, ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו, לרבות דיני האכילה שאינן באותו היום הנזכר בכתוב כי בלילה שאחריו יאכל, שכבר פירש שם (שמות יב ח): ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו'. וכן בחודש השני בארבעה עשר בין הערבים יעשו אותו על מצוות ומרורים יאכלוהו (פסוק יא), טעמו יאכלוהו בעת האכילה הנזכרת שם בצואה של פסח ראשון:

(י): וטעם בדרך רחקה -
כתב רש"י:
שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה, והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזאת.
ואני תמה עליו למה תפס לו שיטת רבי אליעזר, והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא, מן המודיעים ולחוץ.
וכן דעת האמוראים בגמרא (פסחים צג ב): דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה. והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור.

ויתכן שטעם הנקודה, שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש, ולכך חזר ואמר (בפסוק יג): ובדרך לא היה, ולא הזכיר "רחוקה":

וציוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני, והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם). ולא הזכיר הכתוב אלא לומר שיעשו השני ברשות, ולמנוע הטמא מלעשות הראשון, אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני, ואם רצה לצאת בראשון וציוה ושחטו עליו הורצה, דקיימא לן (שם צב ב): מיחס הוא דחס רחמנא עילוויה ואי עביד תבוא עליו ברכה.
ויתכן שלכך הזכיר הכתוב "רחוקה", כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון, שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב:

(יד): וטעם וכי יגור אתכם גר -
לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצווה בו לישראל.
ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח): וכי יגור אתך גר ועשה פסח, הוא על פסח מצרים, כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם (בפסוק מג). והיה במשמע, כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בא"י לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם (דברים ו כג), לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ:

(טו): וביום הקים את המשכן -
עתה יחזור לספר בענייני הנסיעה, והמצוות שנצטוו בה כגון החצוצרות שנצטווה בהן עכשיו להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות:

וטעם כסה הענן את המשכן לאהל העדות -
להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות, לא חצר המשכן:

(יט): וטעם ובהאריך הענן -
לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם.

וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו -
כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצוותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלושה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן:
וסיפר עוד (פסוק כא), כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תיקון לדרך.
או יומיים (פסוק כב), ויסעו בלילה.
ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בעניין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומיים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן. ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש שאמר (דברים א מו): ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם.