רשי, דברים פרק יא

(ב) וידעתם היום -
תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי:
כי לא את בניכם -
אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה:

(ו) בקרב כל ישראל -
כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: והלא כבר נאמר (במדבר טז לב) ותפתח הארץ את פיה, ולא פיותיה.
אמר לו: ומה אני מקיים בקרב כל ישראל?
אמר לו: שנעשית הארץ מדרון כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם [בורח] היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה:

ואת כל היקום אשר ברגליהם -
זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו:

(ז) כי עיניכם הרואות -
מוסב על מקרא האמור למעלה, (פסוק ב) כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו' כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו':

(י) לא כארץ מצרים הוא -
אלא טובה הימנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו.
יכול בגנותה הכתוב מדבר?
וכך אמר להם: לא כארץ מצרים היא, אלא רעה הימנה.
תלמוד לומר (במדבר יג, כב) וחברון שבע שנים נבנתה וגו', אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו, וחברון לכנען.

דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור שפסולתו של ראשון, הוא נותן בשני. ובכל מקום, החביב קודם. הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען שבח מצרים היא, שהייתה מקום מלכות, שכן הוא אומר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו. וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואף על פי כן היא יפה מצוען.

ובמסכת כתובות (קיב א) דרשו בעניין אחר:
אפשר אדם בונה בית לבנו הקטן ואחר כך לבנו הגדול, אלא שמבונה על אחד משבעה בצוען:

אשר יצאתם משם -
אפילו ארץ רעמסס [וארץ גושן] אשר ישבתם בה והיא במיטב ארץ מצרים שנאמר (בראשית מז, יא) במיטב הארץ וגו', אף היא אינה כארץ ישראל:

והשקית ברגלך -
ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו (פסוק יא) למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת:
כגן הירק -
שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף:

(יא) ארץ הרים ובקעות -
משובח ההר מן המישור, שהמישור, בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר בבית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו, ואחד בראשו:
ובקעות -
הן מישור:

(יב) אשר ה' אלוהיך דורש אותה -
והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח, כו) להמטיר על ארץ לא איש, אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה:
תמיד עיני ה' אלוהיך בה -
לראות מה היא צריכה ולחדש לה גזרות, עתים לטובה עתים לרעה וכו', כדאיתא בראש השנה (יז ב):

מרשית השנה -
מראש השנה נידון מה יהא בסופה:

(יג) והיה אם שמוע -
והיה מוסב על האמור למעלה, (פסוק יא) למטר השמים תשתה מים:
והיה אם שמוע תשמעו -
אם שמוע בישן תשמעו בחדש. וכן (דברים ח, יט) והיה אם שכוח תשכח, אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגלה:
אם תעזבני יום יומיים אעזבך:

מצוה אתכם היום -
שיהיו עליכם חדשים, כאלו שמעתם בו ביום:
לאהבה את ה' -
שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר. אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא:
ולעבדו בכל לבבכם -
עבודה שהיא בלב. וזו היא תפילה, שהתפילה קרויה עבודה, שנאמר:
(דניאל ו, יז) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא.
וכי יש פולחן בבבל?
אלא על שהיה מתפלל, שנאמר (שם ו, יא) וכוין פתיחן ליה וגו'.
וכן בדוד הוא אומר (תהילים קמא, ב) תכון תפלתי קטרת לפניך:

בכל לבבכם ובכל נפשכם -
והלא כבר הזהיר על כך (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך, אלא, אזהרה ליחיד אזהרה לצבור:

(יד) ונתתי מטר ארצכם -
עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי:
בעתו -
בלילות שלא יטריחו אתכם.

דבר אחר:
בעתו, בלילי שבתות שהכל מצויין בבתיהם:

יורה -
היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה שמרוה את הארץ ואת הזרעים:
ומלקוש -
רביעה היורדת סמוך לקציר למלאות התבואה בקשיה.
ולשון מלקוש, דבר המאוחר.

כדמתרגמינן:
(בראשית ל מב) והיה העטופים ללבן, לקישיא.

דבר אחר:
לכך נקראת מלקוש שיורדת על המלילות ועל הקשין:
ואספת דגנך -
אתה תאספנו אל הבית ולא אויביך. כעניין שנאמר (ישעי' סב, ח - ט) אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלוהו, ולא כעניין שנאמר (שופטים ו ג) והיה אם זרע ישראל וגו':

(טו) ונתתי עשב בשדך -
שלא תצטרך להוליכה למדבריות.

דבר אחר:
שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר ואינה פוחתת מדגנה:
ואכלת ושבעת -
הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים:

(טז) השמרו לכם -
כיון שתהיו אוכלים ושבעים, הישמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר (דברים ח, יב - יד) פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון, מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת:

וסרתם -
לפרוש מן התורה ומתוך כך ועבדתם אלוהים אחרים. שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודה זרה.
וכן דוד אמר (שמואל א' כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו',
ומי אמר לו כן?
אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלוהים אחרים:

אלוהים אחרים -
שהם אחרים לעובדיהם, צועק אליו ואינו עונהו, נמצא עשוי לו כנכרי:

(יז) את יבולה -
אף מה שאתה מוביל לה, כעניין שנאמר (חגי א, ו) זרעתם הרבה והבא מעט:
ואבדתם מהרה -
על כל שאר היסורין אגלה אתכם מן האדמה, שגרמה לכם לחטוא.
משל למלך ששלח בנו לבית המשתה והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא. אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה. נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטין:

מהרה -
איני נותן לכם ארכא.
ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול, שנאמר (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה?
דור המבול לא היה להם ממי ללמוד ואתם יש לכם ממי ללמוד:

(יח) ושמתם את דברי -
אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים:

(יט) לדבר בם -
משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה ציווה לנו משה (דב' לג ד), שיהא זה למוד דבורו.
מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו':

(כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם -
אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן, ומכלל הן לאו:
לתת להם -
לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה:

(כב) שמור תשמרון -
אזהרת שמירות הרבה להיזהר בתלמודו שלא ישתכח:
ללכת בכל דרכיו -
הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים:
ולדבקה בו -
אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא?
אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו:

(כג) והוריש ה' -
עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי:
ועצמים מכם -
אתם גיבורים, והם גיבורים מכם, שאם לא שישראל גיבורים, מה השבח שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם, אלא אתם גיבורים משאר אומות והם גיבורים מכם:

(כה) לא יתייצב איש וגו' -
אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין?
תלמוד לומר: לא יתייצב מכל מקום.
אם כן מה תלמוד לומר איש?
אפילו כעוג מלך הבשן:

פחדכם ומוראכם -
והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים.
פחד לשון בעיתת פתאום.
מורא לשון דאגה מימים רבים:

כאשר דבר לכם -
והיכן דבר?
(שמות כג, כז) את אימתי אשלח לפניך וגו':

פרשת ראה

(כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה -
האמורות בהר גריזים ובהר עיבל:

(כז) את הברכה -
על מנת אשר תשמעו:

(כח) מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום ללכת וגו' -
הא למדת, שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל.
מכאן אמרו: כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה:

(כט) ונתתה את הברכה -
כתרגומו:
ית מברכיא.
את המברכים:
על הר גרזים -
כלפי הר גרזים הופכין פניהם ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה אמרו תחילה בלשון ברוך ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:

(ל) הלא המה -
נתן בהם סימן:
אחרי -
אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון אחרי.
כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא:

דרך מבוא השמש -
להלן מן הירדן לצד מערב.
וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים:
אחרי נקוד בפשטא, ודרך נקוד במשפל והוא דגוש.
ואם היה אחרי דרך דבור אחד, היה נקוד אחרי במשרת בשופר הפוך, ודרך בפשטא ורפה:

מול הגלגל -
רחוק מן הגלגל:
אלוני מורה -
שכם הוא, שנאמר (בראשית יב, ו) עד מקום שכם עד אלון מורה:

(לא) כי אתם עוברים את הירדן וגו' -
נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ.


הפרק הבא    הפרק הקודם