מקץ שבע שנים תעשה שמטה -
תניא: נמצאת אומר: אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד, אלא שהיובל בתחלתו ושביעית בסופה. אלא שהיובל אדרבה האי דשמיטה משום הכי הוא, אלא מפני שהיובל בתחלתו ושביעית בסופה.
בשלמא שביעית בסופה, דכתיב: מקץ שבע שנים תעשה שמטה, אלא יובל בתחלתו ביוה"כ הוא דכתיב: ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם, הא מני?

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דאמר:
מראש השנה חַיִל יובל.

מקץ שבע שנים -
יכול מתחלת שנה או בסופה?
הרי אתה דן: נאמר כאן קץ,
ונאמר להלן קץ,
מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחלתה,
אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחלתה.

תעשה שמטה, שמוט -
כל זמן שיש לך שמיטה אתה משמט.

שבע שנים -
יכול שבע שנים לכל אחד ואחד?
הרי אתה דן: חייב שבע שנים בשמיטה ושבע שנים במלוה, מה שבע שנים בשמיטה שבע שנים לכל העולם, אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם.

או כלך לדרך זו: חייב שבע שנים בעבד עברי וחייב שבע שנים במלוה, מה שבע שנים האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף [שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל אחד ואחד].
נראה למי דומה?
דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל, ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל.

או כלך לדרך זו: דנין דבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ מדבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ ואל יוכיח השמטת (מלוה) [קרקע] שאין נוהג אלא בארץ?
תלמוד לומר: שבע שנים שבע שנים לגזירה שווה: מה שבע שנים האמורים בשמיטה שבכל שנים לכל העולם, אף שבע שנים האמורים במלוה שבע שנים לכל העולם.
יכול תהא השמטת מלוה נוהגת במדבר?
תלמוד לומר: תעשה שמטה שמוט.
אין לי אלא בא"י שאתה עושה שמיטה, בחו"ל שאי אתה עושה שמיטה אין אתה משמט?
תלמוד לומר: כי קרא שמטה לה' - בין בארץ בין בחו"ל.

וזה דבר השמטה -
המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני, ואם א"ל אעפ"כ יקבל הימנו, משום שנאמר: וזה דבר השמטה.

רבי אומר:
וזה דבר השמטה שמוט -
בשתי שמיטות הכתוב מדבר:
אחת שמיטת קרקעות,
ואחת שמיטת כספים,
בזמן שאתה משמט קרקעות - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקעות - אי אתה משמט כספים.

תנן התם:
המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו: משמט אני, ואם אמר לו: אעפ"כ, יקבל הימנו, שנאמר: וזה דבר השמטה, וכשהוא נותן לו אל יאמר לו: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך.

אמר רבה:
ותלי ליה עד דאמר הכי. הלוהו על המשכון אינו משמט, דקני ליה, כדר' יצחק.
דאמר רבי יצחק:
מנין לבעל חוב שקונה משכון?
שנאמר: ולך תהיה צדקה - אם אינו קונה צדקה מנין? כו'.
ויכול לומר: פרזבול היה לך ונאבד, כגון זה פתח פיך לאלם.

תנן התם:
פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין פרוזבול.

וזה הוא גופו של פרוזבול:
מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי [אצל פלוני] שאגבנו כל זמן שארצה.
והדיינין חותמין למטה או העדים.

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטתו, והלל תיקן דלא משמטא.

אמר אביי:
בשביעית בזמן הזה, ורבי הוא, דתניא: וזה דבר השמטה שמוט וכו' (כדלעיל),
התקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית, [ראה הלל שנמנעו מלהלוות זה את זה עמד] והתקין פרוזבול, ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטת שביעית, ותקנו רבנן דמשמט.

אמר אביי:
שב ואל תעשה הוא.

רבא אמר:
הפקר בית דין הפקר, שנאמר: וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, השביעית משמטת את השבועה, מנהני מילי?

אמר רב גידל:
אמר קרא: וזה הדבר השמטה - אפילו דבור משמטת.

וזה דבר השמטה -
שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמטת מלוה.
שהיה בדין: ומה שמיטה שאין מוציא עבדים, משמט מלוה, יובל שמוציא עבדים, אינו דין שישמט מלוה?
תלמוד לומר: וזה דבר השמטה - שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמטת מלוה.
קל וחומר לשמיטה שהוציא עבדים: ומה יובל שאין משמט מלוה מוציא עבדים, שביעית שמשמטת מלוה אינו דין שתוציא עבדים?
תלמוד לומר: בשנת היובל הזאת תשובו - שביעית משמטת מלוה ויובל מוציא עבדים, אבל אין שביעית וכו'.

שמוט כל בעל משה ידו -
יכול אף בגזלה ובפקדון?
תלמוד לומר: מַשֵּׁה ידו.
אי משה ידו יכול שכר שכיר והקפת החנוני אמור?
תלמוד לומר: משה ידו אשר ישה ברעהו.
אם סופנו לרבות כולם, מה תלמוד לומר: משה ידו?
מה משה ידו זקוף אף כולן זקופין.

לא יגוש -
ליתן עליו בלא תעשה.

את רעהו -
פרט לאחרים.

ואת אחיו -
פרט לגר תושב.

כי קרא שמטה לה' -
בין בארץ בין בחוצה לארץ.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו, ואף על גב דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש, סוף אתי לידי לא יגוש.

ואמר רב יהודה אמר שמואל:
המלוה את חבירו על מנת שלא תשמיטני שביעית - שביעית משמטתו, על מנת שלא תשמיטני בשביעית - אין השביעית משמטתו.

את הנכרי תגש -
מצות עשה.

ואשר יהיה לך את אחיך -
ולא את של אחיך בידך.
מכאן אתה אומר: המלוה על המשכון אינו משמט.

ואת אחיך תשמט ידך -
ולא המוסר שטרותיו [לבית דין].

מכאן אמרו:
הלל התקין פרוזבול.
פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים.

אפס כי לא יהיה בך אביון -
אילפא ורבי יוחנן הוו [גרסי באורייתא] דחיקא להו מלתא טובא, אמרי ניזיל ונעביד עיסקא ונקיים בנפשין: אפס כי לא יהיה בך אביון, אזלי ואיתיבו תותי ההיא אשיתא דערעיתא. הוו קא כרכי ריפתא.
שמעה רבי יוחנן, למלאך דקאמר לחבריה: תא נשדייה עלייהו ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.
א"ל אידך: שבקינהו, דחד מינייהו קיימא ליה שעתה.
א"ל רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי?
א"ל: לא.
אמר: מדשמעי אנא ואיהו לא שמע שמע מינה אנא הוא דקיימא לי שעתא, קמו למיזל.

אמר רבי יוחנן:
אהדר איזל ואקיים בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.
רבי יוחנן הדר,
ואילפא לא הדר,
עד דאתא אילפא מלך רבי יוחנן.
כי אתא אילפא אמרו ליה: אי יתיב מר וגריס לאו הוה מר מליך?
אזל תלא נפשיה באיסקריא דספינתא, אמר: כל מאן דמשייל לי מילתא בתנא דבי רבי חייא ובתנא דבי רבי הושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין נפילנא מאיסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא תנא ליה:
האומר: תנו שקל לבני בשבת וראוין לתת להם סלע נותנין להם סלע.
ואם אמר להם: אל תתנו להם אלא שקל, אין נותנין להם אלא שקל.
ואם אמר: אם מתו יירשו אחרים תחתיהן, בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל.

א"ל: הא מני?
רבי מאיר היא דאמר:
מצוה לקיים דברי המת.
אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת, דאמר קרא: אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם.

אמר רב יהודה אמר רב:
כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך.
המעביר עצמו למולך – פטור.
רבי אלעזר ברבי שמעון – מחייב, דאמר: לא ימצא בך - בך בעצמך.
ורבנן, לא דרשי בך.
והתנן: אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת, [ואמרינן מה טעמא]?

ואמר רב יהודה:
[אמר קרא: אפס כי לא יהיה בך אביון שלו קודמת של כל אדם]?
התם מאפס.

אפס כי לא יהיה בך אביון -
ולהלן הוא אומר: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ?
בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - אביונם באחרים, וכשאין עושין רצונו של מקום - אביונים בכם.

כי ברך יברכך ה' בארץ -
מגיד שאין הברכה תלויה אלא בארץ.

אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה -
בשכר שתירש תכבוש,

רק אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך -
מכאן אמרו:
שמע אדם קימעא - משמיעין אותו הרבה, שמע אדם דברי תורה - משמיעין אותו דברי סופרים.

לשמור ולעשות את כל המצות הזאת אשר אנכי מצוך היום -
שתהא מצוה קלה (חמורה) [חביבה] עליך כמצוה חמורה.

כי ה' אלהיך ברכך -
(כתוב ברמז ר"ז):

כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך -
מה דבר לך?
ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך.

והעבטת גוים רבים -
יכול תהא לוה בסלע ומלוה בשקל כדרך שאחרים עושים?
תלמוד לומר: ואתה לא תעבוט.

ומשלת בגוים רבים -
יכול תהא מושל באחרים ואחרים מושלים בך, כענין שנאמר: ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם וגו'?
תלמוד לומר: ובך לא ימשולו. [בך], ולא באחרים (בך).

אביון - תאב תאב קודם.
אחיך - זה אחיך מאביך,
כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך.

באחד שעריך -
יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת.
בארצך - יושבי הארץ קודמין ליושבי חוצה לארץ,
כשהוא אומר: באחד שעריך - היה יושב במקום אחד אתה מצוה לפרנסו, היה מחזר על הפתחים, אי את זקוק לו לכל דבר.

אשר ה' אלהיך נתן לך -
בכל מקום.

לא תאמץ את לבבך -
יש בן אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן.

ולא תקפוץ את ידך -
יש בן אדם שפושט את ידו וחוזר וקופצה.

מאחיך האביון -
אם אין אתה נותן לו - ספוך ליטול הימנו.
מנין שאם פתחת פעם אחת אתה פותח אפילו מאה פעמים?
תלמוד לומר: כי פתח תפתח את ידך לו.

פתח תפתח וכן העבט תעבטנו -
(כתוב ברמז שנ"א).

והעבט תעביטנו -
נותנין לו וחוזרין וממשכנין אותו, דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:
אומרים לו: הבא משכן, כדי להפיס דעתו.

די מחסורו -
אי אתה מצוה לעשרו.

אשר יחסר לו -
אפילו סוס ואפילו עבד.
מעשה בהלל הזקן, שנתן לעני בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו.

שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלין לאורח ליטרא בשר בכל יום.

לו -
זו אשה, כענין שנאמר: אעשה לו עזר כנגדו.

תנו רבנן:
העבט תעביטנו -
העבט - זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה.
תעביטנו - זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
יש לו ואינו רוצה להתפרנס, אין נזקקין לו, ומה אני מקיים תעביטנו?
דברה תורה כלשון בני אדם.

תנו רבנן:
יתום שבא (בלא) [לישא] אשה שוכרין לו בית ומציעין לו את המטה וכל כלי תשמישו ואח"כ משיאין לו אשה, שנאמר: די מחסורו אשר יחסר.
די מחסורו - זה בית.
אשר יחסר - זה מטה ושלחן.
לו - זו אשה.
וכן הוא אומר: אעשה לו עזר כנגדו.

תנו רבנן:
די מחסורו - אתה מצווה לפרנסו, ואי אתה מצווה לעשרו.

אשר יחסר לו -
אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן שלח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ הוא לפניו שלשה מילין.

מר עוקבא, הוה ההוא עניא בשיבבותיה וכו'
(כדכתיב: בפסוק הוא מוצאת ברמז קמ"ה).

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל -
אמר רבי יהושע בן קרחה:
כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד אלילים
כתיב הכא: השמר לך וגו'
וכתיב התם: יצאו אנשים בני בליעל
מה להלן עבודת אלילים,
אף כאן עבודת אלילים.

תנן רבנן:
המסמא את עיניו וְהַמַּצְבֶּה את כריסו והמקפח את שוקו (ואינו צריך) אינו נפטר מן העולם עד שבא לידי כך.

רב פפא הוה סליק בדרגא אישתמיט כרעיה, בעי למיפל, חלש דעתיה, אמר השתא איחייב [מאן דסני לן] כמחללי שבתות ועובדי עבודת אלילים.

א"ל חייא בר רב מדיפתא:
שמא עני בא לידך והתעלמת עינך ממנו?

דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר:
כל המעלים עיניו מן הצדקה וכו' (כדלעיל).

א"ל שמואל לרב מתנא:
לא תיתיב אכרעיך עד דאמרת לי הא מלתא, מנא הא מלתא דאמור רבנן:
המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום?
א"ל: דכתיב: קרבה שנת השבע שנת השמטה, ממשמע שנאמר: שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה?!
אלא אלא יש לך שמיטה אחרת שהיא כזו? ואיזו?
זו המלוה חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום.

ואמר מר:
שלשים יום בשנה חשוב שנה:

וקרא עליך אל ה'.-
(רבא) [רבי אבא]:
הוה צרי זוזי (בצררי) ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי.

רבי (עקיבא) [חנינא]:
הוה ההוא עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל מעלי יומא שבתא לשדר ליה ארבעה זוזי.
[יומא חד] שדרינהו ניהליה ביד דביתהו, אתא וא"ל: לא צריך.
אמר: מאי חזית?
שמעית דקאמרי: במה אתה סועד (בכלי) [בטלי] כסף או (בכלי) [בטלי] זהב?

אמר: היינו דא"ר אלעזר:
בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאילמלא הן היינו חוטאין [בכל יום], שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.

דבר אחר:
השמר לך - בלא תעשה,
פן - בלא תעשה (כדלעיל).

סימן תתצח

פן יהיה דבר עם לבבך בליעל -
הוי זהיר שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים מקיש לעובדי עבודת אלילים ופורק מלכות שמים מעליו, שנאמר: [בליעל] - בלי עול.

קרבה שנת השבע שנת השמיטה -
זהו שאמר רבי יוסי הגלילי:
[אם] שבע שנים לכל אחד ואחד היאך היא קרבה?
אמור מעתה: שבע שנים לכל העולם קרבה.

וקרא עליך אל ה' -
יכול מצוה לא לקרות?
תלמוד לומר: וקרא עליך.
יכול מצוה לקרות?
תלמוד לומר: ולא יקרא עליך אל ה',
יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא ואם לאו לא יהיה בך חטא?
תלמוד לומר: והיה בך חטא מכל מקום.
א"כ למה נאמר וקרא עליך אל ה'?
ממהר אני ליפרע ע"י קורא יותר ממי שאינו קורא.
מנין שאם נתת לו פעם אחת תן אפילו מאה פעמים?
תלמוד לומר: נתן תתן לו - לו בינך לבינו.

מכאן אמרו:
לשכת חשאין היתה בירושלים וכו' (בשקלים פ"ה).

כי בגלל הדבר הזה -
אם אמר ליתן ונתן - נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה.
אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן - נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה.
לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו - נותנין לו שכר אמירה, שנאמר: כי בגלל הדבר הזה.
לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו, אבל [נוח] לו בדברים טובים, מנין שנותנין לו שכר על כך? תלמוד לומר: כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל (מעשה ידך) [מעשיך].

תניא ר' אלעזר הקפר אומר:
לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבא לידי מדה זו, שאם לא בא הוא, בא בנו, ואם לא בא בנו, בא בן בנו, שנאמר: כי בגלל הדבר הזה.

ותנא דבי ר' ישמעאל:
גלגל הוא שחוזר בעולם.

אמר רב יוסף:
נקטינן, האי צורבא מרבנן [לא מעני, והא קא חזינן דמעני?
אהדורי] לא מהדר אפיתחא.

א"ל ר' חייא לדביתהו:
כי אתא עניא אקדים ליה ריפתא, כי היכי דליקדמו לבנייכי,
אמרה ליה: מילט קא לייטית להו.
אמר לה: קרא כתיב: כי בגלל הדבר וגו'.

רבן גמליאל אומר:
ונתן לך רחמים ורחמך -
כל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים.

כי לא יחדל אביון -
(כתוב בפסוק אפס כי לא יהיה בך אביון)

אמר שמואל:
אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.

ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר:
כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך.

כי לא יחדל אביון -
ולהלן הוא אומר: אפס כי לא יהיה בך אביון, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים, כשאין עושים רצונו של מקום - אביונים בכם.

על כן אנכי מצוך -
עצה טובה אני נותן לך לטובתך.

פתח תפתח -
למה נאמר?
[מגיד הכתוב]: הראוי ליתן לו פת נותנין לו פת, עיסה נותנין לו עיסה, מעה נותנין לו מעה, להאכילו לתוך פיו מאכילין אותו לתוך פיו.

כי ימכר לך -
(כתוב ברמז תרס"ט וברמז שי"א).

מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי?
תלמוד לומר: כי תקנה עבד עברי.
מנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך?
תלמוד לומר: לך.
מנין כשבית דין מוכרין אותו אין מוכרין אותו אלא לך?
תלמוד לומר: כי ימכר לך.

אחיך העברי או העבריה -
יש בעברי מה שאין בעבריה ובעבריה מה שאין בעברי:
עברי יוצא בשנים ביובל ובגרעון כסף מה שאין כן בעבריה.
עבריה יוצאה בסימנים ואין נמכרת ונשנית ופודין אותה בעל כרחה מה שאין כן בעברי.
הא לפי שיש בעברי מה שאין בעבריה ובעבריה מה שאין בעברי, צריך לומר בעברי וצריך לומר בעבריה.

ועבדך שש שנים -
לך ולא ליורש.
או אינו אל לך ולא לבן?
כשהוא אומר: שש שנים יעבוד הרי לבן אמור, הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים?
לך ולא ליורש.
ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח?
מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה.
אדרבה מרבה אני את האח, שכן קם תחת אחיו ליבום,
כלום יש יבום אלא במקום שאין בן?

תניא: המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש כו'.
רבי אליעזר אומר:
זה וזה אינו נמכר אלא לשש.
מאי טעמא דתנא קמא?
מדכתב רחמנא במכרוהו בית דין ועבדך שש שנים - זה יעבדך שש שנים ולא מוכר את עצמו.
ואידך: ועבדך ולא ליורש,
ואידך ועבדך אחרינא כתיב.
ואידך, ההוא להרצאת אדון הוא דאתא.
ברח וחזר מנין שמשלים לו שָׁנָיו?
תלמוד לומר: שש שנים יעבוד.
חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטילותו?
תלמוד לומר: יצא לחפשי חנם.

תנו רבנן:
יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא בשש, מנין ליוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין?
תלמוד לומר: תשלחנו וכי תשלחנו,
[יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף?
תלמוד לומר: וכי תשלחנו] חפשי מעמך מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך.

ר' מאיר אומר:
בורח אין [מעניקין לו דאין] שילוחו מעמך, ויוצא בגרעון כסף שילוחו מעמך.
בורח השלמה בעי, דתניא: מנין לבורח שחייב להשלים?
תלמוד לומר: שש שנים יעבוד. יכול אפילו חלה?
תלמוד לומר: ובשביעית יצא.

אמר רבא:
כגון שברח ופגע בו יובל סלקא דעתך אמינא הואיל ויובל מפיק ליה שילוחו מעמך קרינן ביה ונעניק ליה, קא משמע לן.

אמר מר:
יכול אפילו חלה?
תלמוד לומר: ובשביעית יצא - אפילו חלה כל שש.
והתניא: חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים, חלה כל שש חייב להשלים.

אמר רב ששת:
בעושה מעשה מחט.
חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים.
מוכר עצמו אין מעניקין לו.

רבי אליעזר אומר:
מעניקין לו.
מאי טעמא דתנא קמא?
מיעט רחמנא גבי מכרוהו בין דין, הענק תעניק לו, לו ולא למוכר עצמו.
ואידך, ההוא לו ולא לבעל חובו, ומדסבירא לן בעלמא כרבי נתן, [מנין לנושה בחברו מנה כו'] אתא לו אפקיה.
ואידך, בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.

תנו רבנן:
כמה מעניקין לו?
חמש סלעים מכל מין ומין שהם חמש עשרה סלעים.
ומניינא [אתא לאשמעינן?
הא] קא משמע לן דמיבציר הוא דלא לבצור ליה, הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא, לית לן בה, דברי ר' מאיר.

רבי יהודה אומר:
שלשים, כשלשים של עבד.

ר' שמעון אומר:
חמשים, כחמשים שבערכין,
מאי טעמא דרבי מאיר?
יליף ריקם ריקם מבכור,
מה להלן חמש סלעים
אף כאן חמש סלעים,
ואימא חמש מכולהו?
אי כתיב ריקם לבסוף כדקאמרת, השתא דכתיב: ריקם מעיקרא, שדי ריקם אצאן, שדי ריקם אגורן, שדי ריקם איקב.
ולילף ריקם ריקם מעולת ראיה.
אמר קרא: אשר ברכך ה' אלהיך.
ורבי יהודה מאי טעמא?
יליף נתינה נתינה מעבד,
מה להלן שלשים,
אף כאן שלשים.
ונילף נתינה נתינה מערכין,
מה להלן חמשים,
אף כאן חמשים.
חדא דתפסת מרובה לא תפסת.
ועוד, עבד מעבד הוה ליה למילף.

ורבי שמעון, גמר נתינה נתינה מערכין,
מה להלן חמשים,
אף כאן חמשים.
ואימא בפחות שבערכין?
אשר ברכך כתיב.
ולילף נתינה נתינה מעבד,
מה להלן שלשים,
אף כאן שלשים,
חדא דתפסת וכו'
ועוד, עבד מעבד הוה ליה למילף.
ר' שמעון מיכה מיכה גמר.
בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב: צאן גורן ויקב,
אלא לרבי יהודה ולרבי שמעון האי צאן גרן ויקב למה לי?
מיבעי להו, לכדתניא: יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב בלבד, מנין לרבות כל דבר?
תלמוד לומר: אשר ברכך.
א"כ מה תלמוד לומר: צאן גורן ויקב?
לומר לך: מה צאן גורן ויקב [מיוחדים] שישנן בכלל ברכה, אף כל שישנו בכלל ברכה יצאו כספים, דברי ר' שמעון.

ר' אליעזר בן יעקב אומר:
יצאו פרדות.
וצריכא, דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גדולי קרקע לא, כתב רחמנא גורן.
ואי כתב גורן הווה אמינא גדולי קרקע אין בעלי חיים לא, כתב רחמנא צאן.
יקב למה לי?
(למאן דאמר לאתויי) [למר למעוטי] כספים.
(למאן דאמר לאתויי) [למר למעוטי] פרדות.

תנו רבנן:
אשר ברכך -
יכול נתברך הבית בגללו - מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו - אין מעניקין לו?
תלמוד לומר: הענק תעניק לו מכל מקום.
אם כן מה תלמוד לומר: אשר ברכך?
הכל לפי הברכה תן לו.

רבי אלעזר בן עזריה אומר:
דברים ככתבן, נתברך הבית בגללו - מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו - אין מעניקין לו, אם כן מה תלמוד לומר: הענק תעניק?
דברה תורה כלשון בני אדם (כתוב ברמז שנ"א):
כתיב: תעניק לו והרי דברים קל וחומר: ומה אם רשעים שנמכרים בגניבתן אמר הכתוב: הענק תעניק, צדיקי עולם שעושין רצונו בתורתו בכל יום תמיד, על אחת כמה וכמה.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיתה לו פלטין גדול והדלת נעולה, (והוא) [והזיז] יוצא ממנו, והזיז עליו אכילה ושתיה ומזונות וכל מיני ספוקין כולם, אף זיז אחד סמוך לו, והיו עליו תאנים ענבים ורמונים וכל מיני מגדים כולם, אף זיז אחד סמוך לו, והיו אליו שהיו שיראין וסריקון וכל מיני בגדים כולם, והעומדין בחוץ היו באין ומסתפקין ממה שהוא יוצא מפלטין של מלך לחוץ, העוברין והשבין מה הם אומרים?
ממה שהוא יוצא מפלטין של מלך לחוץ אתה למד מה יש בפלטין של מלך בפנים.
כך מיסורין של צדיקים בעולם הזה אתה למד מדת פורענותן של רשעים בגיהינום, ומשלות רשעים בעולם הזה אתה למד מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא בגן עדן, שנאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.
ואומר: ומעולם לא שמעו לא האזינו וגו'.

הענק תעניק לו -
ולא ליורשיו.

אשר ברכך ה' אלהיך -
(כל שכתב עונש) [שיש בו ענין] ממון כתיב ביה ברכה, וביותר במקום שיש בו חסרון כיס.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים -
מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך אף אתה הענק לו ושנה לו.
מה במצרים [נתתי לך] ברוחב יד אתה אתה ברוחב יד תן לו.
וכן הוא אומר: כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ.
כנפי יונה נחפה בכסף - זו ביזת מצרים,
ואברותיה בירקרק חרוץ - זו ביזת הים,
תורי זהב נעשה לך - זו ביזת הים,
עם נקודות הכסף - זו ביזת מצרים.

על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום -
ביום רוצעין ואין רוצעין בלילה.

ואם אמר יאמר -
(כתוב ברמז שט"ו וברמז תרס"ז):

ולקחת את המרצע -
מכאן היה רבי שמעון אומר:
בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא:
התורה אמרה: ושפך את דמו וכסהו עפר
והלכה אמרה: בכל דבר המגדל צמחים,

התורה אמרה: וכתב לה ספר כריתות.
והלכה אמרה: בכל שהוא תלוש.

התורה אמרה: במרצע.
והלכה אמרה: בכל דבר.

ורבי אומר:
(בדלת או במזוזה מעומד), [במין מתכות בלבד].

סימן תתצט

ולקחת את המרצע -
שומע אני בינו לבין עצמו?
תלמוד לומר: והגישו אדוניו אל האלהים - אצל הדיין שימסרנו למוכריו.
המרצע - בכל דבר שהוא רושם.

ולקחת את המרצע -
מנין לרבות את הקוץ ואת הזכוכית ואת הקרומים של קנה?
תלמוד לומר: ולקחת, דברי רבי יוסי בר יהודה.

רבי אומר:
מרצע - מה מרצע מיוחד של מתכת אף אין לי אלא כל מן המתכת.
המרצע - זה מרצע גדול.

אמר רבי אלעזר, יודן בריבי היה דורש:
שאין רוצעין אלא בַּמִּלָת,

(וחכמים אומרים:
אין כהן נרצע שמא נעשה בעל מום),

ר' מאיר אומר:
(אף) [מן] הסחוס.

שהרי חכמים אומרים:
אין כהן נרצע כו' ואם במלת הוא נרצע היאך נעשה בעל מום?
אלא מלמד שאין רוצעין אלא בגובה שבאזנו.

אזנו -
נאמר כאן אזנו
ונאמר להלן אזנו,
מה אזנו האמורה להלן ימנית,
אף אזנו האמורה כאן ימנית, ובגובה שבאוזן.

באזנו (ובדלת) -
יכול בצד אזנו?
תלמוד לומר: באזנו ובדלת - מגיד שנותן באזנו עד שמגיע לדלת (כתוב ברמז שו"ז):

והיה לך עבד עולם -
כל ימי עולמו של (יובל) [אדון], אף הוא נמכר שלשים וארבעים שנה לפני היובל.

מכאן אתה אומר:
עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת, נרצע לא את הבן ולא את הבת.
מנין ליתן את האמור כאן להלן ואת להלן כאן?
תלמוד לומר: עולם עולם לגזירה שווה.

ואף לאמתך תעשה כן -
להעניק.
יכול אף לרציעה?
תלמוד לומר: ואם אמור יאמר העבד, ולא האמה:

לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר וגו' -
מכאן אמרו:
שכיר עובד ביום וזה ביום ובלילה.

(למען יברכך) [וברכך] -
יכול כשעומד ובטל?
תלמוד לומר: אשר תעשה.

ואף לאמתך תעשה כן -
(כתוב ברמז שט"ו):

תנו רבנן:
אלו נאמר אזנו בדלת, הייתי אומר ירצענה לאזן מאבראי ויקדור כנגד אזנו בדלת?
תלמוד לומר: באזנו ובדלת קודר והולך עד שמגיע לדלת.
דלת - שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה?
תלמוד לומר: אל המזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד.

רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר:
מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף?
אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בה.

ורבי שמעון ברבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר:
מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?
אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, שנאמר: והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות ואמרתי: כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם.

כל הבכור אשר יולד בבקרך -
מגיד שהבכור נאכל כל שנתו. אין לי אלא בכור תם, בעל מום מנין?
תלמוד לומר: כל הבכור.
מכלל שנאמר: לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז מלמד שהבכור אסור בגיזה ובעבודה.
אין לי אלא בכור תם, בכור בעל מום מנין?
תלמוד לומר: כל הבכור.

אשר יולד -
פרט ליוצא דופן,

בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך -
(מלמד שהבכור נאכל כל שנתו.
אין לי אלא בכור, מנין לרבות כל שאר הקדשים?
תלמוד לומר: כל הבכור).
מכלל נאמר לא תעבוד ולא תגוז, מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה, שאר כל הקדשים מנין? ודין הוא: ומה הבכור שאין נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אסור בגיזה ובעבודה, שאר קדשים שנוהגין בכל הולדות ואינן יוצאין לחולין אלא בפדיון, אינו דין שיהו אסורין בגיזה ובעבודה?!
לא, אם אמרת בבכור, שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו בבעל מום קבוע, תאמר בקדשים וכו'?
תלמוד לומר: בבקרך ובצאנך.

תקדיש -
ולא תעבוד ולא תגוז.

הזכר - (כתוב ברמז רי"ד):

רבי ישמעאל אומר:
כתוב אחד אומר: תקדיש,
וכתוב אחד אומר: אל תקדיש, אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר אל תקדיש, ואי אפשר לומר אל תקדיש שכבר נאמר תקדיש, הא כיצד?
מקדישו אתה [הקדש עלוי ואי אתה מקדיש] אותו הקדש מזבח.

ורבנן, לא תקדיש מיבעי ליה ללאו, תקדיש מיבעי ליה לכדתניא: מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו?
שנאמר: הזכר תקדיש.
ור' ישמעאל, אי לא מקדיש ליה לא קדוש?
קדושתו מרחם הוה, וכיון דכי לא מקדיש ליה קדוש לא צריך לאקדושיה (כתוב ברמז תרע"ח).
יכול אף הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח?
תלמוד לומר: אל תקדיש.
או דבר שאתה למדו לדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו, מה בכור מיוחד שהוא קדשים קלים ונאכל לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן, אף איני מרבה אלא כיוצא בו.
ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור?
תלמוד לומר: בקרך וצאנך תקדיש.

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך -
לא יצא בכור אלא ללמד, מה בכור מיוחד שהוא הקדש מזבח, יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח.

תניא: לא תעבור בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים.
ולא תגוז בכור צאנך - אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים, דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
לא תעבוד בבכור שורך -
אבל אתה עובד בבכור אדם.

ולא תגוז בכור צאנך -
אבל אתה גוזז פטר חמור.
בשלמא לרבי שמעון היינו דכתיב תרי קראי.
אלא לר' יהודה תרי קראי למה לי?
ותו לר' יהודה בכור אדם הכי נמי דאסור, אלא דכולי עלמא שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא, כי פליגי בצאנך,
רבי יהודה לטעמיה דאמר: שותפות נכרי חייבת בבכורה, וכי איצטריך קרא למישרי בגיזה ועבודה,

ורבי שמעון סבר:
שותפות נכרי פטורה מן הבכורה, ולענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא, כי איצטריך קרא לפטר חמור.
בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב: שורך אטו צאנך.
אלא לר' שמעון שורך וצאנך למה לי?
קשיא.

סימן תתק

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך -
אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את של זה בזה ושל זה בזה?
תלמוד לומר: לא תעבוד ולא תגוז.
אין לי אלא בכור שור בעבודה ובכור צאן בגיזה, בכור שור בגיזה ובכור צאן בעבודה מנין?
הרי אתה דן: ומה אם במקום שלא שוה בעל מום של בקר לתמים של בקר ליקרב על גבי המזבח שוה לו לעבודה, מקום ששוה תמים של צאן לתמים של בקר ליקרב על גבי המזבח אינו דין שישוה לו לעבודה?
והוא הדין לגיזה: ומה אם במקום שלא שוה בעל מום של צאן לתמים של צאן ליקרב על גבי המזבח שוה לו בגיזה, מקום ששוה תמים של בקר לתמים של צאן ליקרב על גבי המזבח, אינו דין שישוה לו בגיזה?
ועדין לא למדנו אלא תמימין בעלי מומין מנין?
[ודין הוא]: ומה אם במקום שלא שוה תמים של בקר לבעל מום של בקר ליקרב על גבי המזבח שוה לו לעבודה, מקום ששוה בעל מום של צאן לבעל מום של בקר ליקרב על גבי המזבח, אינו דין שישוה לו בעבודה?
והוא הדין לגיזה: ומה אם במקום שלא שוה תמים של צאן לבעל מום של צאן ליאכל עמו בגבולין שוה לו בגיזה, מקום ששוה בעל מום של בקר לבעל מום של צאן ליאכל עמו בגבולין, אינו דין שישוה בגיזה?
(תלמוד לומר: לא תעבוד וגו').
הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין בעל מום, שנאמר: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.
(מדקיימא לן) [מדקאמר] נולד לו מום בתוך שנתו, למימרא דלשנה דידיה מנינן, מנהני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב:
דאמר קרא: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזו היא שנה שנכנסת בחברתה?
הוי אומר: זה שנה של בכור.

דבי רב תנא:
שנה בשנה -
יום אחד משנה זו ויום אחד משנה זו, לימד על הבכור שנאכל לשני ולילה אחד.
לדבי רב מנא להו?
ילפי מקדשים.
וקדשים גופייהו מנא להו?

אמר רב אחא בר יעקב:
אמר קרא: כבש אחד תמים בן שנתו - שנה שלו ולא שנה של מנין עולם.
ובכור דנאכל לשני ימים ולילה אחד מנא ליה?
נפקא ליה מובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים, מה להלן לשני ימים ולילה אחד אף כאן לשני ימים ולילה אחד.
ואידך, אי מהתם (הוה אמינא) איכא למימר: כחזה ושוק של תודה.
ואידך, א"ל: אמר קרא: יהיה הוסיף לך הכתוב הוייה אחרת בבכור.
ואידך, האי יהיה לך לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן, שלא מצינו לו בכל התורה כולה. ואידך, ובבשרם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום.
ואידך, ובשרם דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר.

סימן תתקא

וכי יהיה בו מום וגו' -
על אלו מומין שוחטין את הבכור?
נפגמה אזנו מן הסחוס וכו', ואמאי פסח ועור כתיב?
הא כתיב נמי כי יהיה בו מום.
ואימא: כי יהיה בו מום כלל, פסח או עור פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
פסח ועור אִין, מידי אחרינא לא?
כל מום רע - חזר וכלל.
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט,
מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
[ואימא]: מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו כו' אלמה תנן: נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור?
כל מום רע - ריבויא הוא.
אי הכי מומין שבסתר נמי.
אלמה תנן: חוטין הפנימיות שנעקרו, נעקרו אִין, נפגמו ונגממו לא? בעינן מום רע וליכא. אי הכי מום עובר נמי,
אלמה תנן: ולא מן העור, מום עובר סברא הוא, התא מיפרק לא פרקינן עלויה מישחט שחטינן עלויה.
כדתניא: (וכל בהמה) [ואם כל בהמה טמאה] אשר לא יקריבו ממנה - בבעלי מומין הכתוב מדבר כו', ואי בעית אימא: אם כן פסח ועור מאי אהני ליה:

אמר רבא:
למה לי דכתב רחמנא מום באדם, מום בבכור, מום בקדשים?
צריכא, דאי כתב רחמנא באדם שכן נתרבה במצות, אדם מבכור בהמה לא אתי, שכן הוא עצמו קרב על גבי המזבח,
קדשים מבכור לא אתי, שכן קדושתו מרחם,
אדם מקדשים לא אתי, שכן הן עצמן קרבין,
בכור מקדשים לא אתי, שכן קדושתו מרובה.
[חדא] מחדא לא אתי, תיתי חדא מתרתי, מהי תיתי?
לא לכתוב רחמנא באדם ויתי מהנך, מה להנך שכן קרבין על גבי המזבח, [לא לכתוב רחמנא] בבכור ותיתי מהנך, מה להנך שכן קדושתן מרובה ונוהגין בפשוטין [לא ליכתב] בקדשים ותיתי מהנך, מה להנך שכן קדושתן מאליהן, הילכך צריכי.

וכי יהיה בו מום -
אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, בעל מום ממעי אמו מנין?
תלמוד לומר: כל מום רע.
ומנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם?
תלמוד לומר: כל מום רע.

לא תזבחנו לה' אלהיך -
יכול לא ישחט עליהן במקדש אבל שוחט עליהן בגבולין?
תלמוד לומר: פסח או עור, פסח ועור בכלל היו ולמה יצאו?
להקיש עליהן: מה פסח ועור מיוחדין מום שבגלוי ואינו חוזר, אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר.

רק הדם -
(כתוב ברמז תס"ד).