רמבן, דברים פרק כ


(א): כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו' -
זו מצווה מחודשת, אמרה להם עתה בבואם במלחמות:

(ד - ה): וטעם כי ה' אלוהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם -
יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.

ואמר להלחם לכם עם אויביכם -
כי יפילם לפניכם לחרב.

ואמר להושיע אתכם -
שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש, כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות. ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז - ט), כי במלחמת מצווה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה. והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם.

פן ימות במלחמה -
כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים. וציוה על השלשה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס:

(ו): וטעם ולא חללו -
שלא באה השנה הרביעית, כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים, וציוה הכתוב (ויקרא יט כד): שיהיה כל פריו קדש הלולים, שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא. ויתכן שיהיה פירוש "ולא חללו", שלא עשאו חולין, והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (מעשר שני פ"ה מ"ד), מלשון כי חילל יהודה קודש ה' (מלאכי ב יא), ולא יחלל זרעו (ויקרא כא טו):

(ח): ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא -
על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד א), כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים, ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם.
ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו, לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות.

ויהיה טעם "פן ימות", שהוא יחשוב בלבו כן וינוס. ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו, כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס. וטעם "ורך הלבב", שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג. כי "הירא" הוא אשר לא יבטח, ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו, "ורך הלבב" מפני חולש טבעו, כי ינוס או יתעלף:

ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט):
שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם, כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור, וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו, ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר. אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, אמר שאין צריך להביא ראיה, שעדיו עמו:

ולא ימס את לבב אחיו -
עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה, שלא ימנע מלשוב, שלא ימס את לבב אחיו כלבבו, והוא כדרך ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח):

(ט): וציוה ופקדו שרי צבאות בראש העם -
כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו:

(י): כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' -
במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בעניין (פסוק טו), כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, לשון רש"י.

כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט): ששנו שם כלשון הזה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכוונה לרבותינו בכתוב הזה, אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצווה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז): ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז). אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שציוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה ציוה להחרים גם הנשים והטף:

וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג), והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א),
אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים, ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו', וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ): לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם:
ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי (הערים): [העמים] האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת, שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג): לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם.

ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח): למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם.

ואמרו בספרי (שופטים רב):
הא אם עשו תשובה אינן נהרגים, בשבעת עממים הוא, והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק:

ובמסכת סוטה אמרו (לה ב):
שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, הא אם עשו תשובה מקבלים אותם.

ורש"י פירש שם:
להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם, אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים, וזה לשון הרב.
ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין, וכן אמר בהם (שמות כג לג): לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלוהיהם, הא אם עזבו את אלוהיהם מותרין לישב שם:

וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו (מ"א ט טו - כב): וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המילוא ואת חומת ירושלים וגו', כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה, ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד, והעניין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות. ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו:

(יא): למס ועבדוך -
עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד, לשון רבנו שלמה.

ובספרי (שופטים ר) אמרו:
מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעין להם, עד שיקבלו עליהם זו וזו.
ועניין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית השם. והשעבוד הוא, שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי. וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מ"א ט כא), שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה. לא כעניין שכתוב (שופטים א כח): ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו, כי שם איננו מזכיר עבדות, אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו:

ודע כי עניין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום, והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע, ולכך אמרו (יהושע ט כד): ונירא מאד לנפשותינו. או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע, ובסוף פחדו, ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד): ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה, והיה מועיל להם עוד, שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית. ומפני זה הקפידו עליהם, והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים, מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו, והם כרתו להם ברית להיותם שווים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם, ועשו עימהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל.
ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג): ועתה ארורים אתם, שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה', ועשה להם כמשפט הראוי להיעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך, שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה', והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו.

ויש אומרים: כי פירוש והיה אם שלום תענך, בעת הקריאה, אבל אם מיאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם, והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם:

והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה):
שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר (שמות כג לב): לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית.
ואינו נכון בעיני, כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, כמו שאמרו (יהושע ט ט): באו עבדיך לשם ה' אלוהיך, ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם, כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ, ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג): פן יחטיאו אותך לי, וכן אמר לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית, אבל הדבר כמו שאמרנו:

(יח): וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלוהיהם -
שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא.

וחטאתם לה' אלוהיכם -
שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני (לעיל יב ל). והנה התורה הזהירה (שמות כג לג): לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש, והיא אזהרה בעובדי כוכבים כי אם תכרות להם ולאלוהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז, וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה, כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלוהיהם, ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך:

(יט - כ): כי האדם עץ השדה -
יפה פירש רבי אברהם:
כי שיעור הכתוב, כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור, וטעם כי האדם עץ השדה, כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו).

אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא ב):
מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' - אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל.
אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות.
והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כעניין שנאמר (מ"ב ג יט): וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן.

וטעם אותו תשחית וכרת -
כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף.