רמבן, דברים פרק כא


(ד): אל נחל איתן -
קשה שלא נעבד, לשון רש"י.

ורבותינו אמרו (סוטה מו ב):
שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם.
אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה.
והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן, כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם:

(ה): וטעם ונגשו הכהנים בני לוי -
לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (פסוק ח). ושיעור הכתובים, ונגשו הכהנים בני לוי, וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם, וענו ואמרו. והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם, כדרך ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (לעיל יד כג):

ועניין העריפה, אמר ר"א:
שהשם ציוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם, ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו.

אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ):
כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו. בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשייחקר העניין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר.

וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א):
שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תיערף, ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו לפני ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בעניין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם.
ויתחזק העניין, בהיות המקום אשר תיערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, יכירו בו רואיו וידברו בו:
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו. ולפי דעתי, יש בו טעם כעניין הקורבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים:

פרשת כי תצא
(יא): אשת יפת תאר -
דבר הכתוב בהווה.

ובספרי (תצא ה):
מנין אפילו כעורה?
ת"ל: וחשקת בה, אע"פ שאינה יפת תואר.

ור"א אמר:
יפת תואר בעיניו.

והנה הוא דבק עם "וראית". והזכיר הכתוב וחשקת בה -
שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו.

וכך אמרו בספרי (שם):
ולקחת לך לאשה, שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי.

ובגמרא (קידושין כב א):
שלא יקח שתי נשים, אחת לבנו ואחת לו, אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה:

(יב): ועשתה את צפרניה -
תגדלם כדי שתתנוול, לשון רש"י כדברי רבי עקיבא (יבמות מח א), וכן פירש אונקלוס.

והנה לדעתם יהיה "ועשתה" כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא), כי הצמיחה תקרא עשייה.

אבל בספרי (תצא ז) אמר:
ראיה לדברי רבי אליעזר, ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו (ש"ב יט כה), והיא ראיה גדולה.

לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (פסוק יג), וציוה שתגלח ראשה כדרך האבילות, כעניין ויגז את ראשו (איוב א כ): דאיוב, וכן גזי נזרך (ירמיה ז כט), וכן קציצת הציפורניים אבלות כגילוח הראש.

ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה -
כלומר תלבש בגדי אבל.

וישבה בביתך -
כאלמנה ולא תצא חוץ כלל.

ובכתה את אביה ואת אמה -
ותעשה כל זה ירח ימים - כי כן דרך האבלים:

ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא):
שאומרים שהכל לכער את יופייה, ציוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה, שהגויים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן, ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול, ותקוץ הציפורנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים. ויקרא הכתוב הקציצה עשייה, בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הציפורנים לגדלם יקצצו אותם.

והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר, הרגילו לקצר בדבר המובן, וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם, ירמוז לגילוח שער הרגלים והשפם, או לרחיצת הרגלים עצמן.

וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר:
לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה.
וכן ועשתה את צפרניה, מעשה הצפרנים.

והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז): אמרו: כי טעם עשיה תיקון, וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז):
והטעם בפרשה הזו, מפני שהיא מתגיירת בעל כורחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתייהד כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כורחה ותעזוב יראתה.
וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה, כי תעזוב את עמה ואת אלוהיה, והוא מדרשו של רבי עקיבא, אין אביה אלא עבודת כוכבים, כענין שנאמר (ירמיה ב כז): אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני.
והכלל, כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר.

ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כורחה כמו שעושים בעבדים, ומפני שאינה מתייהדת כמשפט, הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה:

וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה.

ור"א אמר:
כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא):
לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם, ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה.

ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה. שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ ב): בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלוהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלוהיה:

והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתייהד, נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם, אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית. והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים, להשקיט ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן. והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות, ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם, ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו.

ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך -
ודרשו (ספרי ז):
ביתך ולא אל בית אחר.

וכן וישבה בביתך -
שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט), אולי תחפוץ ותתרצה בו:

ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח, אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו.

וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז ב):
ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד.
ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת, כי מפני היראה תאמרנה להתגייר.

ואמר (פסוק יד): ושלחתה לנפשה -
שתעשה כרצונה, ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית. כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה, ואם תחלל השבת תסקל, ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד. וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה, שאפילו נחשב שהייתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה, שכבר העלינו (יבמות כד ב): הלכה כולם גרים הם:

(יג): ואחר כן תבוא אליה ובעלתה -
אמרו בספרי (תצא יג):
אין לך בה אלא מצות בעילה.
נתכוונו לומר, שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה, וגם הבעילה לא לשם קדושין, שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה, אלא שיתיר לו בעילתה.

ומפני שאמר והייתה לך לאשה -
יורה שהיא אשתו גמורה, ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש.

וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (כב א):
ולקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה.
כלומר אחר המעשים הללו.

ובספרי (שם):
והייתה לך לאשה, כעניין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו:
ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה.

ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה - שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצווה, וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט).

אבל בגמרא במסכת קידושין (כא ב) אמרו:
שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך לאשה.

ודרשו (שם כב א):
והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה, יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך.
והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תיאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת, וזה דרך הגמרא במקומות רבים:

אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו):
רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן, תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו.
וזהו משמעותו של מקרא:

(יד): ושלחתה לנפשה -
אמרו בספרי (תצא יד):
ולא לבית אביה.
ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלוהיה, או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תישאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותינשא לאחד מהם.
והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה, נלמוד שאינה צריכה ממנו גט, אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה.
ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה, אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כעניין אמנון עם תמר (ש"ב יג טו): ישלחנה לנפשה, והכל תלוי בבעילה הזאת. כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה, אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו, כבר נעשית אשתו, והנה היא יהודית ומתגרשת בגט:

לא תתעמר בה -
כמו והתעמר בו ומכרו (להלן כד ז). ועשאו אונקלוס לשון סחורה. ורבותינו בספרי (תצא טז): ובגמרא (סנהדרין פה ב): יעשו אותם לשון שמוש, והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל, ואם נשתמש בה לוקה.
והנראה בעיני לפי פשוטו, כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר, מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד), וכן את ה' האמרת היום (להלן כו יז), וכן ובכבודם תתימרו (ישעיה סא ו), בחילוף האל"ף ביו"ד. וכולם רוממות וגדולה, האמרת היום, רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלוהים, האמירך היום (להלן כו יח), רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה, וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיה יז ו), יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה, וכן יקראו בערבי האדון, אמיר:
ושימוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון, פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד), פדאהו, כמו שפירשתי (במדבר יב ד): במלת פתע, וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י), כמו באל"ף, מן הצאצאים והצפיעות (ישעיה כב כד), הבנים והבנות, כי תרגום כרובים כרביא. ובלשון חכמים, עומדות אומדות, בקיאין בקיעין, עדין אדין, עורכי הדיינין ארכי, עריס אריס. ושנינו (שבת עו ב): חלב כדי גמיעה, ושאלו בגמרא (שם עז א), גמיעה או גמיאה, ותרצו, הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז), ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע, לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא א). ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע, ואין מקפידין כלל בחילוף שתי אותיות הללו, וכן במקומות רבים:

ורש"י כתב:
לא תתעמר בה, לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת.
וזה אמת, שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא, בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א):

ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו).
ומורגל הוא אף בלשון ארמי, כמו שכתוב במגלת שושן, ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד, ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא (תדחלון): [דחלון] מיניה.
וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ "עמורי ארעא" כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה.
או שציוה מלך אשור על אנשי המלחמה, והם הנקראים "עבדי הארץ" כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו, כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד), ועבדו בו גויים רבים (ירמיה כז ז):

תחת אשר עניתה -
אמרו בספרי (תצא טז):
אפילו לאחר מעשה יחידי.
והוא מה שהזכרנו (בפסוק יג): שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו, ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה:

(טז - יז): לא יוכל לבכר את בן האהובה -
אזהרה שלא יעשה זה, וכן כולם, לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל יב יז), לא תוכל לתת עליך איש נכרי (לעיל יז טו).

ואמר אונקלוס בכולם:
לית לך רשו.
והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה, והוא מפליג באזהרה.

וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים -
מצות עשה שינחילנו פי שנים. והנה המשווה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין, וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן. ואלו מצות מחודשות:

וממה שאמר הכתוב "על פני בן השנואה הבכור", יראה לי שאין המצווה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור. אבל אם מת הבכור בחיי אביו, אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו, אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי, דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור. וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו. כי לא מצאתי "על פני" רק בחייו, על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד), על פני תרח (בראשית יא כח), וכן כולם:

(יח): בן סורר ומורה -
על דעת רבותינו (סנהדרין סח ב):
אינו קטן, שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות, אבל הוא המביא שתי שערות. והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטווינו (ויקרא יט ב): קדושים תהיו.

ונאמר עוד (לעיל יג ה): ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (לעיל ו יג): שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו.

וזולל וסובא -
לא ידע דרך ה'.

ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא א).

וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו -
כי לא הומת בגודל חטאו, אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים:
וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים, כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג): לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא), וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ), שנהרגין ולא הרגו, וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב), לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו, אבל מיתתו לייסר הנשארים. וגם זו מצווה מחודשת. או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב): ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג):

(כב): ותלית אתו -
אמרו רבותינו (סנהדרין מה ב): כל הנסקלין נתלין. וזה שנאמר כי קללת אלוהים תלוי, זלזולו של מלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך וישראל בניו הם, משל לשני אחים דומים זה לזה וכו', לשון רש"י.
וכל הנסקלים נתלין דברי יחיד הם, והלכה כדברי חכמים (שם): שאינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז. וזה טעם כי קללת אלוהים תלוי, שיאמרו מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם, או שעבד ע"ז פלונית, בכך וכך עבודה וכך וכך אות ומופת ראה בה, והספור בה ובעבודתה יקרא קללה. או שהוא לשון זלזול כאשר הזכיר הרב, מן והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב ח), כי מקללים להם בניו (ש"א ג יג), בוזים. והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד, איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום:

ועל דרך הפשט יאמר כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אעפ"כ לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלוהים בארץ הקדושה, כי שם ציוה את הברכה חיים עד העולם. ולכן ציוה יהושע ויורידום מעל העצים (יהושע י כז).
ועל דעתי העניין בבני שאול המוקעים (ש"ב כא), מפני שלא היו תלויים בב"ד של ישראל ולא מיד ישראל כלל אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם והם אשר הוקיעום, ולא רצו לקברם לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים אז ידע דוד שנמחל עוונם, ונעתר אלוהים לארץ כי פקד ה' את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז ציוה וקברו אותם עם אבותם לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטווינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה ה' לא רצה עוונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה' אוהב גרים כדברי רבותינו (יבמות עט א):

ור"א אמר:
על דרך הפשט כי אלוהים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן לא תטמא את אדמתך.
והנה המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה, ורבותינו (סנהדרין מו א): דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו, מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול. והנה לדעתם, כי קללת אלוהים תלוי, לומר אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן כי קללת אלוהים תלוי. ועל המשל של שני אחין, יהיה כל המלין בטעם הזה. וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה, יהיה בכל בית אשר יהיה שם מת, ועל כן יטמא כל הבא אל האהל וכל אשר באהל (במדבר יט יד):

ולא תטמא את אדמתך -
על דעת רבותינו איננו טעם בלבד, בעבור שלא תטמא את אדמתך, שא"כ יהיה מותר בחוצה לארץ, אבל הוא לאו שני. והנה המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד, שהוא למד מן התלוי, כאשר פירשתי. ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אע"פ שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד ע"ז, אבל היה בהם משום טומאת הארץ, או שחשש לקללת אלוהים מן המשל של שני האחים, כאשר פירשתי.