רמבן, דברים פרק כב


(א): לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים -
זו מצווה מבוארת, שאמר בתורה (שמות כג ד): כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו, והוסיף בכאן לאמר "נדחים", כי "תועה" שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר "נדחים" שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר "שה" שהוא כאבד, ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך.

ואמר וכן תעשה לחמורו -
שהוא בהמה טמאה,

וכן תעשה לשמלתו -
אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו.

וכן תעשה לכל אבדת אחיך -
מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה:

ועל מדרש רבותינו (ספרי מה, ב"מ ל א):
הוסיף עוד בכאן דברים רבים, כגון:
והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, השב, אפילו מאה פעמים (ב"מ לא א), תשיבם, אפילו לגנתו ולחרבתו (שם), והחזירה בסימנים,
ודברים אחרים נדרשים בפרשה:

(ב): ואם לא קרוב אחיך אליך -
שאינו קרוב אצלך, כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו, או שלא ידעת אותו כלל.

ובספרי (תצא מז):
אין לי אלא קרוב, רחוק מנין, תלמוד לומר ולא ידעתו.
וא"כ יאמר ואם לא קרוב אחיך אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו, יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו:

(ד): והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה, כי בתורה אמר (שמות כג ה): עזב תעזב עמו, מצות עשה.
ועוד הוסיף "נופלים בדרך", כי שם אמר "רובץ תחת משאו", ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו.

ואמר בכאן "אחיך" ושם "אויבך" "ושונאך", לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה:

(ו): כי יקרא קן צפור לפניך -
גם זו מצווה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח):
כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר.
ואמר הרב:
ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג ב): האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם.

והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א):
וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה): כל אמרת אלוה צרופה:
וזה העניין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצווה בהן יתברך.

וכבר ארז"ל (סנהדרין כא ב):
מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו',
ודרשו (פסחים קיט א):
ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה.
וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד),
שאמר שלמה על הכל עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג).
ואמר ר' יוסי בר' חנינא: אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה, דכתיב (זכריה יד ו): והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב (ישעיה מב טז): והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו, וכתיב (שם): אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, שכבר עשיתים לר' עקיבא.

הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן:
אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד:

ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח):
בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו?!
או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות?!
אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז): אמרות ה' אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה, למה?
שיהא מגין עליך.
הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקורבנות וריח הקטרת, כנראה מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שציוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו:
והביא ראיה מן השוחט מן הצוואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצוואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה.
והביאו ראיה אחרת, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח): טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצוואר ללמדנו המידות הטובות, והמצות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה): ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, א"כ כלם לתועלתנו בלבד.
וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו): אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז): או מה מידך ייקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו:

ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א):
אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת, אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח, והיינו כבוד המקום, משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו?

הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שציוה בהן שיהו לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכיפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה ייתן לך. וכן אמר בתורה (לעיל י יג): לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק יב), וכן ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד). והכוונה בכולם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטווינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות:

וכן מה שאמרו (ברכות לג ב):
לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד.

ומפני זה אמרו (קידושין פב א):
טוב שבטבחים שותפו של עמלק.
והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו):
במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלוהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג):

אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה:
בשלוח הקן מדרש שיש במצווה סוד,
אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג): כי אם לבינה תקרא. מאי ואת הבנים תקח לך, אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו'.
והנה המצווה הזאת רומזת לעניין גדול, ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:

(ח - ט): ועשית מעקה -
מצות המעקה מחודשת, או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט טז). אבל מצות הכלאים מבוארת, שכבר אמר (שם פסוק יט): שדך לא תזרע כלאים, והנה במשמע ההוא כל מקום הנזרע. והוסיף בכאן כי אם יזרע הכרם כלאים יקדש הזרע אשר יזרע ותבואת הכרם, לומר שייאסר בהנאה כהקדש. וטעם "פן" כמו כי תקדש, וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו (שם י ז), וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג ג).

ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה (להלן לב כז), כענין שמא, לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח וייאסר עליך הכל, כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו (כלאים פ"ז ה"ז): תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן:

(י): ואמר לא תחרש בשור ובחמר -
והוא הדין לכל מיני הכלאים. והיא מצווה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן:

(יא): וביאר בשעטנז-
שאיננו רק בצמר ופשתים.

והזכיר לא תלבש -
ללמד שאין העלייה אסורה אלא בעניין לבישה:

(יג): כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה -
טעמו, כאשר יקח האיש אשה בלקוחי התורה שהם הקידושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר (פסוק כג), ואחרי ימים בא אליה ושנאה שלא הייתה עריבה אליו בביאתה, והשכים בבקר ובא לב"ד וטען שלא מצאה בתולה. והנה זה מתכוון להוציאה בלא מוהר הבתולות שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו.
ולפיכך אמר הכתוב ואם אמת היה הדבר - כדברי הבעל וסקלוה - והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים.

ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל, וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה, ואמר ברמז כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה - והנבלה היא בעשותה כן לרצונה, ולזנות הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא זונה בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו):

(יז): ופרשו השמלה -
הרי זה משל, מחוורין הדברים כשמלה, לשון רש"י. והוא מדרשו של רבי ישמעאל בספרי (תצא רלז): ובמכילתא (משפטים יג).
ואין צורך, כי זאת לפנים בישראל, מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן, והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין, וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים, וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו א; ירושלמי שם פ"א ה"א): ובספרי אגדה, וקורין השמלה ההיא סודר. ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו אלה בתולי בתי. ובודאי שצריך לחוור הדברים בעניינים הרבה שהכתוב יקצר בהם, אבל לא אמר הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אע"פ שלא בעל, ופשוטו של מקרא כדברי האומר עד שבעל.

וכך אמרו בגמרא (שם מו א):
רבי אלעזר בן יעקב אומר שמלה ממש, והלכה כדבריו:
וכן טעם הפרשה, כי אמר הכתוב תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה - ידבר בשניהם, ואחר כן שב לאב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' - וחזר ואמר ופרשו השמלה - בשניהם.
והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו הוא שהקנס שלו, אבל שתף האם במעשה מפני שעניין השמלה הנשים יתעסקו בה והן היודעות והבקיאות בדמים ולאם ראוי שתתפוש ותביא אותה לב"ד, אבל טענת "את בתי נתתי לאיש הזה" לאב בלבד היא והאם לאו בעלת דברים דידיה היא.
או אחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו תחת כנפות כסותה ויפרשו אותה שניהם בב"ד. והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני שעניין השמלה שהוא ממש, כאשר פירשתי:

(יט): וטעם וענשו אתו מאה כסף -
אחרי המלקות הנדרש "מויסרו אותו" (כתובות מו א). כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמישים כסף, והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף, כי התורה תעניש בכפל, כעניין שנים ישלם (שמות כב ג). אע"פ שהכתובה מדבריהם, למי שיתנה עמה, או ישאנה סתם, אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות, כמו שנאמר (שם שם טז): כמוהר הבתולות והרוב יעשו כן. ואם לא הייתה כתובה לאשה הזאת, למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה, יכתוב לה גט ויפטר ממנה, דכתיב (מלאכי ב טז): כי שנא שלח:

(כב): ומתו גם שניהם -
להוציא לעושה מעשה חידודים שאין האשה נהנית מהם. גם, לרבות הבאים אחריהם, לשון רבנו שלמה.
ולא הבינותי מהו, וכי בתולה היא זו, שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם, מה לי ראשון מה לי שני ושלישי. ועוד היה לו לומר הבאים אחריו.

ובנוסחאות שלנו בספרי (תצא קב):
שניהם, ולא העושה מעשה חידודין, כשהוא אומר גם שניהם, לרבות הבאים מאחוריהם. והיא ביאה שלא כדרכה, וריבה אותה הכתוב בכאן, וכל העריות למדות זו מזו:
ועל דרך הפשט גם שניהם, האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה, והזכיר זה הכתוב ופירש גם שניהם האיש השוכב וגם האשה, וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש כאשר פירשתי (ויקרא כ יז): בערות אחיו גלה ערירים יהיו.

ויש אומרים: כי טעם האיש השוכב עם האשה והאשה, תוספת ביאור, כמו יביאה את תרומת ה' (שמות לה ה), אותו את נבוכדנצר (ירמיה כז ח).

ובספרי (שם):
האיש השוכב עם האשה, אע"פ שהיא קטנה, והאשה, אע"פ שנבעלה לקטן. אם כן טעמו גם שניהם, גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב:

(כג): ענין נערה המאורסה, כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר, והרימו העדים קולם והתרו בהם.

על דעת רבותינו (מכות ו ב):
יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת, כיון שלא צעקה כלל, כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה.

ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה, הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם "צעקה", יתכן שצעקה.
או טעמו, אם צעקה אין מושיע לה, כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה.
והכלל, אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה, שלא דבר הכתוב אלא בהווה:

ואמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו -
ולא יקרא עינוי רק השוכב באונס, וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון. אבל ענין הכתוב, כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה, נדון האשה כמתרצה, בעבור שהייתה יכולה להושע ממנו, ונחשב האיש כמענה אותה, כי לא פתה ולא דבר על לבה להישמע אליו. ולא ידעתי בדין הצעקה, אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כוחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להימלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל, אלא גם הצעקה בהווה, לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה.