שפתי חכמים, דברים פרק כב


[רש"י (א) והתעלמת - כובש עין [ר] כאלו אינו רואהו:
לא תראה, והתעלמת - לא תראה אותו [ש] שתתעלם ממנו, זהו פשוטו.
ורבותינו אמרו:
פעמים שאתה [ת] מתעלם וכו':]

אות ר
דאין לומר שהוא מעליה מלהגיד שמצאם, דאם כן והתעלמת אותה מבעיא ליה.

אות ש
רצונו לומר דקרא משמע, לא תראה אלא והתעלמת דמשמע דמותר להתעלם.

אות ת
הא כיצד היה כהן והשור בבית הקברות, או שהוא זקן ואינו לפי כבודו.

[רש"י (ב) עד דרש אחיך - וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו [א] שלא יהא רמאי:
והשבתו לו - שתהא בו השבה [ב], שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו.
מכאן אמרו: כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל [ג], ימכר:]

אות א
ומלת אותו שב לאחיך, כלומר שתדרוש את אחיך שהוא בעל אבידה, מה סימנים היו לדבר שנאבד ממנו.

אות ב
רצונו לומר, דלא הוה ליה למימר והשבותו לו, אלא יהיה עמך עד דרוש אחיך, ואם יודע לו שהוא אצלך, ודאי חייב אתה להשיב לו.

אות ג
כדי שיוכל לקיים והשבותו לו.

[רש"י (ג) לא תוכל להתעלם - לכבוש עינך [ד] כאלו אינך רואה אותו:]

אות ד
(קיצור מזרחי) הוצרך לפרש זה אף על גב שכבר פירש זה לעיל, מפני שחזר לפרשו על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל פעמים שאתה מתעלם, שנראה כאלו הוא מסופק בפירושו. לכך אמר כאן, שא"א לפרש לא תוכל להתעלם, אלא שלא כו'.

[רש"י (ד) הקם תקים - זו טעינה [ה]. להטעין משאוי שנפל מעליו:
עמו - עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו: הואיל ועליך מצווה אם רצית לטעון טעון, פטור:]

אות ה
רצונו לתרץ, למה משנה הלשון, שכאן כתיב הקם תקים ובפרשת משפטים כתיב עזוב תעזוב. ומתרץ דשם מדבר בפריקה לפרק המשא, אבל זו טעינה.

[רש"י (ה) לא יהיה כלי גבר על אשה - שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף:
ולא ילבש גבר שמלת אשה - לילך ולישב בין הנשים [ו].
דבר אחר:
שלא ישיר שער הערווה [ז] ושער של בית השחי:
כי תועבת - לא אסרה תורה אלא לבוש [ח] המביא לידי תועבה:]

אות ו
רצונו לומר, שלא יתקשט בקישוט אשה. ואם תאמר, למה מפרש ד"א על סיפא של קרא, היה לו ג"כ לפרש פירוש אחר על רישא דקרא, כדמפרש בגמרא: ר"א בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה? ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה. והרא"ם כתב ואין הכא נמי שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה. ועוד יש לומר, משום דקשה לד"א, דלמה כתיב ברישא לא יהיה כלי גבר על אשה, ובסיפא כתיב ולא ילבש גבר שמלת אשה הוה ליה למימר ולא יהיה כלי אשה על גבר ומדמשנה ודאי בשני ענינים משתעי קרא. ולפי דבר אחר לחוד נמי קשה, למה נקט ל' לבישה, הוה ליה למימר לא יתקשט גבר בהתקשטות נשים. לכן צריך גם פירוש ראשון.

אות ז
רצונו לומר דרך הנשים בכך.

אות ח
רצונו לפרש בזה מה שפירש לפניו, שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, וכן בסיפא לילך ולישב בין הנשים. שלא תקשי ליה, מנ"ל לפרש הכי, דלמא בכל ענין אסור ללבוש, דגזירת הכתוב הוא. ומתרץ, דהא קרא נותן טעם כי תועבת ה' וגומר משמע דלא אסרה תורה כו'.

[רש"י (ו) כי יקרא - פרט למזומן:
לא תקח האם – בעודה [ט] על בניה:]

אות ט
אבל אי פורחת באויר למעלה מן הבנים, מותר ללקחה.

[רש"י (ז) למען ייטב לך - אם מצווה קלה שאין בה חסרון כיס [י], אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות:]

אות י
רצונו לומר, דהוה ליה למימר כן באחת משאר המצות. ומתרץ דלכך נכתב כאן, משום דמצוה זו קלה מכולן כו'.

[רש"י (ח) כי תבנה בית חדש - אם קיימת מצוות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצוות מעקה, שמצווה גוררת מצווה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים. לכך נסמכו פרשיות הללו:
מעקה - גדר סביב לגג.
ואונקלוס תרגם: תיקא. כעין תיק שמשמר מה שבתוכו:
כי ייפול הנופל - ראוי זה ליפול [כ] ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה [ל] על ידי חייב:]

אות כ
רצונו לומר, למה ליה למימר הנופל?. ומתרץ דהנופל רצונו לומר ראוי זה ליפול. ומפרש והולך כיון שראוי זה ליפול, למה עובר זה בלאו אם לא עשה מעקה ונפל אדם ממנו? ומפרש ואעפ"כ לא תתגלגל כו'.

אות ל
ואם כן כל העם מרננים אחריך שאתה חייב הואיל ונפל זה מן הגג שלך.

[רש"י (ט) כלאים – חיטה [מ] ושעורה וחרצן במפולת יד:
פן תקדש - כתרגומו: תסתאב.
כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו (ישעיה סה, ה) אל תגע בי כי קדשתיך:
המלאה - זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף:]

אות מ
ולאו דוקא חטה ושעורה, אלא הוא הדין שני מיני זרעים אחרים. ואם תאמר, מנ"ל לרש"י שצריך שני מיני זרעים אחרים עם חרצן? דלמא מין אחד עם חרצן סגי. ויש לומר, דאם כן הוה ליה למימר לא תזרע בכרמך כלאים, דהוה משמע מין זרע אחר עם כרמך שהוא כלאים, ומדכתיב לא תזרע כרמך כלאים, משמע שהוא כלאים בלא כרמך. ואם תאמר, והלא כבר הזהיר על הכלאים לעיל בפרשת קדושים, דכתיב שדך לא תזרע כלאים. ויש לומר, דלעיל מיירי מכלאי זרעים, כדכתיב: שדך לא תזרע כלאים ואינו עובר אלא בלאו אחד. וכאן עובר בשני לאוין, משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם.

[רש"י (י) לא תחרוש בשור ובחמור - הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים [נ] זוגים בהולכת שום משא:]

אות נ
ואם תאמר מנ"ל, דלמא דוקא שור וחמור ובחרישה. ויש לומר, דילפינן שור שור משבת, דכתיב ושורך וחמורך וכל בהמתך, מה להלן כל בהמות אף כאן כל בהמות. והואיל דשור וחמור לאו דוקא אף לא תחרוש לאו דוקא אלא הוא הדין להנהיגם כו'.

(יא) שעטנז - לשון עירוב.
ורבותינו פירשו [ס]:
שוע טווי ונוז:]

אות ס
לאפוקי לבדים שאינן טווי ונוז, אין בהם משום שעטנז. ועיין לעיל בפרשת קדושים.

[רש"י (יג-יד) ובא אליה ושנאה - סופו:
ושם לה עלילות דברים - עבירה גוררת עבירה, עבר על לא [ל] תשנא (ויקרא יט, יז) סופו לבא לידי לשון הרע:
את האשה הזאת - מכאן שאין אומר דבר [פ] אלא בפני בעל דין:]

אות ע
רצונו לומר, למה ליה למימר ובא אליה ושנאה, היה לו לכתוב כי יקח איש אשה ושם לה וגומר. ומתרץ, דלכך נאמר, ללמדך הואיל ושנאה, סופו ושם לה וגומר.

אות פ
דאם לא כן, הזאת למה ליה. הקשה מהר"ן האי קרא למה ליה, תיפוק ליה מהא דכתיב בפרשת משפטים לא תשא וגומר, ופירש רש"י שלא ישמיע דבריו לדיין כו'. ויש לומר לחייבו בלא תעשה ועשה למי שמשמיע דבריו קודם שבא בעל דין חבירו. (קיצור מזרחי) ולפי עניות דעתי נראה דאי מהתם הוה אמינא דווקא היכא שבעלי הדינים בעצמם טוענים, אבל היכא שאין האשה עצמה מדברת כדבסמוך, הוה אמינא דיכול הבעל לטעון שלא בפניה. קא משמע לן.

[רש"י (טו) אבי הנערה ואמה - מי שגדלו גידולים הרעים [צ] יתבזו עליה:]

אות צ
דאם לא כן, והוציאו את הבתולה מבעיא ליה, ולמה נאמר אבי הנערה ואמה. אלא לדרשא, ראו גידולים כו'.

[רש"י (טז) ואמר אבי הנערה - מלמד שאין רשות לאשה [ק] לדבר בפני האיש:]

אות ק
דהא אף האשה עומדת בב"ד, כדכתיב ולקח אבי הנערה ואמה. וכתיב אחריו ואמר אבי הנערה ולא כתיב ואמרה אם הנערה אלא מלמד כו' (בשם מהרי"ץ.) והרא"ם פירש דאם לא כן, ואמרה הנערה אל הזקנים הנה האיש הזה שם לי וגומר מיבעי ליה.

[רש"י (יז) ופרשו השמלה - הרי זה משל [ר], מחוורין הדברים כשמלה:]

אות ר
דאם לא כן, אפשר שנאבדה השמלה או שכובסה או מי יודע שזה השמלה שלה, או אם הוא דם בתולים.

[רש"י (יח) ויסרו אותו – מלקות [ש]:]

אות ש
דילפינן ויסרו מויסרו ובן מבן, כתיב הכא ויסרו אותו, ובבן סורר ומורה כתיב ויסרו אותו, מה להלן מלקות אף כאן מלקות, והתם מנלן? משום דכתיב בן סורר ומורה, ובמלקות כתיב והיה אם בן הכות וגו', וילפינן בן מבן כדפרישית.

[רש"י (כ) ואם אמת היה הדבר - בעדים והתראה [ת] שזנתה לאחר אירוסין:]

אות ת
דאם לא כן, למה נסקלה? אפילו אם אמת הוא שזינתה, דלמא זינתה קודם אירוסין, ואפילו אם זינתה לאחר אירוסין דלמא בלא עדים והתראה זינתה. לכן פירש בעדים וכו'.

[רש"י (כא) אל פתח בית אביה - ראו גידולים שגדלתם:
וסקלוה אנשי עירה - במעמד כל [א] אנשי עירה:
לזנות בית אביה - כמו בבית אביה:]

אות א
נ"ל דמביא ראיה לפירושו שפירש בית אביה בבית אביה רצונו לומר שחסר ב' אחד והיכן מצינו שדרך הקרא לחסר ב'? ומפרש אנשי עירה - במעמד כל אנשי עירה. רצונו לומר דבקרא כתיב וסקלוה אנשי עירה באבנים, משמע שהם מתחילים. וזה אינו, דהא כתיב: יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו', וע"כ צריך לומר באנשי עירה, רצונו לומר במעמד כל אנשי עירה. שמע מינה שדרך הקרא לחסר בי"ת. ותו קשה לרש"י אם כן משמע מן הקרא דמשום הכי חייבת בסקילה, כי נבלה עשתה בבית אביה, אם כן לפ"ז קשה למה חייבה התורה סקילה אם שכב עם הנערה המאורסה בעיר? הא לא זינתה בבית אביה, לכן פירש ומצאה איש בעיר - לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב. כיון שהיא פרוצה כ"כ שלא ישבה בביתה כדרך הבתולות, ודאי זינתה ג"כ בבית אביה, ומשום הכי היא בסקילה. והשתא א"ש למה מהפך רש"י לפרש קראי שלא כסדר. ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם לא ידעתי טעם נכון כו'.

[רש"י (כב) ומתו גם שניהם - להוציא מעשה חידודים [ב] שאין האשה נהנית מהם:
גם - לרבות הבאים [ג] מאחריהם.
דבר אחר:
גם שניהם [ד] לרבות את הולד, שאם [ה] הייתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד:]

אות ב
רצונו לומר אם בא עליה בשאר איבריה שלא באותו מקום, שאין האשה נהנית מהם אלא האיש, פטורים, דגם שניהם משמע דשניהם שוים בהנאה. ואף על גב דאם בא עליה שלא כדרכה, אף על פי שאין האשה נהנית, אפילו הכי שניהן חייבין. שאני התם דאתרבאי ממשכבי אשה.

אות ג
יש כאן נוסחאות מתחלפות, שבמקצת פירושים כתיב: לרבות הבאים אחריהם, בלא מ"ם. רצונו לומר כגון אם נגמר דינם למיתה אפילו הכי אם בא הוא אחר כך על אשה אחרת, או איש אחר בא עליה, גם הם נהרגו. ולא אמרינן דזה שנגמר דינו גברא קטילא הוא, ונמצאו שאלו אחרים גבי מתים שכבו, אלא אלו הבאים אחריהם חייבים גם כן מיתה. ובמקצת פירושים כתיב: לרבות הבאים מאחריהם, במ"ם כלומר מאחוריהם. דהיינו שלא כדרכה.

אות ד
דלטעם ראשון קשה, דאם שכב עמה אפילו שלא כדרכה, פשיטא שהוא חייב ,דהא כתיב משכבי אשה, מלמד שיש לה שני משכבים, כדרכה ושלא כדרכה. גם למה ליה? לכן פירש ד"א. ולפי ד"א קשה, דהכי הוה ליה למימר: ומתו שניהם האיש השוכב עם האשה וגם האשה לכן פירש טעם ראשון.

אות ה
(נחלת יעקב) על ענין כיוצא בזה פרש"י בערכין (דף ז') מדהוה ליה למימר ומתו, ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים, עכ"ל.

[רש"י (כו) כי כאשר יקום וגו' - לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה כאדם העומד על חברו להרגו.
ורבותינו דרשו בו:
הרי זה בא ללמד ונמצא למד [ו] וכו'.]

אות ו
רצונו לומר דבקרא משמע דרוצח בא ללמד על נערה המאורסה ואין למדין ממנו כלום ונמצא דרוצח נלמד מנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה מן העבירה בנפשו של בועל, כדמשמע ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה, בכל דבר שיוכל להושיע יושיע לה, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו של רודף.

הפרק הבא    הפרק הקודם