רמבן, דברים פרק כה


(א): כי יהיה ריב בין אנשים -
על דרך קבלת רבותינו (מכות יג ב):
שהמלקות הוא בחייבי הלאוין, מה עניין לו בריב אשר בין שני האנשים, האוכל נבלה בביתו לוקה, וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים, והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו, וכל שאר הלאוין.

ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק?
לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב ב). יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים וניגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו, ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון,

והיה אם בן הכות הרשע -
שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר, או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין, ילקה ארבעים:
ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו, כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה, או שקלל חברו בשם, או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש, וכיוצא בהם, ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לבית דין ועל ידו ילקה:

וטעם הארבעים
כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח):
לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין:

(ה): עניין הייבום וסודו והחליצה וטעמה, כבר הזכרתים (בראשית לח ח):

(ו): וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת -
איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו, שהרי בבעז נאמר כן (רות ד י): ולא ייכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, ולא קראו אותו מחלון. אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה, והנה הוא כפשוטו.

וסמכו בו רבותינו (ספרי קנו, יבמות כד א): מדרש:
שיהא גדול האחים מיבם, ושהאילונית אינה מתייבמת, וכן אשת הסריס ששמו מחוי.
וזה כולו אסמכתא, כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי:

(יז): זכור את אשר עשה לך עמלק -
כבר הזכרתי (לעיל כד ט): המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג),
יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך.
וכן בספרי (תצא קסו), זכור את אשר עשה לך עמלק, בפה. לא תשכח, בלב.
ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כט א), ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה:

והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו. וכן במעשה מרים נצטווינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה א): והכל באבק לשון הרע.