רמבן, דברים פרק כז


(א): וטעם ויצו משה וזקני ישראל -
כי אחרי שהשלים משה דבריו ציוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות, כי כל עם הולך בעצת זקניו.

וכתיב אשר אנכי מצווה אתכם -
ולא "אנחנו", כי עיקר הדיבור למשה, והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו. וכן וידבר משה והכוהנים הלווים אל כל ישראל וגו' (פסוק ט), כי אמרו הכוהנים לעם הסכת ושמע ישראל, ומשה אמר היום הזה נהיית לעם.

אבל ר"א אמר:
כי שמור את כל המצווה, מצות האבנים אשר יזכיר.
ואיננו נכון:

(ג): וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת -
אמר ר"א בשם הגאון:
שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות, וטעם "באר היטב" (פסוק ח) הכתיבה.

ורבותינו אמרו (סוטה לב א):
בשבעים לשון.

ומצינו בספר תאגי, שהייתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה, ומשם נעתקו התאגין בכל התורה.
ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד, או שהיה ממעשה הנסים:

למען אשר תבא אל הארץ -
אמר רבי אברהם:
כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצוותיו, כי זאת היא המצווה הראשונה לביאתם לארץ. ולפי דעתי, "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה. וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו), ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית.
או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזיכרון, למען אשר תבוא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצוותיה:

(כ): וטעם כי גלה כנף אביו -
דרך כבוד לאב. כי בתורה הזכיר (ויקרא כ יא): ערות אביו גלה, וכן הזכיר באשת אחיו ואשת אחי אביו ערוותם. כי שם יחייב עונש גדול מיתה או כרת, והוצרך לנבל הרעה שעשו על כן הזכיר בהם הערווה, אבל בכאן להיותו לאלה די להזכיר כי גלה כנף אביו כי בגלוי כנף האב בלבד מחויב קללה כי מקלה את כבודו, וכל מקלה את אביו ארור. וכן לא ייקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (לעיל כג א), דרך כבוד, שלא יקרב אליה כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פרש על אשה דרך חופה, כטעם ופרשת כנפך על אמתך (רות ג ט). ולא כמי שמרבה בו אנוסת אביו (יבמות צז א):

(כו): אשר לא יקים את דברי התורה הזאת -
כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י.
ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן ייענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז). והנה הוא חרם המורדים והכופרים:

ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד): ראיתי:
אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת?!
רבי שמעון בן יקים אומר: זה החזן.
רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין של מטן.
דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר: עלי להקים. אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור.
ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לעניין שפירשנו:

ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד): שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצווה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד), וכן נוהגין.