רמבן, דברים פרק ג


(ט): צידנים יקראו לחרמון שרין -
ובמקום אחר הוא אומר (להלן ד מח): עד הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבע שמות, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכויות מתפארות בכך, זה אומר על שמי יקרא וזה אומר על שמי יקרא, לשון רש"י מדברי אגדה (ספרי עקב לז).
ויתכן שיהיה השבח הזה כך, אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים בני בכור כנען יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים, והאמורי היושב בה עכשיו אשר מהם ילכדו אותו ישראל יקראו לו שניר, והוא שלג בלשון כנען כמו שרש"י מעיד עליו, וכן תרגם אונקלוס, ובעבור שהוא הר השלג ומפני הקרירות יהיה חרם יקרא חרמון והוא לו שם כנוי, ואולי גם לשון שריון בלשון הצידונים שם שיורה על כך, ושם ההר שיאון. [הכתוב שאמר (שה"ש ד ח): מראש שניר וחרמון, יקראנו בשני כנויין, מראש השלג והחרם, או טעמו מראש שניר ומכל ההר. וכן מה שאמר בדברי הימים (א ה כג): ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו, גם כן פירושו ושניר וכל ההר שהוא הר חרמון. אבל "בעל חרמון", עיר או מגדל קראו לו בעל, או שהיה שם נעבד אחד מהבעלים. ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ הוחלפו השמות קצת, והיה ההר ההוא גדול וקראו לחלק הגבוה אשר בראשו שניר ולחלק השני חרמון. או הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה, ורבים כן, וכן וחרמונים מהר מצער (תהלים מב ז)]:

(יא): כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו' -
עניין הכתוב, שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא, ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים, אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם, והוא בעיר רבה שהייתה עיר מושבו, וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא): ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם, וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים. והנה נשארה מיטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון, והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגיבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו.
וזה טעם "הנה", כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון, כי ערשו אשר בעשתרות הייתה לשלל ואבדה:

וטעם באמת איש -
הגדול בבני אדם, כמו וחזקת והיית לאיש (מ"א ב ב).

ועל דעת אונקלוס:
באמת איש, באמת האיש, ותרגום מלך.
וכן את הכבש אחד (במדבר כח ד), בלילה הוא (בראשית יט לג), וכן רבים, כלומר באמת עוג עצמו:

(יב): ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא -
את הארץ הזאת האמורה למעלה מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו בעת ההיא:

מערוער אשר על נחל ארנון -
אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על נתתי לראובני ולגדי אבל לעניין ירושה עד הר חרמון היה לשון רש"י.
והנכון בעיני כי יאמר ואת הארץ הזאת שירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני ולגדי וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה וכן רבים:

(יג): כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים -
פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים, כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי"א כו כח), ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז), שהה"א בהם במקום אשר, וכן רבים. והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה.
או מפני שהייתה מתחלה לרפאים, ונשארה לעוג, כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:

פרשת ואתחנן

(כג): ואתחנן -
כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (לעיל פסוק כא): ואת יהושע ציוויתי בעת ההיא, הזכיר כי אני לא אעבור שם, כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי, וציוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור:

וטעם בעת ההיא -
רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז): גם בי התאנף ה', ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה.

והנכון כי "בעת ההיא", בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים, והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב): עלה אל הר העברים הזה, כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת. וכאשר לא שמע השם בקולו, חזר והתפלל יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, כמו שנזכר שם (פסוק טז). וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח). אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה, וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ הייתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם, וכל זה מתוכחותיו:

(כד): ה' אלוהים -
רחום בדין, לשון רש"י.

ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א, שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים, אלוהים זו מדת הדין. אבל השמות הנזכרים כאן, אדון במידת רחמים.

וכך אמרו בילמדנו:
אמר לו ריבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי, כשם שאמר אברהם ה' אלוהים מה תיתן לי וגו', וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א.

ועניין הפרשה יובן בזה, כי אמר "ואתחנן" ולא אמר "ואתפלל", כי ידבר בתחנה, ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך, כך היא תחילת נבואתי שהראית לי כבודך דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים (שמות ג ו): עם הגדולה והגבורה, והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות. ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד:

אבל לשון ספרי (ואתחנן כד):
כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון, אלוהים זו היא מדת הדין שנאמר עד האלוהים יבוא דבר שניהם.
והכוונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים והוא השם המיוחד, ושאר השמות כולן מדת הדין כמו אלוהים שהוא שם גם לדיינים, וכל שכן אל"ף דל"ת שהוא לשון אדונים:
והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ, אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה. ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות, שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם.